בימים אלה אנו מציינים 36 שנים לפטירתו של יגאל אלון.
ימים אחדים לאחר מותו, בגיליון 21 של “ארץ הגולן” (14.3.80), שהיה אז העיתון של ועד יישובי הגולן, והיו שותפות בו המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, מאמר המערכת הופיע במתכונת של מודעת אבל ובה נכתב:
תושבי הגולן מבכים את מותו של יגאל אלון, מחסידי הגולן וידיד אמת.
יגאל אלון ז”ל, יחד עם כל עם ישראל מתאבלים אנשי הגולן על מותך.
יגאל איש הצפון.
יגאל, שנולד בגליל, למד בכדורי וחי בגינוסר לשפת הכנרת מול גולן.
יגאל, שעמד בראש משחררי הגליל במלחמת השחרור.
יגאל, שתבע בממשלה ב-1967 לעלות לגולן וחלם על שחרור הדרוזים בהר הדרוזים על ידי צה”ל.
יגאל, שב-1967 היה שר העבודה ותמך בדרכים שונות (לא כולן “חוקיות” ו”רשמיות”) במרום גולן, עוד בטרם אושרה על ידי הממשלה.
יגאל, שבממשלת אשכול תבע את סיפוח הגולן לישראל.
יגאל, שבעצרת באיילת השחר פתח בנאומו את מסע ההחתמה של העצומה להחלת הריבונות בגולן והיה מראשוני החותמים.
יגאל, שלפני ההצבעה על הסכמי קמפ-דייוויד באו אליו לשיחה כמה מחברי הקיבוצים בגולן. הוא הוציא כיסאות למרפסת שמול הכנרת ואמר: יותר מכול, אני אוהב לשבת מול האורות של יישובי הגולן. אחר כך הייתה שיחה קשה וארוכה, שבעקבותיה נמנע יגאל בכנסת מלהצביע בעד ההסכמים, אשר כללו עקירת יישובים.
עם כל ישראל ועם תושבי הצפון, מרגישים גם אנחנו – יהיה קשה יותר בלי יגאל.
גם באופוזיציה, לאחר עליית הליכוד לשלטון, המשיך אלון לפעול למען הגולן. במכתב שכתב אלון לשר האוצר, יגאל הורביץ הוא תובע ממנו לפעול ביתר שאת לקידומה של קצרין הצעירה. אלון היה מראשי התומכים והדוחפים של המאבק למען חוק הגולן
***
לא אחת כתבתי על יגאל אלון, בכלל ועל אלון והגולן, בפרט ולאחרונה נחשפתי לעוד ועוד מידע ופרטים, המעידים על המקום החשוב של הגולן בתפיסתו האסטרטגית והרעיונית; כאזור התיישבות, ביטחון וריבונות.
במסגרת מחקר שאני עורך על ראשיתה של קצרין, למדתי שאלון היה הראשון שדיבר על הקמת עיר בגולן. כבר ב-1968, הוא קרא להקמת העיר, בריאיון ל”דבר” ובראשית 1970, הוא אמר בוועדת השרים להתיישבות: “ממשלת ישראל רוצה לאכלס ברמה כמה שאפשר יותר יהודים… צורך בהקמת יישוב עירוני, שאולי ראשיתו תהיה מזערה, אך אחריתו מי ישורנה… מבחינה מנהלית אולי אין צורך בעיר ברמת הגולן… אך מכיוון שאינני מסתכל על רמת הגולן רק כעל בעיה מוניציפלית, או מנהלית, אלא גם כיעד לאכלס יהודים רבים, הרי אני בעד הקמת עיר במקום מתאים ברמת הגולן, אשר תתבסס על שירותים ראשוניים ליישובי רמת הגולן ועל תעשייה אשר תמשוך אוכלוסייה למקום. כלומר, בשבילי השיקול הפוליטי גבר על ההיגיון המנהלי הטבעי והכריע לטובת ריכוז עירוני בלב רמת הגולן”.
