סגן ראש המועצה קצרין ב-1990, מאיר מוניץ, ומזכיר המועצה אז, יוסי מזרחי, “חרשו” את בתי המלון בתל אביב ו”קטפו” משפחות עולים לקליטה בקצרין. חזון שהפך למציאות מלאת נחת
בשנת 1990, היה מאיר מוניץ סגן בפועל וממלא מקום של ראש המועצה המקומית קצרין. יחד עם מזכיר המועצה באותם ימים, יוסי מזרחי, הוא נסע שוב ושוב לבתי המלון בתל אביב ולשדה התעופה, על מנת “לקטוף” משפחות עולים, שעדיין לא החליטו לאן פניהם מועדות.
לדברי חוקרי המכון לחקר הגולן, סיבת הגעתן של משפחות משכילות לקצרין נעוצה באנגלית שלו. לדברי ד”ר זינה אילטוב, דוברי האנגלית באותו זמן ממדינות חבר העמים היו רק אקדמאים, בעלי תואר שני ומעלה. מוניץ ומזרחי רקמו עם העולים את הקשרים הראשוניים בשפה האנגלית, בלי להיות מודעים להשלכות שיש לעובדה שאינם דוברי השפה הרוסית.
הודות לך הגיעה לקצרין אוכלוסייה משכילה?
מוניץ: “צריך לציין, שלא הייתה מטרה להביא דווקא אוכלוסייה משכילה, אך זו שהגיעה הייתה משכילה. אכן הגענו למסקנה אסטרטגית בקצרין, שחייבים להביא עולים חדשים, זה היה בתחילת העלייה. מראש, השכלנו להבין שמדובר באוכלוסייה איכותית, וגם הבנו שאם לא תגיע לכאן אוכלוסייה כזאת, לא יהיה ניתן לקדם את קצרין ולפתח אותה. “נסענו לחפש את המשפחות במרכז הארץ, כי אלה שנחתו לא התלהבו להגיע לכאן, גם אם הוצע להם זאת בשדה התעופה. צריך לתת הרבה קרדיט למזרחי, שנסע איתי לתל אביב, לבתי מלון, לחפש את העולים”.
מה הם ידעו על הגולן, שגרם להם להירתע?
“בדרך כלל, התשובות ששמענו על רמת הגולן היו שהם שמעו על האזור, אך האזור היה מוכר להם כאזור של מלחמה. צריך לזכור שסוריה הייתה בת-טיפוחיה של ברית המועצות, כך שהאינפורמציה שלהם הייתה מהצד השני וברוסיה צידדו בצד הסורי”.
איך הם בכל זאת התרצו?
“משפחה אחת הצלחנו לשכנע, הייתה זו משפחת טוצ’ילובסקי, שהסכימה לבוא. הבאנו אותם ברכב שלי והגענו עם המזוודות, כמוצאי שלל רב. נסענו וכל הדרך בישרנו לכל העולם שיש בידינו משפחה של עולים. במקביל, דאגה המועצה להכין בקצרין קבלת פנים וקיבלנו את המשפחה ממש עם שטיח אדום. עשינו טקס של מסירת מפתח, עם כיבוד וכולי וכולי. הם קיבלו דירה מסודרת, מרוהטת, מכיוון שהיה סל קליטה של ציוד שהגיע ממשרד הקליטה. זו בעצם הייתה הפתיחה לקליטה מאסיבית של עולים חדשים, כשהמשימה עכשיו יותר קלה. אחרי קליטתה, יכולנו כבר להגיד שיש עולים בקצרין ואלה יכלו לספר איך נקלטו, איך קבלו אותם, איך החיים כאן. כך זה עבר, כמו בפירמידה, מאחד לשני. כל זוג כבר קרא לכל המשפחה להגיע וכך זה התגלגל”.
מדוע הייתה כאן הצלחה כזאת?
“אני מוכרח לציין, שהמועצה פעלה בצורה יוצאת מן הכלל, כי ראתה בכך משימה חשובה ביותר, הן מבחינה לאומית והן מהבחינה המקומית. ידענו שבלי הקליטה הזאת לא ניתן יהיה לפתח את היישוב. מהר מאוד הגענו למצב של רוויה בדירות בקצרין וכל משפחה שהגיעה הייתה צריכה להמתין בתורים מאוד ארוכים. אך משפחות לא ויתרו ונקלטו אצל משפחות עולים ותיקות יותר, בדירותיהן. הייתה הירתמות יוצאת מן הכלל של תושבים, שאימצו משפחות עולים והקלו עליהם את ההתערות, כאן ביישוב”.
