הענקת אות ההתנדבות ביום הולדתה של קצרין היא מסורת ותיקה בת 33 שנה, וגם השנה לא היה קושי לאתר את מתנדבי השנה. הם תמיד פועלים ברקע, אנשים טובים באמצע הדרך, עושים למען הקהילה. הכירו את מקבלי אות המתנדב לשנת 2013

מאז יום הולדתה השלישי בשנת 1980 מעניקה קצרין ביום חגה את “אות ההתנדבות” לתושבים שמפליאים בנתינה התנדבותית לאורך ימים ושנים. כפי שמגדירה זאת טלי בכר, ממתנדבי השנה: “לתת זה הדבר הכי גדול”.
33 שנים של הענקת האות לעשרות תושבים, וקצרין לא מתקשה מעולם לאתר את מתנדבי השנה. צעירים מצטרפים, מפעלי התנדבות חדשים צומחים, אנשים טובים תמיד עומדים באמצע הדרך, 24 שעות ביממה, צריך רק להאיר עליהם מעט.
מידי שנה מוזמנים המתנדבים שנבחרו אל בימת האירוע החגיגי לקבל את תעודת ההוקרה בפומבי, שנחתמת בציטוט מספר שופטים: “לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם…” (ה’, ט’).
הנבחרים שלנו השנה הם:

אדרי יעל – על התנדבות בתחום החינוך והרווחה, לטובת ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
אזאנו גילה שורדקר – על התנדבות בתחום קהילה ונוער, כחברה בסיירת הורים “בגובה העיניים”.
אילני אבינועם – על התנדבות באירועים קהילתיים.
בכר טלי – על התנדבות בתחום כוחות הביטחון וההצלה במשטרת ישראל בתחנת “גולן”.
ענבר רינה – על התנדבות למען הקהילה ולמען החיים של חיות המחמד.
חברי מועצת הנוער היישובית – על פועלם והתנדבותם להובלת הנהגת פעילות הנוער ביישוב, הקמת תנועת “הבית” ולקירוב בין דתיים וחילוניים.

אדרי יעל – על המצלמות ועל הנפלאות

מזה שנתיים מפעילה יעל את מיזם הצילום שלה במועדונית צמי”ד מדי יום חמישי בשבוע. “זה נותן הרבה כוח, לראות ילדים שלא מתקשרים, שמושיטים לי את המצלמה כדי שאפעיל אותה, ולראות שאפשר לעשות דברים כאלה אפילו עם ילדים במצבים מיוחדים”

יעל אדרי, 50 נשואה, אם לחמישה וסבתא לשלושה תושבת קצרין מאז שנת 1984, הינה גננת בגן שושנים א’ בקצרין.
אות ההוקרה ניתן לה על התנדבותה בהבאת הצילום אל מועדונית צמי”ד (בעלי צרכים מיוחדים) אשר ליד מתנ”ס קצרין. אדרי, שהכניסה את תחום הצילום בהצלחה רבה לגן שבניהולה, מגיעה למועדונית צמי”ד מדי יום חמישי בשבוע, נושאת עימה חמש-שש מצלמות ויוצאת לפעילות צילום, נעזרת במתנדבים האחרים. כבר שנתיים היא מפעילה את המיזם המיוחד מידי שבוע, ואומרת שהוא גורם למשתתפים להנאה, הם מחכים לו בציפייה רבה, “רואים את זה במבט שלהם, לחלק זו דרך לתקשר, הם מאוד אוהבים את זה, יותר מכל פעילות אחרת”, מסבירה אדרי.

