21 שנה לאחר שאביו נבחר לאיש השנה של “מעריב”, בנו הוא שוב דיקטטור המגלם באישיותו את מהות המזרח התיכון – דיקטטורה עריצה וחוסר נכונות לקבל את ישראל. מציאות זו מגולמת בסוריה תשע”ב, ולכן מי שמסמל אותה, בשאר אסד, הוא איש השנה תשע”ב
בשאר אסד, הדיקטטור הסורי, הוא איש השנה תשע”ב.
אסד כבר היה פעם איש השנה. לא היה זה בשאר אלא אביו – חאפז. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה תשנ”א, בעיתון “מעריב”, לפני 21 שנים.
אורי אבנרי לא היה מחסידיו של אסד. אבנרי היה מעריץ של יאסר ערפאת ומקורב אליו מאוד. בין אסד לערפאת הייתה יריבות ועוינות קשה, ממושכת ועקובה מדם. אבנרי, בדרך כלל, לא נטה חסד לאויבי ערפאת. היה זה שבועות ספורים לפני ועידת מדריד – ועידת השלום הבינלאומית למזרח התיכון, שהתקיימה לאחר מלחמת המפרץ. חששו הגדול של אבנרי, היה שאסד ייסוג ממחויבותו להסדר כולל, ינטוש את הפלשתינאים ויחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל.
לגבי רצונו של אסד בשלום עם ישראל לא היו לו כל ספקות. “אסד עשה מעשה שהיה בלתי אפשרי בעיני כל מי שאינו מכיר את אסד: בן לילה נטש את הקו האנטי ישראלי הקיצוני ואת רעיון ‘המאזן האסטרטגי’, והסכים לאייש את הכיסא הסורי ליד שולחן המשא והמתן”. רצונו של אסד בשלום היה בעיניו אקסיומה. היו לו רק שני ספקות אחרים. “האם מוכן שמיר להחזיר את הגולן לריבונות סורית כדי להגיע לשלום נפרד עם סוריה” ו”האם מוכן אסד להקריב את העניין הפלשתינאי, שעליו תבע אפוטרופסות במשך 18 שנים, כדי לקבל בחזרה את הגולן”.
לא הייתה זו אקסיומה פרטית של אבנרי. הייתה זו קונספציה, לה היו שותפים רבים בקרב מעצבי דעת הקהל ומקבלי ההחלטות בישראל – מדינאים, אנשי צבא, פרשנים, אנשי אקדמיה ועיתונאים. את הטון נתן אורי שגיא, ראש אמ”ן בראשית שנות ה- 90, אבי אבות הקונספציה. כותרת הקונספציה הייתה: חל שינוי אסטרטגי בסוריה. הערכת המצב הרשמית של אמ”ן ב- 1991 הייתה שלנוכח קריסת בריה”מ, בעלת בריתו ופטרוניתו, אסד הכיר בהכרח להחליף את סיסמת “האיזון האסטרטגי”, באסטרטגיה של התקרבות למערב ואימוץ אוריינטציה אמריקאית, תוך הבנה שהדבר כרוך בהסכם שלום עם ישראל, שתמורתו יוכל לקבל את הגולן. לאורך עשרים שנה, שגיא הוא אחד הדוחפים המרכזיים לנסיגה מהגולן, ובתקופת ברק הוא עצמו ניהל את המו”מ עם סוריה, מטעם ישראל. גם היום, הוא דבק בגישתו.
היום רבים מן האנשים שדחפו לנסיגה מהגולן, שותקים וחלקם מודים בטעותם. טענתם היא, שמאחר והתברר שבשאר אסד הוא דיקטטור ורוצח המונים, אין הוא יכול להיות פרטנר לשלום.
