ה”חפרים” היו כ-3,200 מתנדבים מהיישוב בארץ ישראל המנדטורית, שסופחו אל כוחות ההנדסה בצבא הבריטי ונפלו בשבי הגרמני. בני הדור השני והשלישי יצאו למסע ליוון ופולין, להתחקות על סיפורם
פיני אביגור, גבעת יואב
מאבא שלנו כמעט לא שמענו מילה. פה ושם סיפר סיפורים משעשעים על ארבע השנים בשבי הגרמני, במלחמת העולם השנייה. למשל, מכיוון שהיה ברוך כפיים, עזר לרופא, שהיה ללא אמצעים, לעקור שן חולה לחבר. איך הכינו משקאות וגלידות מהריבה שקיבלו בחבילות הצלב האדום, איך סחרו עם החיילים הגרמנים ששמרו עליהם מאותן חבילות תמורת סיגריות. לפי הסיפורים, הם היו כמעט בכפר נופש… לאחר זמן, מקריאת מכתביו לאמנו, התברר לנו שחלק מהמוטיבציה שלו להתגייס לצבא הבריטי היה ניסיוון לפגוש את אמו שהשאיר באוקראינה, כשעלה ארצה בגיל 16.
ארבע שנים, בהן צעדו מאות קילומטרים, הוסעו ברכבות, נענשו, רעבו, סבלו מקור, ממחלות, מאובדן החירות, נפרדו מחברים שלא הצליחו לעמוד בתנאים, עבדו עבודות פרך – כל זה כמעט שלא נכח בזיכרונות.
עם הסיפורים האלה, הצטרפו שני אחיי ושתי נשותינו (השלישית היא מורה ומשרד החינוך לא מאפשר נסיעה לחו”ל באמצע שנת הלימודים) לקבוצת בנות ובני ונכדי ה”חפרים”, שנסעו בעקבות מסלול נפילתם בשבי הגרמני, כשהיו חיילים בצבא הבריטי.
הקמת ארגון הבנים והבנות, צאצאי החפרים, באה לתקן את העיוות ההיסטורי, להחזיר להם את כבודם ולנו – להמשיך ולספר את סיפורם שהוא סיפורה של הקמת המדינה, היחסים המורכבים עם הבריטים, בטח בתקופה של שחור ולבן, בעד ונגד
החפרים היו 3,222 מתנדבים מהיישוב בארץ, שנענו לקריאת ההגנה והתנדבו לצבא הבריטי בזמן המנדט בארץ ישראל. מעל ל-30,000 התנדבו לצבא הבריטי במלחמתו בנאצים, מתוכם כ-15% נשים ומאות מערביי פלשתינה. המפורסמים ביותר היו חיילי הבריגדה היהודית, אך החפרים התגייסו הרבה לפניהם, ב-1940, ככוחות עזר לחיל ההנדסה. בפועל, הם נמצאו בקו החזית עם החיילים הבריטים, נלחמו ואף נפלו בשבי הגרמני ביוון. מדוע נפקד חלקם של החפרים מהזיכרון הקולקטיבי? האם זהו ניסיוון השכחה מכוון, שהרי נפילה בשבי אינה מספיק הרואית? זו הייתה הגישה עד מלחמת יום כיפור. מאז, השתנתה.
נמל קלמטה
נפגשנו בנתב”ג, 49 חברות וחברים, בני ובנות החפרים ובני זוג, כדי לשחזר את מסלול שביים, לנסות להבין ולהרגיש את מה שהיה שם. בראש המסע, עמדה טליה קליינר דייגי, נכדה של חפר, גלולת מרץ אנרגטית, שגם יזמה את הקמת פורום הבנים-של ונעמה אגוזי, מדריכה ב”יד ושם”, שנדלקה ונרתמה להעלות את זכרם הנשכח ולא נחה כל המסע מלהדריך ולהשכיל והצלם, מיכה לבנה, מעצמון, לתיעוד.
