קצרין קמה ב-1977, בשנים שבהן השסע והמתח הפוליטי והעדתי בישראל היה בשיאו, כמו גם המתח בין עיירות הפיתוח והקיבוצים סביבם. חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שיזמו הקמת עיר בגולן, קבעו מראש ש”אצלנו זה יהיה אחרת”. אמרו וגם עשו
בוועידת אצבע הגליל השנייה, שנערכה בשבוע שעבר במכללה האקדמית תל-חי, הוקדש מושב לנושא: של מי הקרקע הזאת? הדיון עסק בסוגיית הקרקעות שבמחלוקת בין קריית שמונה לבין קיבוץ כפר גלעדי ואיכרי מטולה. האמת היא שבשני הסכסוכים כבר הגיעו הצדדים לפשרה מוסכמת, מה שלא הפריע למתדיינים למרוט איש את שערות ראשו של רעהו, בפאנל ובקהל, בדיון נוקב וכואב, שהעלה בשני הצדדים כאבים רבים מן העבר.
יש צדק בדברי שני הצדדים. הסוגיה מורכבת ויש בה פנים לכאן ולכאן. אך, בעיניי, הכל נובע משאלה אחת, שאלת הזהות האזורית. כשאנחנו אומרים “אנחנו” למה אנחנו מתכוונים? האם ל”אנחנו קריית שמונה”, “אנחנו כפר גלעדי”, “אנחנו מטולה” או ל”אנחנו הגליל”. ברגע שהזהות היא אזורית, סוגיית הקרקע אינה מוקד לסכסוכים, אלא אמצעי לפתרונות, לטובת הכלל.
תנועות קיבוציות תבעו את קידומה של הקמת עיר… לא היה כדבר הזה. הם הקימו את גרעין קצרין במתכונת של גרעיני התיישבות לקיבוצים ומושבים. אפילו כנס היסוד של גרעין קצרין התקיים בבית הקיבוץ המאוחד. ועד יישובי הגולן שימש מעין תנועה מיישבת של קצרין
הוועידה נערכה במסגרת כנס מחקרי גליל ה-18. במושב מוקדם באותו יום אני השתתפתי. הרציתי על מחקר שערכתי לאחרונה מטעם המכון לחקר הגולן, שכותרתו: “קצרין – בירת הגולן”. המחקר סוקר את החזון האזורי של הגולן כאזור כפרי שבמרכזו יישוב עירוני, ועל התפיסה של הנהגת היישובים שיזמה את הקמת קצרין ושל מייסדי קצרין, על אודות אופי מערכת היחסים האזורית בין העיר והיישובים. בהמשך, המחקר סוקר את אופן מימושו של החזון מהקמת קצרין ועד שנת 2000.
אילו היה עליי לתת כותרת משנה למחקר, היא הייתה “אצלנו זה יהיה אחרת”. קצרין קמה ב-1977, בשנים שבהן השסע והמתח הפוליטי והעדתי בישראל היה בשיאו, והמוקד שלו היה המתח בין עיירות הפיתוח והקיבוצים סביבם. המתח הזה הגיע לנקודת רתיחה בבחירות 1981. כעבור שנתיים, פרסם עמוס עוז את ספרו “פה ושם בארץ ישראל, סתיו 1983”. אחד הפרקים בספר נקרא “העלבון והזעם”. עוז ישב בבית שמש, שוחח עם תושבים והעלה את דבריהם על הכתב. הם אמרו דברים קשים מאוד על הקיבוצים, מתחו ביקורת חריפה, חלקה בצדק וחלקה שלא בצדק. עוז, מצדו, לא ייפה את הדברים ולא התווכח אתם, אלא הציף אותם כמות שהם, כחומר למחשבה לקוראים. במחקר עצמו, ציטטתי אמירות רבות מן הספר, הממחישות את תמונת המצב. כאן אזכיר דווקא משפט אגבי, שעמוס עוז עצמו כתב כמסיח לפי תומו: “כמעט עשרים שנה לא הייתי בבית שמש”.