אלון ליאל הוא מן הגרועים שבין שוחרי הנסיגה מהגולן. האובססיה שלו לנסיגה בלתי נתפסת. לפני שנים אחדות הוא הקים תנועה למען נסיגה מהגולן, או כפי שתרגם זאת לכיבוסית – “התנועה לשלום ישראל-סוריה” או משהו כזה. תנועתו הצליפה בממשלות אולמרט ונתניהו על שדחו, כביכול, את ידו המושטת לשלום של בשאר אסד, רופא העיניים הגולש באינטרנט, והרי ידוע שמדובר בידו של שוחר שלום. והנה, במאמר שפרסם ב- 2 במרץ השנה ב”הארץ” הוא כתב: “אסד איבד את הלגיטימיות שלו כשליט, ומכאן גם את זכותו לדרוש אי פעם את הגולן. זאת, גם אם יצליח להישאר בשלטון… אם אי פעם נדבר עם סוריה על עתיד הגולן… זה לא יהיה אתך וגם לא עם משטר הדומה לזה שבראשו אתה עדיין ניצב בימים אלה”. בראיון ל”ישראל היום”, כעבור חודשים אחדים, דבריו היו נחרצים אף יותר.
ניתן וראוי לכבד סממני התפכחות של אנשים, אך ראוי גם להציב סימני שאלה. וואו, אסד דיקטטור, רוצח המונים! ומה היה אביו, אסד? הרי קוטנו של חאפז הייתה עבה ממותני בנו. בשנה וחצי של מלחמת אזרחים עקובה מדם ועתירה מעשי טבח המוניים, לא התקרב בשאר אסד לממדי הטבח ההמוניים שערך אביו בעיר חמה בפברואר 1982. זה לא הפריע לאהוד ברק, ראש הממשלה שניסה יותר מכל אחד אחר למסור את הגולן לסורים; מי שניהל מדיניות אובססיבית של ניסיון לרצות את אסד האב, נהג לחלק לו מידי יום, מבוקר עד ערב, בראיונות לתקשורת, בהופעות פומביות ובפגישות עם מנהיגים זרים סופרלטיבים נוסח “מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית”.
הם לא ראו? הם לא ידעו? הם לא שמעו?
ידעו גם ידעו. אורי אבנרי: “אסד דיכא כל התנגדות באכזריות. הוא הפגיז והרס רבעים שלמים של העיר חמה”. המזרחן פרופ’ משה מעוז, מומחה לסוריה וביוגרף של אסד, היה אף הוא מן התומכים המובהקים ביותר בנסיגה מהגולן. הוא רואיין ללא סוף בכלי התקשורת כמליץ יושר של הסורים, עד שסברתי שאם יהיה הסכם עמם, הם יוכלו לחסוך באחזקת שגריר בישראל. בביוגרפיה של אסד “הספינקס מדמשק” (1988) הוא תיאר בפרוטרוט את הטבח והאכזרי, המזכיר כל כך את מעשי הטבח שבנו עורך היום. ידעו, אז מה?
במאבק שניהלנו נגד הנסיגה, התמקדנו בסוגיות של ציונות, התיישבות וביטחון, אך העלינו גם את סוגיית המשטר הסורי. זה לא היה הנושא המרכזי. הרי גם אילו היה משטר דמוקרטי בסוריה לא היינו מוכנים לנסיגה. אבל המשטר שם לא היה דמוקרטי, אלא שלטון עריץ, אכזר ובלתי אמין, השורד על כידוניו, וראינו לנכון להצביע גם על עובדה זו, זהותו של הפרטנר.
