עתיד ירוק יותר, זאת מבטיחה אילה יבנין-רוטנברג, המובילה תוכנית להגברת הידע, המעורבות ורמת האכפתיות של ילדי הגנים לנושא הפרדת הפסולת הרטובה. הילדים כבר נהנים לשתף פעולה. כעת נותר להם רק לחנך את ההורים…
אילה יבנין-רוטנברג (35), הגיעה עם משפחתה לגולן לפני 3 שנים. בתה השנייה נולדה באפיק ומאז היא מאוהבת במרחבי הגולן ובאנושיות הערכית הנוכחת כאן בכל יישוב ויישוב. אילה היא מורה לאמנות במקצועה וכבר שנים רבות שהיא משלבת את נושא המיחזור ביצירתה עם ילדים.
בשלב מסוים, בחרה להתמקד בתחום איכות הסביבה שהיה מאוד טבעי עבורה וסומן כמעין ייעוד. בשנים האחרונות, עבדה בחינוך בלתי פורמאלי בסדנאות וחוגים בתחום הסביבתי ובמסגרת ה”רשת הירוקה” בייעוץ לגננות להטמעת תכנים “ירוקים” בגני ילדים בטבריה.
בשנה האחרונה הייעוד הירוק הפך ממש לעיסוק העיקרי של אילה כפי שהיא מספרת: “באוקטובר 2013 יזמה ראש המחלקה לחינוך סביבתי, עתליה ויינר מהיחידה הסביבתית גולן, תוכנית המורכבת מפעילויות שייערכו בכל גני הילדים ביישובים בהם נכנסו לשימוש הפחים החומים, כלומר, אלו שבהם החלה הפרדת הפסולת במקור. הפעילות מלווה את התהליך, מחזקת אותו מגבירה את הידע של הילדים מעורבותם ורמת האכפתיות שלהם לגבי נושא הפסולת באופן כללי ובאופן אישי בבית.”
מה קורה במהלך התהליך עצמו?
“בתוכנית אני מספרת בצורה סיפורית על מה שקורה לזבל שלנו. זה נושא מאוד חשוב שלא כל האנשים מתייחסים אליו. היום אי אפשר להתעלם מכמויות הזבל שאנחנו מייצרים ומזהמים בהם את כדור הארץ. הפרדת הפסולת הרטובה היא צעד משמעותי שאנחנו יכולים לייצר דרכו תועלת במקום נזק. אני מספרת איך מה שבפחים הירוקים, הופך להר של זבל או במילים אחרות מזבלה ושהיום הפתרון הוא כריית בור ענק שנקרא מטמנה ובו טומנים את הזבל לעולמי עד. אנחנו דנים אם זה פתרון טוב להטמין את הזבל באדמה ומחפשים פתרונות נוספים. אח”כ הולכים להטמין בעצמנו את הכל בארגז החול כדי לחוות איך זה כשהזבל מוטמן באדמה. אנחנו מבצעים ניסוי של הטמנת חומרים שונים לראות מה מתכלה ומה לא מתכלה ובעצם נוגעים בסוגיות מרכזיות בנושא הטיפול בפסולת – הפרדת פסולת, פסולת רטובה, פסולת יבשה, הטמנה ועוד.
גולת הכותרת היא המפגש עם פחומי, פח השיש החום אליו זורקים את הפסולת הרטובה במטבח. ל’פחומי’ יש סיפור ואישיות, הוא מספר איך הגיע לגולן והתבייש לעמוד עם שאר הפחים, איך אנשים מתבלבלים וזורקים אליו שקיות וקרטונים ואז כואבת לו הבטן. הילדים מתחברים מאוד ואז אנחנו מכינים ביחד שלטים שבהם מודבקים רק תמונות של מזון אותם מותר לזרוק לפח החום. הילדים והגננות יכולים לתלות את השלטים ביישוב, ליד הפחים החומים או בלוח המרכזי ובכך לתרום תרומה קהילתית אמיתית.”
איך הילדים מגיבים לתהליך וכמה מהם משתפים פעולה?
הילדים משתפים פעולה בצורה מקסימה וחשוב מאוד שהגננות יקחו את התוכנית שלב נוסף ע”י הכנת טבלאות מעקב או סקר על מנת לעודד שיתוף פעולה הולך וגובר מצד ההורים. כך נביא את התוכנית למיצוי מלא. בכל גן אני מקיימת ארבעה מפגשים בני שעתיים, עד כה הדרכתי ב- 16 גנים ולאחר פסח אמשיך בחמישה גנים נוספים בצפון הגולן, אז מקווה שאכן יהיה לזה אפקט מרבי.”
האם את חושבת שזה עשוי לחלחל (באופן הפוך ניתן לומר) גם למבוגרים ולשינוי כללי?
“החינוך הסביבתי וחינוך בכלל, הוא זריעה של זרעים שהפירות שלהם לא נראים מיד. הם מבשילים עם הזמן. חינוך סביבתי לקיימות מנחיל לילדים אכפתיות ודאגה לסביבה, לראות ולחשוב על האחר, אחריות למה שאנחנו צורכים ומשאירים אחרינו, ובקצרה לא לחיות במנותק.”
מה צפוי בשלב הבא מבחינת הפרויקט שקבעתם?
“השלב הבא הוא תחרות צילום שהתחלנו החודש בין הגנים לגבי הפרדת הפסולת הרטובה והיבשה בגנים ובבית. כדי להתחרות, כל גן צריך לשלוח אלינו צילום של הבאת פסולת אורגנית – רטובה לפח החום או לקומפוסטר ביישוב. וצילום של מרכז הפסולת היבשה-מתמחזרת בגן. הפרס יהיה הצגה ירוקה ממנה יהנו ילדי הגן ומשפחותיהם.
התהליכים האלו הם חלק משרשרת תהליכים חינוכיים שמטרתם לגדל דור מעורב ואכפתי, שייהפכו את עתידנו כאן לירוק יותר.”