עמוס עוז היה באותם ימים חבר קיבוץ חולדה. המרחק בין חולדה לבית שמש הוא עשרים ק”מ, בדיוק כמרחק בין אורטל לקצרין. עוז לא היה פלאח העובד בשדה מצאת החמה עד צאת הנשמה, אלא איש העולם הגדול, המרבה בנסיעות בארץ ובעולם. אך עשרים שנה הוא לא ביקר בבית שמש. משפט מדהים זה ממחיש את הפער והשסע.
ובשיאה של אותה תקופה הוקמה קצרין. חברי הקיבוצים והמושבים בגולן, שיזמו את הקמת קצרין ונאבקו על הקמתה, היו מודעים למערכת היחסים הזאת והבינו את מהות האיום שבהקמת יישוב עירוני בתוכם. אולם הם עשו זאת, מתוך אמונה ש”אצלנו זה יהיה אחרת”. בראיונות שקיימתי עם פרנסי היישוב באותה תקופה ומקריאת החומר הארכיוני של התקופה, התפיסה הזאת, המסר הזה, האמונה הזאת, בולטים מאוד.
****
ההתיישבות בגולן קמה כהתיישבות כפרית חקלאית, של קיבוצים ומושבים, מתוך כוונה לקבוע עובדות התיישבותיות שתעצבנה את גבולה של ישראל ויכלילו בתוכה את הגולן. יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, תיאר את המוטיבציה שלו בראיון למחקר: “הגולן היה אמצעי. המטרה הייתה חידוש תורתו של טבנקין, הקיבוץ המאוחד, הגשמת הציונות הסוציאליסטית ושלמות הארץ באמצעות התיישבות”. טבנקין עצמו, מייסד תנועת הקיבוץ המאוחד ומנהיגה לאורך עשרות שנים, קרא להקים בארבעת הימים הראשונים אחרי המלחמה ארבעה קיבוצים של התנועה בשטחים ולאחר מכן קרא להקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה.
אולם במהרה התברר שהמוני העם בארץ ובתפוצות וצעירי התנועה הקיבוצית אינם שותפים להתלהבות ואינם מתייצבים לדגל. בהדרגה התברר שרק התיישבות עירונית תוכל להביא את המסות הגדולות. ודובר על מסות גדולות הרבה יותר מאלו שבאו עד כה לקצרין.
הראשון שהציע להקים עיר בגולן היה יגאל אלון כבר ב-1968. ראש הממשלה אשכול הציע ליישב את קונייטרה הנטושה במתכונת שבה הוא יישב את לוד ורמלה לאחר מלחמת השחרור. המתכנן עוזי גדור, בתכנית פיתוח הגולן השנייה שלו, 1969, הציע הקמת עיר בגולן, במקום שבו אכן הוקמה קצרין. אולם רק לאחר מלחמת יום הכיפורים, הדיבורים הללו היו מעשיים.
הפינוי הטראומתי של היישובים בתחילת המלחמה, הביא את המתיישבים לתובנה שהם קטנים וחלשים מדי ויש לבסס את ההתיישבות ולהעצים את כוחה באופן משמעותי. בכינוס של הנהגות היישובים מיד בשוך הקרבות, הוגדרו היעדים לימים הבאים והדרישות מן המדינה, ובראשם יישוב מרכז הגולן והקמת עיר הגולן. כבר בנובמבר 1973, שבועות ספורים לאחר המלחמה, ועדת השרים להתיישבות אישרה את הקמת “מרכז עירוני תעשייתי” בגולן וביולי 1974 החליטה על מיקום קצרין.