רבים הגיבו בזלזול לטענותינו בנדון: מה, אתם מבינים יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ’ מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? אתם מתנגדים לנסיגה ומהסיבה האידיאולוגית הזאת אתם מעוותים את המציאות ומציגים אותה באופן המשרת את עמדתכם. והנה, היום ברור בעליל שצדקנו. מה, הבנו יותר מאורי שגיא, יותר מפרופ’ מעוז, יותר מאלון ליאל, יותר מאמיר אורן ובן כספית? לא. פשוט, הם היו ממוקדי מטרה, האמינו שדרכם תביא לשלום, ומהסיבה הזאת הם עיוותו את המציאות והציגו אותה באופן ששירת את עמדתם. הם היו עיוורים מרצון, עיוורים מתוך בחירה. פחות מעשרים שנה אחרי שהמודיעין נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר שהמיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים, ראש אמ”ן אורי שגיא נשבה בקונספציה מוטעית וחסרת שחר, עיוורת למציאות, כל כולה מבוססת על משאלות לב, ועל בסיס הקונספציה הזאת נבנתה אסטרטגיה שעלולה הייתה להמיט אסון כבד על מדינת ישראל. לספרו האוטוביוגרפי – פובליציסטי, שפרסם אורי שגיא ב- 1998, הוא קרא “אורות בערפל”. כראש אמ”ן הוא נהג, כמי שנוהג באור גבוה בערפל, מסנוור את עצמו ומסכן את הנוסעים. הנוסעים היו מדינת ישראל. בהספד על קברו של רועי רוטברג (1956) אמר דיין: “האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב”. הוא הדין בשגיא, אבי הקונספציה ובכל אלה שהלכו אחריו בעיניים עצומות, כולל ראשי ממשלה.
****
בדצמבר 2010 פרץ “האביב הערבי”, בתוניס ואח”כ במצרים, בתימן, בלוב, בבחריין, בסוריה ובלבנון. האביב טרם אמר את המילה האחרונה שלו. גם כסאו של המלך עבדאללה בירדן מתנדנד. אפילו בתורכיה התערערה היציבות, פרץ מרד של הכורדים וארדואן משלח את צבאו למעשי טבח בכורדים, בנוסח בשאר אסד, שמשום מה נהנים מקשר שתיקה במערב ובתקשורת העולמית.
בראשית הדרך, עיני כולנו היו נשואות לכיכר תחריר בהשתאות, המשלבת דאגה עם תקווה וציפייה. ההשתאות הייתה לנוכח המוני אזרחים המוכנים לצאת לרחובות ולסכן את חייהם כדי להפיל את הדיקטטור שרדה בהם במשך שלושים שנה. הדאגה הייתה מפני עליית האסלאם הקנאי. התקווה והציפייה היו לדמוקרטיזציה של מדינות ערב. התקווה הזאת היא שנתנה לאירועים את השם “האביב הערבי”. קצר פה כל כך האביב, מסתבר. כל התקוות נגוזו, והדאגה התממשה מהר וחד יותר משניתן היה לשער. עלייתו של איש “האחים המוסלמים” מורסי לשלטון במצרים מסמלת את מהותו של האביב.
המאורעות בסוריה החלו באיחור מסוים לעומת האירועים במצרים, בלוב ובמדינות אחרות. בראיון שנתן באותם ימים נשיא סוריה בשאר אל אסד לעיתון האמריקאי “וול סטריט ג’ורנל”, הוא הסביר שאינו חושש ממהפכה בסוריה, דוגמת המהפכה במצרים, כיוון שמצבו טוב ממצבו של מובראק. בניגוד למובראק, אמר אסד, הוא אינו מנותק מן העם, הוא קשוב לו. בניגוד למובראק, העם תומך באסד, בשל עמדותיו האנטי אמריקאיות ובשל העימות עם ישראל.
היום ברור עד כמה דבריו היו מנותקים מן המציאות. שבועות אחדים מאוחר יותר החלו המהומות בדרעא, והמהפכה הגיעה גם לסוריה. אבל כדאי להתעכב על הדברים שאמר אסד בראיון. הם מעניינים מאוד. הרי מצרים קיבלה מישראל את כל סיני. לעומת זאת, הסורים לא הצליחו להוציא מישראל את הגולן. מצרים לא קיימה את רוח הסכם השלום עם ישראל, שאמור היה להיות שלום חם וידידותי, לא כיבדה את הסכמי הנורמליזציה, אך הקפידה לקיים את הנספח הצבאי בהסכם. עם סוריה אין הסכם שלום, אך סוריה מקפידה לקיים את הסדר הפרדת הכוחות עם ישראל (1974), שהינו הסכם ביטחוני. ואף על פי כן, אסד הסביר שעצם העובדה שמצרים חתומה על הסכם שלום עם ישראל, אף שתמורתו קיבלה את כל סיני, היא הסיבה למצבו של מובראק. לעומת זאת, מצבו טוב בשל עצם העימות עם ישראל, אף שלא השיג את הגולן.
