מי שזכה לראות בהזדקנות הוריו, יודע שהתהליך ממוקש. ההורים הופכים לתלותיים, נזקקים לטיפול, לסיעוד, לדיור מוגן – הרבה דילמות, מעט כלים להתמודד. אבל יש איך

אסתי אשכנזי

“מה את אומרת על זה?”, היא פונה לאחור ושואלת אותי בחיוך, “איך הם אומרים את מה שאת מדברת כבר חמש שנים במילים יותר יפות?”. “לא יותר יפות”, השבתי בחיוך, “מילים מהאקדמיה, יש הבדל”. חייכתי אליה ואל עצמי במקביל, וחזרנו להקשיב למי שנאמר בכנס.

המחשבות שלי התעופפו – חמש שנים אני מדברת על ההתמודדות של משפחות שיש בהן הורים מבוגרים, לא על ההתמודדות הפיזית/טכנית, אלא על זו עם העומסים הרגשיים. הקונפליקטים שמרימים ראש בתוך המשפחות, ייסורי המצפון, האשמה, הבושה ועוד. כל החבילה, הסיפור הזה הוא על תקן של “הכול כלול”, כמו בחופשה חלומית, רק ההפך ובלי זמן מוגדר.

מן ההתחלה, החלטתי שאני כותבת את מה שאני מכירה, את מה שאני פוגשת בשדה האישי והמקצועי. לא מתנחמדת, לא מקשטת. הרגשתי שהמשימה הראשונה שלי היא לאפשר, לתת לגיטימציה לכל מאות אלפי ה”ילדים” האלו, בגילאי 45-70 לערך, שהיה להם קשה עם הוריהם המבוגרים, או עם אחיהם, או עם הסיטואציה. היה להם מאוד קשה והם פשוט לא העזו לדבר על זה, לדבר באמת.

החידוש העוצמתי הוא שדרך ההתמודדות עם הטיפול, הליווי והתמיכה בהורים המבוגרים, אפשר בעצם לייצר קפיצת דרך עוצמתית של בני המשפחה לעצמם, לנשמתם ולחייהם. זה פשוט נושא שנכנס ומקרקש אותנו חזק כל כך, שהוא נוגע בכל מה שיש בתוכנו

וואו, מה שחטפתי! אנשים כל כך כעסו עליי שאני מעזה לומר את הדברים. “את מזלזלת במבוגרים, את מקצינה דברים, מי שקשה לו – לא ראוי להוריו, את מורידה ערכיות ומוסריות”, כעסו עליי דרך הפייסבוק ובמיילים אישיים. זה היה כל כך חזק, שלפעמים אפילו נעצרתי לבדוק אם נשארתי מוסרית וחומלת, כמו שהרגשתי שאני, או שחלילה יש אמת בכעסים האלו… לאט לאט, אנשים העזו להתחיל לדבר, להודות בקושי, לשתף בפחד שאם יגידו שקשה להם ייחשבו רעים/ לא מוסריים/ לא נאמנים/ כפויי טובה, בעיני עצמם ובעיני אחרים. זה היה תהליך חברתי מרתק, היה לי הכבוד להיות חלק משמעותי ממנו ויש האומרים שאני הייתי זו שפרצה את הדרך באופן החופשי והציבורי שהנהגתי.

להגיד בקול

מאז, זרמו הרבה מים בנהר, יש יותר ויותר הכרה חברתית בקושי הזה, אנשים ומשפחות מעזים לדבר, לבוא לקבל עזרה. אנשים מבינים שזה לא חייב להיות כל כך קשה ומורכב “ככה כי ככה זה!”, מבינים שאין מקום לתחושת אשמה, או בושה. מבינים שהתקופה הזו מזמנת המון “דובים”, שפתאום התעוררו אחרי שישנו (לכאורה) כל השנים.

על רקע הזדקנות ההורים, משפחות פוגשות שוב יחסים מעורערים בין האחים, (בין כולם או חלקם), פוגשות דפוסי זוגיות מעיקים בין ההורים שמשפיעים על ההתגייסות שלהן, משפחות פוגשות יחסים מתסכלים בין הורים לילדים, נזכרות במה שניסו להתעלות, או להתעלם, ממנו עשרות שנים. הסיטואציה הרגישה והמורכבת הזו, שבה ההורים מזדקנים, והרבה פעמים פוחדים מזה בעצמם ויש רצון וצורך לתמוך, היא סיטואציה שמשפחות מגיעות אליה נטולות כלים לחלוטין.

