הבלוג “חלון אחורי” של מיכאל יעקובסון, אדריכל וגיאוגרף מהרצליה, מנציח את סיפוריהם של אתרי פריפריה, ביניהם אנדרטאות עלומות בגולן, גלי עד לנופלים שאין עוד מי שיזכור את שמותיהם. רשימות על ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בפריפריה מקומית
מיכאל יעקובסון, 36, “חורש” את הארץ במעין תחושה שקצוותיה הולכים ונגוזים, שאם לא ירד לחקרם של בנין או אנדרטה, יאבד הסיפור שהביא כל אחד על מקומו וצורתו. הסיפורים שהוא מלקט, בניה של הפריפריה הם, חדרי אוכל של קיבוצים, משטרות שנהרסו, כפרים שנמחקו, גלי עד לנופלים שאין עוד מי שיזכור את שמותיהם והקרב בו נקטפו חייהם.
יעקובסון, אדריכל וגיאוגרף, קם ממושבו בהרצליה שוב ושוב ומתהלך בארץ עם בני המשפחה במעין פעולת הנצחה למקומות שעדיין חיים או יש בהם חיים, עדיין.
“פשוט מפריע לי שרוב ההתעסקות בתקשורת מתמקדת בתל אביב וירושלים ולא מתרחקת לפריפריה שנשכחת, למרות שבה מתקיימת המדינה האמיתית. אני לוקח את המשפחה כדי ללמוד על הסביבה ומעלה את התרשמויותיי לאתר ולבלוג שהקמתי ‘חלון אחורי’. המטרה היא חינוכית ומיועדת להשלים את הפער של אותם אתרים שנמצאים מחוץ למרכז ולצערנו נשכחים”, מסביר יעקובסון.
הוא סקר גם אנדרטאות בגולן. בניגוד לכל התבוננות שרואה את הזיכרון, את הקרב והחיים שנקטפו, הוא בחר לראות את הפן האמנותי של האנדרטה. אבל הרבה יותר מזה – את היוצר, את שיקוליו, את ההיסוס ואת אמצעי המבע האמנותי שנבחרו כדי לייצר את אלמנט הזיכרון בתוך נופיו.
בראיון עימו, ערב יום הכיפורים תשע”ה, הוא מקדים לציין כי יחסו לגולן שונה מהמקובל.
“כי בגולן יש תחושה של רוחות רפאים, זה לא כמו בישראל, בה מחקו עד היסוד את העדויות ההיסטוריות של כפרים שנכבשו. בגולן זה מאוד צף על השטח לכן האנדרטאות לזכר הלוחמים מתערבבות עם הכפרים שנחרבו והפכו עצמם לאנדרטאות להתיישבות שהייתה ונעלמה. האנדרטה היא שריד לקרב והכפרים הם שריד לחיים שהיו ונעלמו.
כשרואים את בית הקברות ליד עין זיוון, את שרידי המסגד בכניסה לבניאס זה מתערבב, כך הצופה חווה אנדרטאות בשלל תקופות וגופים שפעלו לאורך ההיסטוריה. הפארק הוולקני היפה מתחת לאביטל, אחד מהמדהימים בארץ, גם הוא אנדרטה להתרחשות שהייתה כאן לפני שכולנו היינו כאן, לפני תקופות רבות כל כך. יש תחושה שיש כאן משהו לא רגיל, אותו דבר גם באנדרטאות. משהו כאן מבעבע מתחת לקרקע, אם היה זה הלבה, היום זה סיפור חברתי פוליטי-לאומי לא פתור.
“באתי לגולן לאחרונה כתייר, זה מקום מאוד מעניין, התרשמתי מאוד לטובה בכל הביקורים שלי, חל כאן פיתוח מדהים. למרות כל ‘הרגליים ששמו לכם’ מאז תחילת ההתיישבות, יש התפתחות מאוד יפה בגולן. הפארק הוולקני, העסק של השוקולד בעין זיוון, כמובן קטיף פירות היער, אלה דברים שאין בכלל בארץ.
“אני מגיע לגולן בתדירות די גבוהה ודולה עוד ועוד, ועוד רשימות עולות בעקבות הביקורים.