מאז ועד הקמת קצרין ב-1977, יישובי הגולן דרשו, תבעו, לחצו, מחו, והעמידו בראש מעייניהם את הקמת קצרין ואת המאבק למימוש מהיר ככל הניתן של ההחלטות. הם גייסו את התנועות ההתיישבותיות למאבק – תנועות קיבוציות תבעו את קידומה של הקמת עיר… לא היה כדבר הזה. הם הקימו את גרעין קצרין, במתכונת של גרעיני התיישבות לקיבוצים ומושבים. אפילו כנס היסוד של גרעין קצרין התקיים בבית הקיבוץ המאוחד. ועד יישובי הגולן שימש מעין תנועה מיישבת של קצרין.
סמי בר לב, הרוח החיה של הגרעין וראש המועצה המקומית קצרין מהקמתה ועד לפני שנתיים, העלה על נס, בראיון למחקר, את שיתוף הפעולה בין קצרין והיישובים, וכך גם ראשי המועצה האזורית ויו”רי ועד יישובי הגולן לאורך השנים.
יישוב מרכז הגולן והקמת קצרין היוו שינוי מהותי בצורת ההתיישבות בגולן. לכתחילה, ההתיישבות נעשתה בגוש צפוני וגוש דרומי, כשהגוש הצפוני היה מחובר למועצה האזורית גליל עליון והדרומי למועצה האזורית עמק הירדן. כיוון ששתי המועצות הללו הן קיבוציות, הקיבוצים היו מחוברים אליהן באופן חזק יותר. השינוי נועד ליצור את קצרין כבירת הגולן, כמרכז הגולן, ושינוי האוריינטציה של כל היישובים מן המועצות השכנות, פנימה, לגולן, כאזור אחד ומאוחד. המהפך הזה לא היה פשוט, ועד היום הוא לא הושלם לגמרי.
****
שיתופי הפעולה בין קצרין והיישובים בשנים אותן חקרתי, היו רבים ומגוונים. את כולם הזכרתי במחקר, אך לכמה מהם הקדשתי פרקים שלמים. לוועד יישובי הגולן, הארגון שדחף להקמת קצרין ולאחר מכן היה לאורך השנים הגורם המשותף המרכזי, שניהל מאבקים משותפים והיה הגורם הדומיננטי בגיבוש חזון “קצרין בירת הגולן” והגשמתו. ל”ארץ הגולן” שבשתי תקופות ארוכות היה העיתון המשותף של ועד יישובי הגולן ושתי המועצות, המריץ את מגמות אחדות הגולן, הצליף במי שלא קידם את האחדות, היווה מדורת השבט של הגולן כולו וגיבש סיפֵר (נראטיב) כלל גולני משותף. לחברה לפיתוח הגולן, שפעלה באותן שנים ושאר שיתופי הפעולה הכלכליים, שאף הם ראו לנגד עיניהם יצירת מערכת קשרים שונה מאוד מזו שהייתה באותם ימים במפעלים האזוריים של הקיבוצים וערי הפיתוח.
פרק נוסף הוקדש ל”נופי גולן”. בית הספר “נופי גולן” אמור היה להיות גולת הכותרת של השילוב האזורי המיטבי, של חזון קצרין בירת הגולן. הוא אמור היה לשרת את כל ילדי הגולן, לפחות מן המגזר החילוני. במידה רבה הוא הגשים זאת, כבית הספר של קצרין והמושבים. אולם בחירת הקיבוצים להמשיך ללמוד בבתי הספר הקיבוציים “הר וגיא” ובית ירח, מנעו את הגשמת החזון במלואו. הנימוק שלהם היה הרצון להמשיך לחנך את ילדי הקיבוצים על רעיונות הקיבוץ והסוציאליזם על מנת שיישובו להגשים בקיבוצים את חייהם כבוגרים. אולם ההחלטה נתפסה בקרב שאר תושבי הגולן כבדלנות והתנשאות. העובדה שגם לאחר הפרטת הקיבוצים הם המשיכו ללמוד מחוץ לגולן, העצימה את התחושה הזאת. למיטב הכרתי, לאו דווקא כחוקר, אלא כתושב הגולן וכחבר קיבוץ, לא היה דבר שפגע בחזון האזורי של הגולן, יותר מההחלטה הזאת. לדעתי, עדין ראוי לחולל שינוי בנושא זה.