טסנו לאתונה, לשם הגיעו חלק מהחפרים, שעל פי התמונות ומעט עדויות היו שם וגם בילו ומשם, באוטובוס לעבר קלמטה, בחופה הדרומי של יוון, שם נפלו בשבי הגרמני. לאורך הדרך, עצרנו בנמלים שונים בהם ניסו האניות הבריטיות לחלצם, אך לשווא. הגרמנים, הפציצו והפגיזו ולא אפשרו לחילוץ להתבצע.
אל נמל קלמטה, שהיה נקודת הקצה, ניסו האניות הבריטיות להגיע כדי לחלץ את 8,000 החיילים שהיו שם. במשך כארבעה ימים ולילות, באו וברחו אל ההרים, הלוך וחזור, בניסיונות החילוץ, עד שנשבו ב-29 באפריל, 1941.
בקלמטה קיימנו טקס זיכרון ליד האנדרטה לצבא הבריטי, ביחד עם נציגי העירייה וארגונים אחים שונים. הפתיע אותנו ניקו זרביס, יווני, היסטוריון בן 90, בעל זיכרון חד, שסיפר לנו בפרוטרוט על מאורעות אותם ימים שעברו הורינו ועל מעורבותו האישית בהתרחשות.
בנסיעתי בין הנמלים השונים ביוון, ובמערות שבהרים שליד נמל קלמטה, לשם עלו כל בוקר כדי להסתתר ולרדת עם ערב לנמל, שם גם הופצצו קשות מהאוויר והופגזו מהיבשה, ניסיתי לחשוב מה הרגיש אבי. על מה חשב ואיך קיבל החלטות. ניסיתי לחשוב אם התייאש, אם עשה את המרחק הזה כל יום, או ויתר והסתתר הרבה יותר קרוב לנמל? בהכירי את אבי, אופטימיסט ללא תקנה, חשבתי כי ניסה לשמור על מורל גבוה, עודד חברים מיואשים ולא עלה כל יום אל המערות שבהרים, אלא נותר קרוב וקיווה לטוב.
בקלמטה רוכזו הורינו במחנה מעבר, למשך כמה שבועות בתנאים רעב וזיהום והוסעו ברכבות אל סלוניקי. משם, חמישה ימים בקרונות משא, למחנה השבויים הענק למסדורף, שנמצא כשעה וחצי נסיעה מקרקוב. אנחנו טסנו לשם כדי להמשיך את מסעם.
מזל והחמצה
מחנה למסדורף שימש כמחנה שבויים כבר במלחמת העולם הראשונה. למי שמכיר את ההיסטוריה המרתקת של פולין, שבמשך מאות שנים קוצצה וגדלה על פי גחמות שכנותיה, קל להבין את המיקום. בלב אירופה, ליד פסי רכבת, בין כפרים שלווים, שוכן המחנה. היום נותרו בו הבניין המרכזי בנוי האבן, בו מצוי מוזאון המתעד את שבויי כל התקופות וצריפים בודדים, כתזכורת. גם שם ערכנו טקס עם אנשי המוזיאון, לכבודם של הורינו. לקראת סוף הטקס, העניקה טליה לחלק מאנשינו תמונות של הורינו שצולמו בקליטתם במחנה אז, שהצליחה להשיג מארכיון אוסטרי השומר את כל התיעוד הגרמני. לחלק מאתנו היו אלה תמונות יחידות מאותה תקופה ופרצי ההתרגשות והבכי היו רבים.
בין תחנות מסעם של הורינו ביוון ובפולין, עצרנו בבתי הקברות לחיילים הבריטיים, שם נקברו גם חיילי חיל החפרים שלא שרדו, חלקם אנונימיים וקיימנו אזכרות ליד קבריהם. בין החיילים ששמם אינו ידוע, היו כנראה כאלה שהגיעו מאירופה, התגייסו ונפלו, ללא משפחה או זכר. לאחד מטקסי הזיכרון שערכנו הצטרפו הנספח הצבאי הבריטי ביוון והנספח הצבאי הישראלי.
באזכרות שערכנו לנופלים, הקראנו מעל קבריהם את סיפור חייהם כפי שנשמר בארכיון בארץ. הייתה לנו תחושת מזל והחמצה. המזל, שאבינו שרד וכך נוצרה משפחתנו ובאנו אל העולם וההחמצה, של אותם צעירים שנפלו עדיין באביב נעוריהם, על אדמת ניכר וחלקם אף ללא זכר.