סקרתי בגולן את האנדרטה לאגד ארטילרי 212 ואת האנדרטה לחללי חטיבה 669. דיברתי עם האמנים, רציתי להוציא מהם מה הם היו רוצים מהעבודה והם הסבירו.
אלה אנדרטאות מאוד פשוטות, אך כאשר מסתכלים עליהם בהקשר רחב, אלה יצירות אמנות מובהקות שנמצאות במרחב הפתוח. מי שחווה את כל האנדרטאות מקבל רובד נוסף, אלה יצירות אמנות שמביאות רוח של תקופה”.
ברשות החוקר, מובאים כאן עיקרי עבודתו המרתקת של יעקובסון, על שתי אנדרטאות בגולן, שפורסמו בהרחבה בבלוג שלו “חלון אחורי” – ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בדיסנילנד מקומי.
אנדרטה לחללי חטיבה 679 – אחות קטנה ל”פורצי הדרך לירושלים”
“בדרך העולה לרמת הגולן (כביש 91) נתקלתי באנדרטה ל-98 חללי מלחמת יום כיפור מחטיבה 679.” פותח יעקובסון, “ריבוי אתרי הזיכרון וההנצחה בישראל הפכו את הישראלי הממוצע לקצת אדיש לכל הנושא הזה. לכן, אני מעוניין לעצור, לבקר ואולי גם להיזכר”.
ביקורו באנדרטת 679 לא היה מקרי, היתה לו היכרות מוקדמת עם האמנית נעמי הנריק (ילידת 1920, ד”ש), שעיצבה בשנת 1967 את האנדרטה הנצפית ביותר בישראל – האנדרטה לפורצי הדרך לירושלים. כמו שם, גם כאן, השתמשה הנריק במוטיב כף היד המכוונת את המבט.
הנריק כבר היתה בת 93 עת התקשר אליה יעקובסון.
הוא מקדים ומציין, כי השם הנריק לא אומר דבר לרבים, כי לדעתו היא נמחקה מהזירה הצרה של האמנות המקומית לאחר שגברה פעמיים על קבוצת אמנים ותיקים בתחרויות יוקרתיות. לדבריו, רק לאחר שהחל לאסוף פרטים עליה ועל יצירתה היא זכתה לערך מפורט בוויקיפדיה ומאמר בכתב עת נחשב.
האנדרטה שוכנת מימין לכביש העולה מזרחה, למרגלות הר שיפון, במרחק של 30 מטר מהאנדרטה ניצב טנק גדול שנראה כאילו עצר פה רק לרגע.
“אחרי המלחמה פנו אליי מהחטיבה”, סיפרה הנריק לחוקר האנדרטאות. “הם הגיעו אליי דרך קרובה שלי ואמרו לי שאין להם בכלל כסף, אבל הם מאוד רוצים לעשות אנדרטה. הם שאלו אם אני מוכנה להתנדב לעשות את העבודה ואמרתי כן. לא היה להם כסף אפילו לחומרים, אבל היו להם חיילים והם אספו מהשטח טנקים סורים. חתכנו אותם בבסיס של החטיבה. המפקד של כל העניין היה בחור מאוד נחמד שארגן את כל הנושא. ביליתי שם בבסיס די הרבה זמן והוא סיפק לנו מנות קרב לאכילה.”
איך יצרת את הפסל?
הנריק: “רציתי שיהיה קנה ארוך במרכז. הקנה שמצאנו לא היה מספיק ארוך בשביל מה שרציתי לעשות, אז לקחנו שניים. כשבאו חיילים וראו את מה שנוצר, הם לא הבינו מאיפה הביאו קנה כזה ארוך… העמדנו אותו וכשסיימנו בא אחד מהאבות השכולים וגייס המון כסף כך שאפשר היה לגמור את כל הסביבה בצורה יפה מאד. בחנוכת האתר הגיע גם דדו.
כמו באנדרטה לפורצי הדרך לירושלים, גם כאן מופיע מוטיב של יד?
“כן, זה חוזר בעבודות שלי. כאן רציתי שזה יהיה צעיר. הם הרי היו כל כך צעירים החיילים. היא הרבה פחות עצובה מהאנדרטה של פורצי הדרך.”