רוב המשפחות עובדות “עם מה שיש להן”, קרי עם ההרגלים המשפחתיים, עם האהבה, עם המתחים, עם הכעסים הישנים, עם מה שהצטבר במהלך השנים, עם היחסים שיש במשפחה מאז ומעולם. ייתכן שכל זה היה טוב מספיק בשגרה, אבל התקופה הזו, שבה ההורים מזדקנים, מקצינה מאוד מבנים מעורערים, או רגשות ישנים ומכוסים. מה שהספיק עד היום להוויה המשפחתית פשוט לא מספיק יותר. לא רק שזה לא מספיק, זה גם עושה נזק לשנים הבאות.

בעבודה שלי, אני מטפלת בקונפליקטים חיצוניים בין האנשים במשפחה, או בקונפליקטים פנימיים, שקורעים הרבה פעמים את נשמתו של אחד מחברי המשפחה, לנוכח התקופה ובטח כשזה מגיע ביחד.

אחד הדברים המעניינים, שלא חזיתי מראש, הוא כמות הנושאים הספציפיים שכל נגיעה כזאת מעלה. לא ידעתי כמה עומק יש לכל נושא, ואיך הוא משפיע על הטיפול בהורים המבוגרים. בכלל, אני טוענת שהתבגרות/ הזדקנות ההורים שלנו היא הזדמנות יוצאת דופן ודי אחרונה לעשות שינויים מצמיחים אצלנו בנשמה ובחיים. בוודאי שהיא הזדמנות כזו גם לכל המשפחה.

הבנתי למשל, איזו השפעה דרמטית יש לקשרי אימהות ובנות, מעל ומעבר למה שאנחנו רגילים לחשוב. זה חזק בטירוף ואנחנו אפילו לא ערות לעוצמתה. גם הנושא של שיתופי פעולה הוא נושא דרמטי כאן, גם בו אני עוסקת בהקשרים אחרים לאורך השנים – אבל כאן? כאן הוא פשוט קובע גורלות. לרשימה הזאת אפשר להוסיף בחירת קריירה וזוגיות, בוודאי הורות ובטוח ששכחתי עוד.

החידוש העוצמתי הוא שדרך ההתמודדות עם הטיפול, הליווי והתמיכה בהורים המבוגרים, אפשר בעצם לייצר קפיצת דרך עוצמתית של בני המשפחה לעצמם, לנשמתם ולחייהם. זה פשוט נושא שנכנס ומקרקש אותנו חזק כל כך, שהוא נוגע בכל מה שיש בתוכנו.

זה מדהים להיות חלק מהחוויה הזו בכל פעם מחדש.

יותר מדהים להיות בה גם כאשת מקצוע וגם כאדם פרטי עם הורים מבוגרים (מאוד!) ואח פרטי מאוד. ככה בעצם הגעתי לעיסוק הזה. ההורים הפרטיים שלי התבגרו והתחילו הדיונים ה”רגילים” – דיור מוגן כן/לא, מטפלת בבית כן/לא, מה היכולות שלהם, מה באמת יעזור להם. כמובן, שגם ביניהם היו חילוקי דעות וצללנו די מהר לסאגה הזו. מודה שלקח לי זמן להבין לעצמי, ולהגיד בקול, שאני לא אוהבת את מה שקורה. הרגשתי שאני אחראית עליהם, אבל ההחלטות הן שלהן ולא תמיד מהסוג המשובח. הרגשתי שיש ממני ציפייה להכריע בחילוקי הדעות שביניהם וממש לא רציתי. יותר מהכול, לא ידעתי מה עומד בפניי ולכמה זמן.

עצרתי.

זה עובד

זה היה בשיאו של דיון מורכב בנושא: הדיור המוגן מול מטפלת בבית.

“נזכרתי” שאני מגשרת כבר המון שנים, “נזכרתי” שאני מאמנת אישית והחלטתי לגייס את המיומנויות המקצועיות המופלאות שלי גם לתוך המשפחה. מצד שני, היה לי ברור שאני לא רוצה ולא יכולה להפוך להיות במקום הבת-של, למגשרת-של, או למאמנת-של. האופציה היחידה הייתה לשלב בין השניים.

הצלחתי!

ההורים עברו לדיור מוגן שהם בחרו, בתהליך שלם ושל שלום, כך גם פתרנו את רוב הדילמות שפגשנו בדרך ולא תמיד היה דבש. מאז, עברו כבר שנים, אבל שם, בנקודה ההיא, ידעתי בוודאות שיש לי ביד משהו שיכול לעזור דרמטית להמון אנשים כמוני. שכללתי, למדתי עוד, חידדתי, יצאתי לאוויר העולם וראיתי שזה עובד, עובד ביג טיים!