עוד למדתי על כך, מספר חדש, מצוין, של השר לשעבר יעקב צור, “מן הים עד המדבר”. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת ברעיון שלמות הארץ כאתוס המרכזי של תנועת הקיבוץ המאוחד. בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשנוכח שערביי יהודה ושומרון נשארו במקומם, בניגוד למלחמת השחרור, הגה יגאל את “תכנית אלון”, המבוססת על פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על אזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית ותשמור בידיה את האזורים המבטיחים גבולות בני-הגנה ומעניקים עומק טריטוריאלי והם דלילים באוכלוסייה פלשתינאית. הגולן, שאין בו אוכלוסייה המהווה סיכון דמוגרפי על צביונה של ישראל והנו חיוני לעיצוב גבולות בני-הגנה לישראל, היה אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסתו. לכן, הוא היה הדוחף המרכזי ליישוב הגולן והראשון שהציע ריבונות על הגולן. פה ושם, היו לאלון התבטאויות טקטיות שביטאו נכונות לוויתורים מסוימים בגולן, אך צור אינו מייחס לכך חשיבות.
“המוקש הפרטי שלי”
שבוע טרם מותו, נשלח לאלון מכתב מחוקר ארץ ישראל והארכיאולוג, צבי אילן. אילן, שערך מחקר מונומנטלי על הכמיהה להתיישבות יהודית בגולן ובעבר הירדן, הפנה לאלון את השאלה הבאה: “אבקש לשאלך על פרט הקשור במחקרי על ניסיונות התיישבות יהודית בעבר הירדן. נקדימון אלטשולר סיפר לי כי יצא לפי בקשתך ב-1943, להיות נציג פיק”א באדמות החורן. הוא גם קיים אתך קשר בהיותו שם ולדבריו תמכת בתכניתו להושיב שם יהודים-סורים והבאת אותו לבן גוריון שיעלה בפניו תכניתו. אודה לך אם תוכל למסור לי מה בדיוק היו מניעיך בשיגור נקדימון ז”ל למקום ואת השתלשלות הפרשה ואת מגעיך אתו. האם קשור הדבר לגרעין ‘חורן’ של הפלמ”ח, אשר הקים אחר כך את בית קשת?”. אלון לא הספיק להשיב, אך עצם השאלה מלמדת על העובדה, שכבר ב-1943, בהיותו מנהיג צעיר בן 25, היווה הגולן נדבך מרכזי בתפיסת עולמו.
את הסיפור הזה קראתי בספרו החדש של ההיסטוריון ד”ר אודי מנור, שבימים אלה יצא לאור: “יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1980-1949”. ספר זה, שבו ניתוח מעמיק ומבריק של השקפת עולמו של אלון, מצביע אף הוא על המקום המרכזי של הגולן בתפיסתו האסטרטגית של אלון.
במלחמת ששת הימים, היה אלון הדוחף המרכזי להחלטה לכבוש את הגולן, מול התנגדותו התקיפה של שר הביטחון דיין. אלון, חבר גינוסר, שהה בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה, בשליחות חשובה בבריה”מ. הוא סיפר למארחיו על מוקש סורי שהתפוצץ בכניסה ליישובו והגדיר אותו “המוקש הפרטי שלי”. אלון קישר בין חבריו להתיישבות בגליל ובעמק לראש הממשלה לוי אשכול, שהזמין את המשלחת ליטול חלק בישיבת הממשלה, כדי להפעיל לחץ על דיין. דיין טען שכיבוש הגולן יביא להתערבות סובייטית בלחימה ויעלה בחיי אלף חיילים והציע את הרעיון המחריד, להזיז את היישובים הסמוכים לגבול למרחק 30-20 ק”מ מן הגבול עם סוריה.