****
תקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90 הייתה תקופה קשה מאוד לגולן. איש מאתנו אינו רוצה לחזור אליה, חלילה. אולם בכל הקשור לאחדות הגולן – זו הייתה התקופה המוצלחת ביותר. הקשרים בין כל המגזרים – חילונים ודתיים, קיבוצים ומושבים, צפון הגולן ודרומו, היישובים וקצרין, היו ההדוקים ביותר בכל ימי ההתיישבות בגולן. ניתן להבין זאת – ציבור נוטה להתאחד מול פני סכנה, כאשר החרב מונפת מעל ראשו. אנו מכירים זאת מן החברה הישראלית בעתות מלחמה. האיום על הגולן לא היה שונה בין קצרין והיישובים, האידיאולוגיה והמוטיבציה לא הייתה שונה, המטרה הייתה זהה. מרמת ההנהגה הבכירה ביותר – “ראשי הגולן” כפי שכונה הפורום הבלתי רשמי של יו”ר הוועד וראשי המועצות, דרך מאות הפעילים מכל המגזרים ועד הנוער מכל סוגי ההתיישבות, פעלו יחד בהרמוניה.
לאחר המאבק, המציאות הגולנית הלכה והשתפרה מבחינה דמוגרפית, קהילתית, חינוכית וכלכלית באופן מרשים ביותר. אולם מבחינת מערכת היחסים בין קצרין והיישובים, חלה התקררות והתרחקות. כיוון שמחקרי מסתיים בשנת 2000, לא התמקדתי בסיבות לכך, אולם מן הראוי שנחולל שינוי בנושא.
בקרב כל המרואיינים קיימת הסכמה כללית, שמערכת היחסים האזורית בין קצרין והיישובים הרבה יותר טובה ממקומות אחרים, אך הרבה פחות טובה מן החזון של “קצרין בירת הגולן”. צמצום הפער הזה הוא אתגר גדול לכולנו.
****
אמר יהודה הראל בראיון למחקר: “האידיאולוגיה שלי בנושא עיר הגולן נוצרה במנרה, סביב היחסים הנוראיים בין קריית שמונה וקיבוצי הגליל העליון. זכרתי את הפגנת אחד במאי שלנו, הקיבוצים, בקריית שמונה. אנחנו, המעסיקים, צעדנו על הכביש, ובמדרכה עמדו הפועלים שלנו וצעקו: ‘קומוניסטים, לכו לרוסיה!’ כבר אז הרגשתי שיש בעיה.
הייתי נחוש מאוד שכאן זה לא יקרה; שהיחסים יהיו שונים. הרעיון הזה הוליך אותי מהרגע הראשון שעסקנו בנושא, עוד לפני הקמת קצרין. דיברנו על כך, עסקנו בכך”.
ואכן, כאן זה לא קרה. מערכת היחסים הייתה ונותרה שונה לחלוטין. נושא הקרקעות שהיה מוקד לקרע באזורים רבים, היה מוקד לשיתוף בגולן. הן סמי בר לב, והן ראשי המועצה האזורית, סיפרו איך המועצה האזורית העבירה ברוח טובה, בשמחה, ללא מחלוקות, קרקעות לקצרין.
ועם זאת, גם היום, כמעט חמישים שנה לראשית ההתיישבות בגולן וכמעט ארבעים שנה להקמת קצרין, יש לנו עוד הרבה לאן ללכת ולאן להתקדם, כדי להיות באמת ובתמים אזור מופת, מבחינת מערכות היחסים בין צורות ההתיישבות בתוכנו, ובפרט בין קצרין ויישובי המועצה האזורית.
המעוניינים לקבל את המחקר במלואו, מוזמנים לפנות אליי במייל.