מה קורה כשאת מגיע למועדונית?
אדרי: “בתחילה מקיימים שיחה עם כולם, בוחרים נושא ומדברים עליו, למשל נושא קיץ. אנחנו מנסים לשמוע מהם בשיחה מה זה קיץ לגביהם ואז יוצאים לצלם בקבוצות קטנות לפי מספר המצלמות, שאר משתתפי המועדונית מקיימים פעילות אחרת. בהיותם בחוץ הם ניגשים לחפש את האובייקטים שלהם לצילום. למשל, לכבוד יום ההולדת לקצרין כל אחד קיבל נושא, כמו צילום תחנות האוטובוס מצדדים שונים. לכל חבר במועדונית מתלווה נער מתנדב, ביחד הם ניגשים, מחפשים. נושאים שונים לצילום היו למשל צילום מזוית נמוכה, גבוהה, בעלי חיים, צומח, חורים ועוד.
“כשחוזרים למועדונית מעלים את הצילומים במחשב ומתבוננים ביחד. מסתכלים אם זה באמת מה שהתכוונו לצלם. חלקם מדברים על כך, את חלקם אנחנו מעודדים לשיחה וכולם יושבים יחד איתם ושמחים על הצילומים שצילמו. “לאחר מכן אנחנו מפתחים את העבודות, והן מוצגות בתערוכה שנמצאת בחדר ‘קצרילי’ במתנ”ס. זה מאוד משמעותי שהם מראים ומציגים את היצירה שלהם, הם מתגאים בעבודות שלהם ונהנים לחזות בתצוגתם. גם ההורים באים להסתכל ומרוצים מאד. אנחנו מקוים שלאחר השיפוצים במתנ”ס ייפתח עבורם מרחב גדול יותר להצגת העבודות.

מה עושה לך ההתנדבות?
“זה נותן הרבה כוח; לראות אותם ואת ההבדל בין הפעם הראשונה שאחזו במצלמה ואחר כך לאחר שנתיים. לראות ילדים שלא מתקשרים, שמושיטים לי את המצלמה כדי שאפעיל אותה. זה כיף לראות אותם, הם נותנים אהבה מדהימה, זה נותן כוח, הרבה כוח, וגם לראות שאפשר לעשות דברים כאלה אפילו עם ילדים במצבים מיוחדים.
האם אמשיך? כל עוד יהיה לי כוח, כמה שאני יכולה, אני אמשיך”.

אזאנו גילה שורדקר – מעט ריחוק וחיבוק

בארבע השנים האחרונות מתנדבת גילה אזאנו שורדקר בסיירת הורים, ומבקרת במקומות הבילוי של הנוער בשעות הערב. “זה עושה לי פשוט טוב. אני מרגישה רוח טובה, אווירה טובה, חוזרת הביתה אפילו בלילה ואומרת שהיום אנחנו שומרים עליהם”

גילה אזאנו שורדקר, 44, נשואה ואם לבן מתבגר, עובדת במועצה המקומית קצרין בתחום החינוך, מתנדבת בסיירת הורים, תושבת קצרין מזה שבע שנים. היא הגיעה לסיירת לפני ארבע שנים בהמלצת רכזת המתנדבים אביבה אלבז, “אמרתי לעצמי: אנסה; ראיתי בסיור הראשון את הנוער, אמרתי שבני תכף מגיע לגיל ההתבגרות ואני מצטרפת. היום הוא כבר מתבגר ואני מתנדבת ותורמת”, היא פותחת.
אזאנו שורדקר: “אני יוצאת עם המתנדבים אחת לחודש, לעיתים יותר, לפי רצוני. אנחנו יוצאים בקבוצה קטנה מהמשרד של אביבה עם סוכריות, מסתובבים ברחובות קצרין, מדברים עם הנוער, מציעים להם סוכריות, שואלים מה נשמע, ולא נכנסים יותר מדי לפרטיות שלהם. זה מתחיל משעה תשע ויכול להגיע עד 12 בלילה. אנחנו מבקרים בבית הנוער, בגני השעשועים, בפינת חי, במקומות שהנוער אוהב לשבת ולבלות בלילות.

הם לא אומרים: מה אתם נכנסים לנו לחיים?
“מאז שהתחלתי לא שמעתי מלים כאלה. להפך, הם אומרים לנו כל הכבוד, ואנחנו לא ‘חופרים’ להם.
“אנחנו מתחלקים לקבוצות ויוצאים למקומות השונים, לעיתים אנחנו ארבעה, שישה. אנחנו נמצאים עם בני הנוער כמה דקות בלבד, רואים שאין שתייה וקצת מתחברים איתם, כי אנחנו גם לא רוצים להפריע, מה גם שחלקם בשכבה של הבן שלי. אנחנו מציגים את עצמנו כסיירת הורים, לבושים בחולצה עם כתובת ‘בגובה העיניים’, שואלים מה שלומכם, ומקשיבים מעט.
“החברה נחמדים בסך הכל, ואנחנו מנסים למנוע פחות או יותר את השתייה, קטטות, אלימות, אנחנו גרים כאן ורוצים שהחיים יהיו נעימים.”