מתאר מנור: “אלון, לעומתו, טען כי החשש מהרוסים ‘מוגזם’ והוסיף שהיעצרות בגבולות הנשכחים של המנדט תשים את ישראל ללעג ולקלס מבחינה מדינית ומבחינה צבאית כאחד. הוא דחה את ההערכה הפסימית בנוגע לקרב עצמו והעריך כי תידרש ‘אותה השקעת כוחות לכיבוש תל פאח’ר ותל עזזיאת כמו לכיבוש הרמה הסורית כולה’. בהמשך התברר כי תחזיתו התמלאה במדויק”.
בעוד בסוגיית עצם כיבוש הגולן, אומצה תפיסתו של אלון בסופו של דבר, לא כן בנוגע לקו העצירה. אלון סבר שקו העצירה צריך להיות הרחק בעומק סוריה. לאחר המלחמה, הוא אמר: “אם הייתי בפיקוד, כמו באפריל 48’… היינו גומרים בסווידא”. סווידא היא בירת ג’בל-דרוז, הר הדרוזים. אלון סבר שעל צה”ל להגיע להר הדרוזים ולסייע לדרוזים להקים מדינה עצמאית ידידותית לישראל, שתגבול עם הגולן שיסופח לישראל, על יסוד “הנחה שהמדינה הדרוזית תכיר באחיזתנו הקבועה ברמת הגולן”. בדרך כלל, איני חסיד של התערבות ישראלית במלחמות ערב, אך מי יודע? אולי היום, החזון מרחיק-הלכת הזה, שאלון הקדיש לו מאמצים רבים ומחשבה רבה (מחקר מפורט בנושא, פרי עטו של אודי מנור, עומד להתפרסם בקרוב באחד מכתבי העת המקצועיים), הוא רעיון ישים.
“ההחלטה הסודית”
מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הצביע אלון, יחד עם שאר חברי הממשלה, בעד “ההחלטה הסודית” של הממשלה, שהביעה נכונות לחזור לגבול הבין-לאומי עם מצרים וסוריה, תמורת חוזה שלום והסדרי ביטחון. יגאל קיפניס, בספרו, הפך אותה החלטה לאבן היסוד המרכזית של מדיניות ישראל כלפי סוריה. כיוון שהתנהלותן של ממשלות ישראל מאז, בהתיישבות ובהחלת הריבונות, היו מנוגדות לאותה החלטה, הוא הציג אותן כבטלות במשמעותן; היישובים הם כביכול “זמניים” והחלת הריבונות היא כביכול בסך הכול עניין משפטי-טכני. הוא התעלם מן העובדה, שכבר בדצמבר 1967, הממשלה ביטלה את הסעיף בהחלטה הנוגע לסוריה וכעבור שנה ביטלה את ההחלטה כולה.
לפני כשנה, כתבתי כאן על מחקרו של ההיסטוריון פרופ’ יואב גלבר על ההחלטה, שבו הוא המעיט מאוד בערכה והסביר שהייתה זו החלטה טקטית לקראת נסיעת שר החוץ לוושינגטון, החלטה שנועדה להתמודד עם לחץ אמריקני צפוי לנסיגה מידית ללא תנאי, כפי שהיה במלחמת סיני. משתגובת האמריקנים הייתה השתאות על הנכונות לנסיגה, הפכה ההחלטה מיד לאות מתה וכאמור, בוטלה במהרה. גלבר הגדיר אותה – “אפיזודה ביחסי ישראל עם ארה”ב”. אף שההחלטה הייתה מהלך טקטי ולמרות ביטולה, אלון התייסר כל ימיו על כך שנתן לה את ידו. בריאיון, חודשים אחדים לפני מותו, הביע אלון חרטה עמוקה על תמיכתו בה והגדיר אותה “אווילית”.