עסקנו גם בתולדות הקהילה היהודית של אתונה, ויוון בכלל, הקהילה היהודית בקרקוב וביקרנו במחנות אושוויץ בירקנאו, לידם עבדו הורינו ואף יצרו קשר עם היהודים שם ועזרו להם במעט מזון שהיה להם, אותו זרקו אל מעבר לגדרות.
לכל אורך המסע, זכרנו כי הורינו היו חלק מהצבא הבריטי, כך גם בשבי. כדי שלא יקבלו, כיהודים, יחס מפלה, הודיעו הקצינים הבריטיים לשוביהם הגרמנים כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, הם חיילי הוד מלכותה. יוסף אלמוגי ז”ל ויצחק בן אהרון ז”ל לקחו פיקוד על כל השבויים הארץ-ישראליים והם ייצגו ותבעו ודרשו וקבלו את התנאים הזהים לבריטים ואף תנאים מועדפים, לחגים ולשבתות על פי התרבות היהודית.
כחצי שנה לאחר נפילתם בשבי, הצלב האדום החל לטפל ולשלוח לשבויים חבילות מזון שהקלו מאוד את תנאי שביים ואפשרו להם לסחור עם מקומיים ועם החיילים הגרמנים. אוכל תמורת סיגריות. הסיגריות היו המטבע היותר קשה של אותם ימים. היו מצבים בהם השומרים הגרמנים בקשו והתחננו לקבל דברי מזון מהשבויים, בעיקר לקראת התמוטטות שלטון הרייך, כשמצב הצבא הגרמני כבר היה בכי רע.
תיקון העיוות ההיסטורי
תקצר היריעה ומתגמדות המילים לספר את שחווינו שם. דמיינו את הורינו בכל המצבים והמקומות להם נחשפנו. כל אירוע ומקום הציבו בדמיוני את אבי מול פניי, חשבתי מה עשה, מה אמר, האם סבל. מאז מותו, לפני 20 שנה, לא זכיתי לבלות עם זכרו זמן כה ארוך וכה משמעותי. דרך סיפורי המקום והחברים למסע, נחשפו בפניי פרקי חיים שלו, שלא ידעתי ולא הכרתי. מעטים בתקופה ההיא ספרו את סיפורי חייהם. מעטים, כנראה, העזו לספר את סיפור נפילתם בשבי. אולי זו הסיבה שסיפור ה”חפרים” לא סופר בספרי ההיסטוריה. האתוס היהודי החדש לא סבל את הנפילה בשבי.
הקמת ארגון הבנים והבנות, צאצאי החפרים, באה לתקן את העיוות ההיסטורי, להחזיר להם את כבודם ולנו – להמשיך ולספר את סיפורם שהוא סיפורה של הקמת המדינה, היחסים המורכבים עם הבריטים, בטח בתקופה של שחור ולבן, בעד ונגד.
לאחר ששרד את השבי, הגיע אבינו ארצה, לאחר שבועיים הבראה אצל משפחה יהודית באנגליה. במשך שנים, המשיכה אותה משפחה לשלוח לנו חבילות מזון וכילד, אני זוכר לטובה את החלב המרוכז שהיה בהן. כמעט מיד, התחתן אבי עם אמי, שהכיר עוד לפני גיוסו וכך הקימו את משפחתנו. מיד עם שובו, התגייס, כחבריו, למלחמת השחרור ונלחם בה. היה אתנו בקבוצה מי שלא הספיק להכיר את אביו שהתגייס גם הוא ונפל באותה מלחמה.
ואנחנו… האם כבר סיפרנו לבנינו ובנותינו את סיפור חיינו?
תודה
לטליה – שהוציאה אותנו למסע בזרוע נטויה, לנעמה – שהפליאה בסיפוריה ולכל החברות והחברים שהיו אתנו.
ואם גם אתם יודעים על “חפר” במשפחתכם – כתבו לנו והצטרפו לארגון.