והקליטה שינתה את פניה של קצרין?
“המצב הזה של עולים שמגיעים הורגש מיד ביישוב. מיד יצר כוח קנייה, מיד נוצר ביקוש, הביקוש גרם לפתיחה של עסקים, חלק לא מבוטל מהעסקים כבר היו של עולים חדשים, שהיו אמיצים ויזמים והגיעו גם עם קצת כסף וכך הסיפור התפתח. כבר נוצרה דרישה לקווי תחבורה, לאוטובוסים למרכזים והמועצה עשתה כל מיני ניסיונות. החל מהקצאת רכב, שהסיע תושבים ועובדים למרכזי תעסוקה, הפכנו רכבי הסעות שעשו קווים לחצור, לקווים שמהם אפשר להגיע לכל מקום. “המועצה עסקה בפתרון בעיות של עולים, כמו בעיות משפחתיות ואיחוד משפחות בקצרין, עסקנו רבות בבעיות שלא היו בעיות טהורות של מועצה, כמו לסדר עבודה לאנשים, לתת מידע והפניות לקורסים, אולפנים וכיוצא באלה. בד בבד, נערכה המועצה, כמובן, עם עולים בעלי מקצוע בעמדות הדרושות, כמו אלה שפירו במתנ”ס. הטיפול בעולים פתח מקומות תעסוקה נוספים, שתוקצבו על ידי משרד הקליטה. בזמנו, דאגנו גם לפתח את השוק, הבנו שזה פוטנציאל מאוד גדול ונפגשנו עם ראש הוועד של השוק בחצור, על מנת להביא את השוק לקצרין, לפתח אותו, להגדיל אותו. “צריך לשבח, כמובן, את סמי בר לב, כראש מועצה, שראה את המשימה, נתן גיבוי וראה בעולים דבר מאוד חיוני. אני לא רוצה לדמיין מצב שבו היינו היום בקצרין ללא העולים החדשים”.
לא היו בקצרין גילויי התנגדות לקליטת חבר העמים?
“ממש לא, היישוב בכללותו נרתם למשימה. היו גילויים יוצאים מן הכלל של התנדבות, עזרה הדדית ובשלב הזה, ראינו רק את הטוב. קשה לתאר את כל מה שבא לכאן בעקבות העלייה. הכול התפתח כאן, הודות לכך. זאת, תוך התמודדות עם מצוקת דיור קשה, שבעטיה הקמנו ועדה מיוחדת של הקצאת דירות. ביום שישבנו על חלוקת הדירות, העולים החדשים היו ממש בכוננות. כל היישוב וכל קהילת העולים נכנסו לדריכות בנושא מי יקבל את הדירות. עמדנו במשימה מאוד קשה, היינו צריכים להחליט החלטות מאוד קשות – משפחה עם ילדים, שהגיעה היום, או זוג שהגיע לפני חודש, חולים או בריאים, בעיות אנושיות מאוד קשות, כולל מחזות קורעי לב של עולים שהגיעו וחשבו שהם קופחו. השתדלנו לעשות את העבודה בהגינות הכי גדולה שאפשר, אך אנשים נפגעו. המתינו חודשיים לדירה וברגע האחרון הגיעה משפחה עם שלושה ילדים, מי זוכה? אך נבחרנו והחלטנו, גם אם היה קשה ולא נעים”.
והפתעות?
“בסיפור של העולים התוודענו לנושא שלא הכרנו קודם – תחום הווטרנים, לוחמי מלחמת העולם, שיצרו כאן בקצרין מעין חבורה, שהיינו מסתכלים עליה בהשתאות. הם הזמינו לא אחת אותי ואת סמי, מתייצבים עם שלל מדליות ומעניקים גם לנו. פשוט התאהבנו בחבורה הזאת של מבוגרים, שהיו גיבורים של ממש במלחמה, טייסים, ולוחמים. סמי ואני ישבנו איתם שעות ושמענו סיפורי קרבות. עשינו ככל יכולתנו לעזור להם והם פרסמו את שמה של קצרין לטוב בכל מיני ארגונים ארציים ובכל הזדמנות, שיבחו את היישוב וסיפרו על קליטתם המוצלחת כאן.
“השורה האחרונה? זו אוכלוסייה חכמה, מסתגלת מהר, שלא הייתה צריכה ליווי לאורך זמן, היה צריך רק לתת אינפורמציה ראשונית. את כל השאר הם הבינו לבד ומהר מאוד. לא היה לנו מה ללמד אותם”.