מיד אחרי המלחמה, דחף אלון להקמת ההתיישבות בגולן. כשראשוני מרום גולן עלו לעלייקה, חמישה שבועות אחרי המלחמה, משרד העבודה שילם את שכר עבודתם. למה משרד העבודה? אילו אלון היה שר הדואר, מן הסתם משרד הדואר היה משלם את שכרם. אלון היה אז שר העבודה. לכך, בין השאר, כיוונה הודעת האבל של הוועד, כאשר דיברה על הדרכים ה”לא-רשמיות” שבהן סייע אלון למתיישבים החדשים.
ב-1968, הציע אלון לראשונה, במכתב רשמי לראש הממשלה לוי אשכול, להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. הוא היה הראשון לתבוע זאת, הרבה לפני שתושבי הגולן חלמו על כך. הוא עסק בכך גם מול האמריקנים ומול הדרוזים בגולן. בעבר, כתבתי בטור הזה מאמר בפני עצמו על הפרשה.
בספרו של מנור למדתי, שחודש בלבד לאחר המלחמה, יום לפני עלייתו של המתיישב הראשון לגולן, אלון כבר דיבר על ריבונות. “באשר לגולן, חשיבותו בעיני אלון הייתה בלתי מותנית. כבר ב-13 ביולי 1967, הוא הציע ‘להחיל את החוק הישראלי, אפילו ריבונות’ בגולן. לא מיותר להזכיר שבזמן המלחמה, הוא חשב שעל צה”ל להמשיך מאה ק”מ מזרחה לטבריה. ביולי 1967, הוא אמר כי הוא ‘מוכן שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן’. ימים ספורים אחרי תום המלחמה, עודד אלון את הגרעין הראשון שעלה לגולן ‘לצורך ליקוט הבקר המפוזר’, שהותירו מאחוריהם מאה אלף הסורים שנטשו את בתיהם. ב-26 בספטמבר 1967, עלה על הקרקע גרעין של תנועת ‘השומר הצעיר’, במקום שעם הזמן הפך לקיבוץ שניר. אלון שלח מברק ‘למתנחלים ברמת הבניאס’ ובמקום לחבר ברכה משלו ציטט פסוק מהתנ”ך: ‘שבו בארץ הבשן עד בעל חרמון שניר והר חרמון’. כאמור לעיל, אלון החליט ‘לספק את שכר המתיישבים’ מתקציב משרד העבודה, בגיבויו של ראש הממשלה”.
אחד מגדולי המנהיגים
אלון דבק בגישה זו עד יומו האחרון. בהיותו שר החוץ בממשלת רבין הראשונה, ביולי 1976, הוא אמר: “אנו זקוקים לשליטה ברמת הגולן, כדי לבנות מערך אסטרטגי להגנת המחצית הצפונית של ישראל ולא רק כהגנה על יישובי עמק החולה”.
גם באופוזיציה, לאחר עליית הליכוד לשלטון, המשיך אלון לפעול למען הגולן. נתקלתי לאחרונה במכתב שכתב אלון לשר האוצר, יגאל הורביץ ובו הוא תובע ממנו לפעול ביתר שאת לקידומה של קצרין הצעירה. אלון היה מראשי התומכים והדוחפים של המאבק למען חוק הגולן. למרבה הצער, הוא לא הספיק להצביע בעדו, אך תלמידיו, חברי הכנסת מטעם התנועה הקיבוצית, הפרו את המשמעת הסיעתית (המערך החליט להיעדר מן ההצבעה) והצביעו בעד. “אלון כבר לא זכה לרוות נחת ממנו”, כותב אודי מנור על חוק הגולן.
אם טרם עשיתי זאת עד כה, אני ממליץ בחום על הביוגרפיה – ספק מרתק ורהוט, על חייו הפוליטיים של אחד מגדולי המנהיגים, המצביאים והוגי הדעות המדיניים בתולדות הציונות והמדינה, יגאל אלון. המקום המרכזי שתופס הגולן בספר משקף את המקום המרכזי של הגולן בדרכו ובפועלו של יגאל אלון.