אם זה היה בדור שלי, לא היינו מדברים עם הורה שמגיע לראות מה אנחנו עושים בלילות, משהו השתנה?
“בהחלט, הבן שלי מקבל את זה באהבה, מאד. יש לנו שפה משותפת ואנחנו מדברים איתם בגובה העיניים, לא צריך להיות המבוגר המרוחק. צריך מעט ריחוק, אבל גם חיבוק.”

מה זה נותן לך?
“כיף לי. לא הייתי בגיל הזה בארץ, עליתי בגיל 12 וכמה חודשים מאתיופיה, למדתי בפנימיה, עליתי לבד, חינכתי את עצמי לבדי ולא התעסקתי עם שום שטות. לא הכרתי את גיל ההתבגרות כי התבגרתי מאז שעזבתי את ההורים, זה עושה לי פשוט טוב. אני מרגישה רוח טובה, אווירה טובה, חוזרת הביתה אפילו בלילה ואומרת שהיום אנחנו שומרים עליהם, עלינו לא שמרו.
“אפשר להזכיר בסיום כי אני משתלבת עם הנוער גם בערבים היזומים בשבילו בשיתוף עם המתנ”ס, במסיבות, בכיפים”.

אילני אבינועם – ההתנדבות זו הברכה שלי

אילני אבינועם הוא תמיד בין הראשונים שיתקשר לשאול אם הוא יכול לעזור בציוד, בארגון, בכל מה שדרוש. “לי זה נותן הרגשה טובה, שתרמתי, שעשיתי משהו למען העיר שאני גר בה, שאני משמח אנשים, שיכול לעזור גם בעת צרה לי. בשבילי זו הברכה שלי”

אילני אבינועם, 35, בן לאחת המשפחות הוותיקות בקצרין ועובד בענף המלונאות, זכה להוקרה על פועלו והתנדבותו באירועים הקהילתיים.
בראשית הראיון עימו מתקן אילני ואומר כי: “ההתנדבות שלי היא יותר עם הנוער ותנועת ‘בני עקיבא’, בבית הספר ‘דרכי נועם’ ובקהילה הדתית בקצרין. בכל אירוע, אני הראשון שעוזר, נותן ותומך, בין אם זה אירוע משמח או עצוב. אני נותן כל מה שאני יכול לקהילה.
עוזר בהתנדבות בכל דבר, מושיט עזרה בארגון, בהקמת האירוע, למשל בחודש הארגון ב’בני עקיבא’.”

איזה תחום של עזרה?
“בעיקר עזרה טכנית, חשמל, ציוד אורקולי, הכל בהתנדבות, אני מביא, עוזר ונותן. אין לי הגדרה מסוימת, אבל אני ראשון בכל דבר. לא מזמן קיימו בר-מצווה לניצולי שואה ב’כולל’, הגעתי, נתתי את כל כולי למען האירוע, לשמח, להתקין מוסיקה. אין לי ציוד משלי אבל אני נעזר בחברות שאני מכיר, מבקש מהן להשאיל ציוד כתרומה, ואני מפעיל אותו. כך אני נרתם לעזרת בית הספר הדתי, ולהבדיל, גם בלוויות ואזכרות בקצרין.”

איך אתה מגיע לכל הדברים האלה?
“לעיתים קוראים לי ויש שאני שומע וישר מגיע ונותן את כל כולי למה שצריך.”

למה, מה זה נותן לך?
“לי זה נותן הרגשה טובה, שתרמתי, שעשיתי משהו למען העיר שאני גר בה, שאני משמח אנשים, שיכול לעזור גם בעת צרה. בשבילי זו הברכה שלי. אני נותן את כל הזמן הפנוי שיש לי, מה שאני יכול לעזור אני נותן, הולך חוזר, תומך, מה שצריך.”

היכן זה מתחיל?
“זה התחיל כבר בתיכון כשהתנדבתי בבית ספר ‘גמלא’; מאז שאני צעיר, אני תמיד מתנדב בקהילה. אני עושה הכל באהבה, מעולם לא ביקשתי תמורה, נותן בעצמי כמה שאפשר, רק שיהיה טוב לאנשים ולא יחסר דבר.”