האנדרטה נחנכה ב-1974, איך היה המפגש של המשפחות עם האתר?
“בפתיחה באו ההורים השכולים והם ישבו שם והיו כל כך עצובים. היה כל כך קשה לראות אותם. באותו רגע עבר לי החשק לעשות אנדרטאות, כי באיזה מקום זה מפאר את המלחמה ואני לא מפארת מלחמות. זו היתה האנדרטה האחרונה שעשיתי.”
אנדרטה לחללי אגד ארטילרי 212 – הרס”רים צבעו באדום…
יעקובסון שב לכביש 91 בגולן והחליט לעצור לצד אנדרטה נוספת שהוצבה לא הרחק מבית המכס העליון. הוא תר אחר שילוט שיסביר מדוע נבחר המיקום, אך כל מה שמצא היה “לזכר א. א. 212” ושמות הנופלים.
בחיפוש ברשת הוא גילה שאת האנדרטה עיצב ב-1976 הלל פסח – אמן יליד 1935, קיבוץ מעברות, שהיה מפקד גדוד תותחנים בקרבות מלחמת יום כיפור. מידע נוסף על האמן כמעט ולא נמצא, למעט אזכור לתערוכת יחיד בקיבוץ הזורע בשנת 2010.
גם את הלל פסח הוא ראיין טלפונית ואף זכה לקבל שני מתווים ראשונים לפסל המוכר כל כך, המוצב בכניסה מרכזית לגולן.
על השאלה כיצד קיבל את הקמת האנדרטה, משיב פסח שכלל לא קיבל אלא לקח. הוא היה מג”ד באגד ארטילרי 212 ולחם בגזרת רמת הגולן במלחמת יום כיפור. אחרי המלחמה הוא יזם עם הגדוד את הקמת האנדרטה.
“היה לך ניסיון קודם בתכנון אנדרטאות?” – שואל יעקובסון. פסח: “אני מצייר כל השנים ועסקתי מתוך תחביב בעיצוב תפאורות ובתאורה, בהפקות בימתיות בקיבוץ. הקמתי כמה פינות זיכרון בקיבוץ משמר העמק וב-1972 חידשתי גם את “הר הגעש” שזו מעין אנדרטה לחללי מלחמת השחרור שיש בקיבוץ. אלה לא אנדרטאות אלא מקומות התכנסות, פינות זיכרון ואלה נושאים שהיו קרובים אלי כל השנים. רוב השנים עסקתי בתעשייה וניהול והעיסוק בנושא לא היה עיקרי אלא רק בקיבוץ שלי ולא בשום מקום אחר.”
מה היו השיקולים בבחירת האתר להקמת האנדרטה?
“זה היה הציר דרכו עלו הכוחות לרמה וכאן נוצר המבט הראשון אל הפלטה של הרמה בדרך כשאתה עולה למעלה מהירדן. רציתי גם מבט אל אצבע הגליל. המיקום שנבחר היה גם באזורי הפריסה הראשונים של הגדודים במלחמה. שיקול נוסף נבע מראייה פוליטית והסתכלות קדימה. חשבתי שאת המצוק לא יחזירו לסורים לעולם ולכן שמתי את זה שם. קודם להקמה פניתי לקק”ל שיאשרו לנו את קבלת הקרקע, הרי סתם שדדנו גבעה. באותה תקופה אפשר היה “לשדוד” גבעות ברמת הגולן. נאמר לי שהם אישרו אבל לא התקבל שום מסמך וגם איש לא פנה אלי ולא שאל ‘למה גנבת גבעה’.”
מה היו עקרונות התכנון בהיבט הסביבתי?