מאז, עזרתי כבר למאות משפחות, גישרתי בין אחים ובין אחים להורים, עזרתי לבנות שיתופי פעולה בתוך המשפחה, יעצתי איך לנהל תהליך של בחירה בין מטפלת לדיור מוגן, איך להתנהל עם הורים עקשניים ובעלי צורך גבוה בשליטה, איך לעזור בלי להיות במקום, איך להכניס אופטימיות לחייהם, איך להוריד אותם מההגה כשזה מסוכן, איך בכלל לדבר אתם ועוד מכל טוב הדילמות המאוד רגישות האלה.

היום, נושא ההתמודדות של המשפחות הרבה יותר מדובר. כמו שחזיתי, יותר אנשים פונים לעזרה ויותר בעלי מקצוע ותפקיד מבינים שחייבים לעזור למשפחות הללו בדיוק במקומות שתיארתי ובאופן מעמיק ואמתי. ההבנה הצומחת הזו גורמת לי נחת גדולה והאמת, גם גאווה מקצועית.

איך אני בעצם עוזרת?

• הספר “אל תשליכני”, שיצא לאור השנה, מיועד לכל אותם אנשים עליהם דיברתי כאן. הוא מביא סיפורים של משפחות להן עזרתי, מנתח אותם ומשרטט את הדרכים בהן עזרתי למשפחות. הספר זכה להצלחה גדולה וקיבל תגובות מרגשות במיוחד. הספר נמכר ב”סטימצקי” וב”צומת ספרים” וגם ישירות דרכי.
• לבעלי תפקידים ואנשי מקצוע בתחום, בניתי שני קורסים מקצועיים ייחודיים ובלעדיים, שזוכים להצלחה משמחת. קורס התמחות בגישור בין-דורי וזקנה, שמיועד למגשרים מוסמכים וקורס מנטורים למשפחות עם הורים מבוגרים, שמיועד לאנשי מקצוע ולמי שרוצה להיכנס לתחום.
• למשפחות עצמן, אני מקיימת סדנאות חד או רב-פעמיות, עובדת אתן בפגישות אישיות, או בטלפון / סקייפ.
• עושר של הדרכות אינטרנטיות במגוון הנושאים והדילמות בתקופה הזאת שכל אחד יכול לרכוש לעצמו.
• לכל מי שגילה דרך התקופה הזאת את המערכות המורכבות של אימהות ובנות, בחירת קריירה, צמיחה אישית ושינוי, אני עוזרת דרך ליווי אישי, או סדנאות.
• כמובן, כמובן, כמובן אנשים מבוגרים, שמבינים שכדאי להיערך להזדקנות, עם עצמם ובתוך המשפחה. אתם אני עובדת על ההיערכות והתכנון. כל מה שבאחריותנו הוא בר דיון. למשל, האם הילדים שלכם יודעים איפה תרצו לחיות בהזדקנותכם? האם שוחחתם ולקחתם בחשבון את כל ההשלכות של הבחירה שלכם – על הזוגיות, על הילדים? מה אתם יודעים על ההרגשה שלהם בעניין? מי יהיה בן ממשיך?

 זו אני

ועכשיו לקראת הסוף, אולי כדאי לערוך בינינו היכרות J

אסתי אשכנזי, מכפר חרוב, ב-36 השנים האחרונות, בת להורים מזדקנים (91+94), שחיים ברמת גן, דור שני כמובן. רעיה לדני ואימא לשלושה אנשים מופלאים – לירון, נרי ושיר.

עם כל זה, אני גם מגשרת ומאמנת אישית בעלת ניסיון עשיר ומגוון, משלבת בדרך מרתקת את האימון הרגיל עם עבודת התודעה והתדר החדש וגם באמצעות תטא-הילינג.

מ א ו ד אוהבת את מה שאני עושה. מאוד שמחה עם זה. בהוקרה עמוקה. אשריי וטוב לי.

ואיך אשאיר אתכם ככה?! ניתן ליצור אתי קשר ולקבל ממני חומרים, עדכונים וטיפים

בטלפון – 0547720664

במייל – estybadiuk@gmail.com

דרך האתר שלי (המעניין והמקסים) www.conflicts-out.life

דרך הפייסוש – estybadiuk

ואפשר גם לקבל ממני מדריכים מצוינים במתנה, דרך האתר, או שפשוט תבקשו ואשלח לכם.

מזמינה אתכן, הנשים, למפגש נשי מעצים ומיוחד, “אימאשלי”, שיתקיים ביום חמישי, 23.3.2017, בראש פינה, בין 16:00 – 20:00, שבו “נפגוש” את האימהות שלנו, כי תכל’ס אין אף אחת מאתנו שאין לה ענייני אימא… נשחרר ונתחבר, נקשיב ונדבר, נצחק, נהיה.

פרטים אצלי. צלצלו, או כ