 בכל מקום שצריך סיוע

יו”ר המועצה הדתית קצרין, דוד זפרני, מבקש להוסיף כי: “אבי פעיל מאוד בקהילת קצרין. בכל מקום שצריך סיוע אפשר לראות אותו שם, בפעילות עם נוער בני עקיבא, בגיוס תרומות לטובת האוכלוסייה מעוטת היכולת, בסיוע למשפחות אבלות בלוויה ובסיוע פיזי של דאגה למשפחה כשיושבים שבעה על יקירם. להבדיל כשיש גם באירועי שמחה בקהילה בהקפות שניות, בפורים ובמהלך השנה אבי אילני יהיה תמיד בין ראשוני התושבים שיתקשר לשאול במה הוא יכול לעזור. ברכותיי לבחירתו בין מקבלי אות מתנדב קצרין”.

טלי בכר – הדבר הכי גדול

בשש השנים האחרונות, טלי בכר מתנדבת במשטרה, אחראית על סידורי העבודה ל-40 מתנדבים מבוגרים ואף יוצאת לסיורים כשצריך. “זו דרך נאותה לתת מעצמך, להכיר אנשים. לתת זה הדבר הכי גדול. בתמורה, אני גם מקבלת עזרה רבה מכולם”.

טלי בכר, 48, אם לשניים, מתגוררת בקצרין מזה שבע שנים ונאלצה להפסיק עבודתה לפני שש שנים.
“מאז אני מתנדבת במשטרה, התחלתי יומיים בשבוע, העליתי את זה לחמישה ימים בשבוע, משבע וחצי עד ארבע אחר הצהריים, במשרד תנועה, עם רכז הסיור, איפה שצריכים אותי אני עוזרת”, היא פותחת ודרך קו הטלפון עובר חיוך ענק בתוספת אנרגיות.

מדוע, הרי זה שבוע עבודה לכל דבר, מדוע בהתנדבות?
בכר: “כי יצאתי לפנסיה רפואית ממקום העבודה הקודם, ולאחר שהקמתי את ביתי בקצרין החלטתי שאפשר לתרום את חלקי לציבור ולהתנדב.
“התחלתי בקופת חולים, זה לא הסתייע, היתה בעיה מנהלית, עברתי למשטרה כי מישהי אמרה לי שתשמח לראות אותי שם. כשהגעתי זה נראה לי נחמד, המשמעות היא עדיין לעבוד עם אנשים, להיות בחברה, להכיר אנשים, לתת מעצמך.”

איך זה התחיל ואילו תפקידים את מבצעת?
“בזמנו קיבל אותי פליקס, האחראי על המתנדבים. התחלתי בניידת סיור עם השוטרים, לאט לאט נכנסתי לעבודה במשרד התנועה ואחר כך במשרד רכז הרישוי. אך בכל מקום בו צריכים אותי יודעים תמיד למצוא ואני עוזרת בכל מה שצריך. זו הרבה עבודה משרדית, אבל אני גם אחראית על כ-40 המתנדבים המבוגרים גם מהיישובים, על סידורי העבודה למתנדבים, קריאות טלפוניות אל המתנדבים, אני בקשר עם כולם. אני יוצאת לסיורים במהלך היום אם יש איזושהי בעיה.”

את גם מנצלת את הידע הרפואי?
אני נותנת ייעוצים בחינם…

מה נותנת ההתנדבות הזאת?
“קודם כל לתת מעצמי, כי הנתינה לאחרים בשבילי זה משהו מאוד גדול, לכן גם בחרתי במקצוע האחות. זו דרך נאותה לתת מעצמך לאנשים, זו דרך להכיר אנשים, להכיר את האזור, מקומות רבים כאן הכרתי דרך העבודה. זה לצאת מהבית, לראות דברים, אך לתת זה הדבר הכי גדול. בתמורה, אני גם מקבלת עזרה רבה מכולם, עוזרים לי המון, בכל מה שאני צריכה”.