דבריו אלה של אסד, מבהירים את תפיסת עולמו, שהיא במידה רבה תמצית תפיסת העולם הערבית אודות הסכסוך הישראלי ערבי. עצם העימות עם ישראל חשוב, והוא חשוב יותר מהשגת טריטוריה זו או אחרת. יתר על כן, הציפייה מההנהגה הערבית היא לעימות עם ישראל גם לאחר קבלת כל הטריטוריה. הסיבה לכך, היא שהסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו על שטח זה או אחר, אלא קיומי – על עצם קיומה של מדינת ישראל.
גישה זו יכולה להסביר את הנוקשות והסרבנות של הסורים במו”מ עם ישראל. חאפז אסד סרב לפגוש ישראלי. כששלח את שר החוץ שלו פארוק א-שרע למפגש עם ברק וקלינטון בשפרדסטאון (ינואר 2000) הורה לו שלא ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל. הוא לא היה מוכן לכל מחווה שתפשיר את הקרח. בסופו של דבר הוא דחה על הסף את הצעתו של ברק למסור לו יותר מאשר את כל הגולן, בשל סירובו של ברק למסור לו גם את חופה הצפון מזרחי של הכינרת.
ואילו היה מקבל הצעה לנסיגה כוללת, גם מחוף הכינרת, האם היה חותם על הסכם שלום? או שמא היה בודה אי אלו “חוות שבעא” חדשות? שמא היה טוען שקוויי 4.6.67 בעיניו כוללים גם נסיגה ישראלית ממה שנקרא בעבר “השטח המפורז” – כולל יישובים כמו גדות ותל-קציר? או אולי דווקא היה חותם על הסכם, מתפאר בכך שהכניע את ישראל, השפיל אותה, הוריד אותה על הברכיים והעיקר – השיג יותר מסאדאת? אולי היה מסביר שקבלת הגולן מקדמת את מדיניותו – השגת איזון אסטרטגי נגד ישראל? קשה לדעת. דבר אחד ברור – אסד לא ניהל מו”מ כמי שלהוט להגיע להסכם עם ישראל. יתכן שבסופו של דבר היה רואה בהסכם כזה צפרדע שעליו לבלוע באופן זמני. הסכסוך עם ישראל לא היה רק בראש סדר היום האידיאולוגי שלו, אלא הוא גם היה תעודת ההישרדות של שלטונו.
משפחת אסד מייצגת עדת מיעוט, העלאווים, השולטת בעריצות עקובה מדם ברוב הסוני. קיומו של עם סורי הוא פיקציה. סוריה היא מדינה מלאכותית שהוקמה בידי הקולוניאליזם המערבי. סוריה הינה ישות המורכבת מבליל של עדות ודתות שאיבת נצח שוררת ביניהם. מה שהחזיק את סוריה כיחידה מדינית אחת, הוא שלטון העריצות והסכסוך עם ישראל. ספק רב אם משפחת אסד הייתה מוותרת על הסכסוך עם ישראל, שהיה מרכיב כה מרכזי בעצם קיום המשטר שלה.
****
בשאר אל אסד לא היה היורש המועדף על אבי השושלת. חאפז אסד הכשיר לתפקיד את בנו בסאל. בסאל נהרג בתאונת דרכים מסתורית, ובשאר, אחיו הצעיר, רופא העיניים, הוזעק לחזור ממקום שהותו בלונדון, כדי להיות יורש העצר.