“היתה מחשבה ברורה לא לחסום מבטים. לכן לא נשתלו עצים והאתר נותר חשוף. שדרת העצים שיש שם היום ניטעה מאוחר יותר מבלי ששאלו אותי והם קבלו על זה הערה. ככה זה בצבא, לא יודעים ולא שואלים. עוד דוגמה לשינוי שבוצע באתר: במקור האנדרטה היתה בצבע ברזל עם לקה שקופה ורק הכיתובים היו בברונזה. יום אחד עליתי וראיתי שצבעו את הכל בצבעי שחור-אדום. אלה יוזמות פרטיות של רס”רים. לא ראיתי אפשרות להתערב וקיבלתי את הדין. התכנון שלי היה מתוך ראייה של שימור ותחזוקה, שהאתר לא יכנס למצב של התפוררות והזנחה, לכן הקמתי מערכת פיסולית ללא צמחיה, מקומות ישיבה, הצללה או כל דבר שדורש טיפול. מהבחינה הזו לא טעיתי ובשום שלב האתר לא היה מוזנח.”
איך ניגשת לתהליך התכנון?
“עשיתי סקיצות מוקדמות, חיפשתי דרך לבטא את הרעיון. בגרסה רעיונית ראשונה רציתי לעבוד באבן וברזל והיא שימשה השראה לעיצוב הסופי. בשלב האחרון עשיתי גם שרטוטים לביצוע.”
איך למעשה בנית את האנדרטה בסופו של דבר?
“היא נבנתה מקופסאות מתכת שחוברו והותכו בשטח, כשאת הקופסה התחתונה שמונחת על הקרקע והיא גם ארוכה יותר מלאתי בבטון, וכל שאר הקופסאות נותרו ריקות. יש שמונה קופסאות המונחות בהדרגה זו על גב זו כך שבמבט-על הן יוצרות ספירלה שסוגרת סיבוב שלם. במרכז הספירלה העמדתי אגד צינורות בגובה 6 מ’. העובדה שהמבנה לא יציב באופן קלאסי אלא עומד על רגל אחת, הדאיגה אותי ולכן לפני הביצוע נתתי את התכנית למבחן אצל מהנדס קונסטרוקציה. בקשתי ממנו שיבדוק שזה יעמוד 10 שנים לפחות. לא חשבתי על יותר, כי דברים מתכלים והסורים היום שם ומחר הם כאן. הייתי מודאג ורציתי שתהיה לו עמידה איתנה ומכובדת.
הביצוע נמסר לחברת ‘עגן’ והוא בוצע כראוי. את העבודה ביצעתי באתר בסיוע מסגר מהקיבוץ שביצע את החיבורים והצבא נתן נגמ”ש עם מנוף. קבלן שהיה לנו בגדוד הביא את הבטון. היה לי תקציב מאוד מצומצם ובמובן של הביצוע זה היה מופע של איש אחד – אני. לא היה צוות.”
מה הרעיון בעיצוב האתר?
“הרעיון היה גוף חובק זר פרחים או זר של קווים שמיתמרים כלפי מעלה. נמנעתי לחלוטין מכל אזכור צורני של נשק או לחימה, דבר שמאוד מקובל באנדרטאות צבאיות. רציתי צורה מופשטת.”
האם היו לך תכניות שלא בוצעו בסוף לאתר?
“בהתחלה רציתי שהספירלה תהיה חלקה ולא מדורגת, אך בגלל קשיים טכניים חילקתי את הספירלה למדרגות. זה מזכיר “מעלות קדושים”, כל הצורה מרחפת ומאוד קלה. נוצר רושם של פסל שאינו יציב. ויזואלית הוא יוצר נסיקה מנקודה אחת שנותנת תחושה של עלייה. את הכיתוב הוספתי לאנדרטה משיקולים מעשיים וגם הוספתי צלחת גדולה שניתן יהיה להדליק בה אש בטקסים. הדבר היחיד שהצטערתי עליו בהמשך, כי לא חשבתי עליו אז, היה שאם הייתי קודח בצינורות בצורה מתאימה, אז הרוח הייתה מיללת בהם והיה נוצר אפקט שמיעה, מעין נהי בכי תמרורים.”
מדוע אין באתר הסברים, תיאורי קרב, מפות?
“זה לא היה מיועד להסברים. זה מקום התייחדות ולא מצג היסטורי או חינוכי. אין כאן עניין של מורשת או לספר סיפור. עבור מי שבא לשם זה יכול לשמש לטריגר לספר את הסיפור, אך זה צריך להיות מאוד מינימאלי”.