ענבר רנה – לאמץ את החיה אל לבך

רינה ענבר, מורה לטבע ויועצת להתנהגות בעלי חיים, מתנדבת מטעם הרשויות בכל הנוגע להעברת כלבים מתחנת ההסגר לאימוץ. “הדאגה לכלב היא כמעט כמו לילד, ההבדל הוא שהילד עוזב את הבית לבסוף, הכלב לא. הוא תמיד יישאר אתך”

רינה ענבר, תושבת קצרין מאז שנת 1980 ואם לארבעה, קבלה את אות ההוקרה על פועלה והתנדבותה למען הקהילה ולמען החיים של חיות המחמד.
בראשית שנת 2011, לאחר עשר שנים כעוזרת וטרינר במחלקה הווטרינרית של המועצות “גולן” ו”קצרין”, יצאה ענבר לגמלאות. הדבקות והדאגה לגורל בעלי חיים נטושים, שאכלסו בעשרותיהם את תחנת ההסגר באזור התעשיה קצרין, לא הרפתה ממנה, עד שביולי 2011 נענו הרשויות כאן בחיוב לבקשתה להיות מתנדבת מטעמן בכל הנוגע להעברת כלבים מתחנת ההסגר לאימוץ. במקצועה ענבר היא מורה לטבע ויועצת להתנהגות בעלי חיים והיא מעידה על עצמה כאוהבת את כל בעלי החיים בכל צורותיהם ובכל שטחי המחיה שלהם.
“לתחנת ההסגר בקצרין מגיעים כלבים נטושים בעיקר” פותחת ענבר, “אותם השאירו כאן אנשים שהגיעו לחופשה, כי פשוט נוח להם לחזור בלעדיהם הביתה. יש ביניהם כלבים יפהפיים, טובים, חמודים, שמטעמי נוחות מושלכים כאן, או שילד המשפחה גדל ולא מגלה ענין בהם עוד. יש כאן גם כלבים משוטטים שהבעלים לא נוהגים לקשור או לתחום אותם מעבר לגדר. כלב שמשוטט חופשי, הופך למטרד ציבורי, הוא למשל הופך פחי אשפה או מגיע למרכז המסחרי ומתחנן לאוכל מהאנשים, או נדרס בכביש. בסופו של דבר הכלב נלכד ומובא לתחנה. קורה לעיתים שבעלי הכלבים מנצלים הזדמנות ומסרבים לקחת את הכלב לאחר שהיה אצלם מספר שנים.”

כיצד את פועלת בתחום התנדבותך?
“בתחנת ההסגר לכל כלב תא נפרד, הם זוכים להתיחסות אחת ביום, כאשר מוגש להם מזון והתא שלהם עובר ניקוי. אני עושה כל שביכולתי ליצור לכלבים שנמצאים בה בית חדש.
“אני מגיעה לכלביה אחת לשבוע, מצלמת את הכלבים, בודקת לפי הגזעים השונים, לפי שפת הגוף שלהם, רואה את הכלב בכללותו, איך הוא יכול להיות עם טיפול מתאים ומתחילה לחפש לו מאמצים.”
“צילומי הכלבים לאימוץ מוכנסים ל’פייסבוק’ של תחנת ההסגר, ל’שישי בגולן’ וכן לתחנות אימוץ במקומות שונים. לאחר שהכלבים נמסרים לאימוץ אני בדרך כלל מלווה אותם עם הנחיות והדרכה לגידולם בתחילת הדרך.”
אני אומרת לאנשים שהכלב צריך קודם כל פעילות גופנית, משמע טיול פעמיים ביום ויותר; משמעת, ורק אחרי זה אהבה. אף אחד לא מחייב אותך לקחת כלב, אבל אם הכנסת אותו לחייך הוא הופך להיות רכושך. הדאגה אליו היא כמעט כמו לילד, ההבדל הוא שהילד מדבר בשפה שלך, עוזב את הבית לבסוף, הכלב לא. הוא תמיד יישאר אתך. אני מכבדת אנשים שלא לוקחים בעלי חיים, אבל אם לקחת, תתייחס אליו כאל חלק מהמשפחה, תלמד על בעל החיים שגר איתך.”

מה נותנת לך אישית ההתנדבות הזאת?
“מציאת בית חדש לכלב, העיקר שלא יהיה סגור בתא בתחנת ההסגר. זה נותן לי כוח להמשיך ולחפש בית לכלב הבא”.