היו מי שניסו לטפח התלהבות רבתי מאסד הבן – דובר אנגלית, גולש באינטרנט, פתוח למערב, איש העולם הגדול, רפורמטור. אך בשאר דבק בדרכו של אביו. דבק בעריצות השלטונית. דבק בעוינות לישראל. דבק בחתירה להנהיג את העולם הערבי. ודבק בשמירה הקפדנית על שקט בגבול עם ישראל.
הטראומה הגדולה של חאפז אל אסד הייתה מלחמת יום הכיפורים. הוא הפתיע את ישראל באופן שאי אפשר היה לדמיינו, צבאו פלש לישראל וכבש בסערה את הגולן, אך כעבור עשרה ימים לא נותר עוד חייל סורי בגולן, וכעבור ימים אחדים נוספים צה”ל ניצב בפאתי דמשק, בטווח יריקה מארמונו.
אסד הבין את יחסי הכוחות. הוא הבין שלצד העוינות לישראל, יש לשמור על גבול שקט עמה, כיוון שמשטרו לא יעמוד בתבוסה נוספת. הוא פעל נגד ישראל דרך לבנון, וספג תבוסה קשה נוספת במבצע שלום הגליל, כאשר בקרב אווירי ישראל הפילה כמאה מטוסים סוריים, בעוד אף מטוס ישראלי לא נפגע.
אסד הפיק את הלקח. אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא עיצב את תפיסת האיזון האסטרטגי, לפיה יש לשמר את הסכסוך עם ישראל, אך אין לצאת נגדה למלחמה, בטרם יושג עמה איזון אסטרטגי, בשל עוצמתה הרבה. את האיזון האסטרטגי הוא ניסה להשיג באמצעות התעצמות צבאית, בהצטיידות בנשק השמדה המונית וחתירה להשיג את הגולן. בנו, בשאר, המשיך את דרכו בכל הפרמטרים.
****
כשהחלה ההתקוממות בסוריה, התנבאו רבים שימיו של בשאר אסד בשלטון ספורים – עניין של ימים או שבועות. והנה, חלפה שנה וחצי ועדין בשאר אסד בשלטון ועדיין רבים מתנבאים שימיו ספורים – עניין של ימים או שבועות. יתכן שהפעם הם צודקים; כלל לא בטוח.
דבר אחד כן בטוח – אם אסד ייפול, הוא לא יוחלף בשלטון דמוקרטי שוחר שלום. אם הוא ייפול, יתכן שסוריה תתפרק לגורמים. יתכן שדיקטטור אחר יחליף אותו. מלחמת האזרחים בסוריה אינה בין דיקטטור לשוחרי דמוקרטיה, אלא בין גורמים הנאבקים על השלטון הדיקטטורי. אסד אינו יכול להרשות לעצמו לוותר, כיוון שגם אם יוכל לחלץ את עצמו ואת משפחתו בטיסה מבוהלת למקלט מדיני במוסקבה, צפוי טבח המוני ואכזרי בעדתו העלאווית. הידיעה הזאת גורמת לו להפעיל את מלוא עוצמתו, מה שמחריף את השנאה כלפיו וכלפי עדתו, ואת תחושות הנקם שתמומשנה לטבח המוני אם אויביו יעלו לשלטון. זאת המציאות הסורית – זאת, ואין בלתה.
ה”אביב הערבי” אינו מבטל, למרבה הצער, את מהות הסכסוך המזרח תיכוני; את השנאה לישראל ואת חוסר ההשלמה של הערבים עם קיומה. אולם הוא מוכיח שלא ישראל היא הגורם לחוסר היציבות ולאי השקט במזרח התיכון.
עתידו של אסד לוט בערפל, אבל אסד באישיותו מגלם את מהות המזרח התיכון – דיקטטורה עריצה וחוסר נכונות לקבל את ישראל. המציאות הזאת באה לידי ביטוי מובהק בתשעב, ולכן מי שמסמל אותה, בשאר אסד, הוא איש השנה תשעב.