חברי מועצת הנוער היישובית: התנדבות וייצוג

מועצת הנוער היא הגוף המייצג הרשמי של הנוער בקצרין, ובו חברים בנות ובני כל המגזרים. זוהר בן שושן, 18, יו”ר מועצת הנוער: “יש 80 בני נוער מתנדבים בקצרין, זה לא דבר שמובן מאליו יחסית למקום קטן. הרצון שלנו הוא להוקיר אותם, ולגייס נוספים”

חברי מועצת הנוער היישובית בקצרין זוכים השנה באות המתנדב, על פועלם והתנדבותם להובלת הנהגת פעילות הנוער ביישוב, הקמת תנועת “הבית” ולקירוב בין דתיים וחילוניים.
זוהר בן שושן יו”ר מועצת הנוער, 18, בוגרת י”ב בנופי גולן: “מועצת הנוער היא הגוף המייצג הרשמי של הנוער בקצרין, בו חברים בנות ובני כל המגזרים, תנועות הנוער והנוער המתנדב. מועצת הנוער פועלת על פי חוק חדש לרשויות המקומיות, המחייב כל רשות להקים גוף מייצג לנוער.
“מועצת הנוער חייבת לייצג את כל תנועות ההתנדבות העירונית, ‘בני עקיבא’, תנועת ‘הבית’, ‘אחרי’, מתנדבי כוחות הביטחון וההצלה ומועצות התלמידים בבתי הספר.
הקמנו את מועצת הנוער בקצרין מחדש לפני שלוש שנים. החברים בה הם: עדי לובלין, מטעם מועצת תלמידי בית הספר, שילה מיברג מטעם מד”א, חגי אלידע, מטעם בני עקיבא, קמילה פאס ורון כהן ואני מטעם תנועת הבית.
“התפקיד שלנו כולל התנדבויות בקהילה ונציגות באירועים שמיועדים לנוער, ואף נוכחות בישיבות במועצה, על מנת להביע ולייצג את דעות הנוער. מכיוון שעדיין לא כל הגופים מכירים בנו כמועצת נוער ביישוב, אנחנו נאבקים על קבלת הקול שלנו והיכרות עימנו במועצה ואף בקרב הנוער. אנחנו עדיין עובדים על הזכות להיות נוכחים בישיבות מועצה שנוגעות אלינו וכמובן לקבל רשות דיבור. כן, היינו נוכחים בכמה פגישות, אך אנחנו רוצים לראות עצמנו נוכחים ביותר. הציבור עדיין לא מבין במה מדובר, עדיין קשה לנו לסחוף נוער לאירועים שאנחנו יוצרים, אך אנחנו רואים שמספר המשתתפים הולך וגדל. במתנ”ס אנחנו נוכחים תמיד בישיבות שנוגעות לנוער, מפני שהננו חלק מצוות הנוער לכל דבר כמייצגים את הנוער. אנחנו גם נוכחים במליאות המחוזיות של מועצות הנוער.”

איך זה עובד הלכה למעשה?
“אנחנו נפגשים מידי שבוע ומקיימים אירועים והתנדבויות שונות. השנה עשינו אירוע חנוכה לנוער, התנדבנו עם עמותת ‘לתת’ באיסוף אוכל בחגים, עשינו ביחד שבוע הנהגה עם המועצה המחוזית בפעילויות עם חיילים, התנדבנו בתנועת צמי”ד, הכנו אזני המן לקשישים וחילקנו להם עם עיתון ‘לקשיש’ של מחלקת הרווחה במועצה בקצרין; עשינו איסוף תחפושות כתרומה למשפחות שלא יכולות לשלם עבורן, עבדנו על גיוס חברים חדשים למועצה ועכשיו אנחנו עובדים על ערב הוקרה לכל הנוער המתנדב שיתקיים ביום חמישי השבוע בקרית הנוער השבוע. עיקר הערב הוא להציג את כל הנוער המתנדב ולהעניק שי ותעודה.”

איזה פנים יש בעצם לנוער בקצרין?
“לנגד עינינו ראינו שהנוער מוצג לעיני הציבור כשלילי, אך מדובר במספר מזערי ביותר. אנחנו רוצים להציג את הנוער האיכותי בקצרין, יש 80 בני נוער מתנדבים בקצרין, זה לא דבר שמובן מאליו יחסית למקום קטן. הרצון שלנו הוא להוקיר אותם, ולגייס נוספים להתחיל להתנדב.”

מי מדריך או מפעיל אתכם?
“המנחה הרשמי שלנו היא מירב שני, מטעם מנהל חברה ונוער ברשויות המקומיות, ומלוות אותנו המורות חיילות גיל ובר.”

את מסיימת את כהונתך, לאן מכאן?
“בשנה הבאה אני יוצאת לשנת שירות ובעתיד רוצה להמשיך בהדרכה ובעבודה עם נוער”.