בשנת 1965 הוקמה להקת “הצ’רצ’ילים”, שניגנה קאברים ללהיטים מחו”ל והייתה ללהקת מועדונים מבוקשת. בשנת 1967 התחילה להוציא תקליטים מקוריים, ושנים לפני שהתפרסמה כלהקת הליווי של אריק איינשטיין, כבר חיממה את להקת “סגול כהה”
בשבועיים האחרונים, גלי המוזיקה הים-תיכונית כבר סחפו אותנו עד לשנות השמונים, אבל בואו נחזור לרגע אחורה עד לשנת 1965, בעיקר כדי לציין את תרומתם של הצ’רצ’ילים למוזיקה הפופולארית בארץ.
רבים מכירים את הלהקה כזו שליוותה את אריק איינשטיין לאורך תקופה מסוימת, אך כבר ב-1965 הצטרפו חיים רומנו ומיקי גבריאלוב ללהקה של יצחק “צ’רצ’יל” קלפטר, עמי טרייבטש וסלווין ליפשיץ, אז נקראו הלהקה של צ’רצ’יל ובקיצור הצ’רצ’ילים. זו הייתה להקה שכל חבריה שרו במגוון סגנונות ולכן הפכה ללהקה מבוקשת בהופעות. לתפקיד האמרגן נבחר יהודה טלית והוא הפך אותם לאחת הלהקות המצליחות ב-1967.
שנה לאחר מכן עזבו את הלהקה ליפשיץ וקלפטר ובמקומם הצטרפו ללהקה סטן סולומון, זמר קנדי, והגיטריסט רוב הקסלי מלהקת הטורנדוס הבריטית. בזכות השניים הסאונד הפסיכדלי נתן אותותיו בדיוק כפי שקרה באותן שנים בארה”ב ובריטניה והוקלטו שלושת השירים הראשונים: “Too Much In Love To Hear” ו-“Talk To Me” שיצאו בתקליטון בעיבוד אלכס וייס, ו-“Coming Home” שנגנז.
בתחילת 1969 הצ’רצ’ילים כבר חיממו את Deep purple בדנמרק, אך כשחזרה ארצה גילתה הלהקה שהקהל כאן התאהב במוסיקה יוונית. הצ’רצ’ילים החלה לשלב מוסיקה יוונית ורוק, וסולומון אפילו למד לשיר בשפה זו. הניסיונות האלו הובילו לאלבום Churchill’s, ששילב בדרך מרתקת ומקורית פופ פסיכדלי, רוק מחתרתי ומוסיקה מזרחית. נכלל בו בין השאר “When You’re Gone” (או בגרסתו העברית- אחינועם לא יודעת). באותה תקופה, האלבום נמכר במאות בודדות בלבד, אך המגזין הבריטי “Record Collector” בחר בו כפריט האספנים הישראלי היקר ביותר ובשנות ה-80 הוא נחשב לקלאסיקה במוסיקה הפסיכדלית בעולם.
הלהקה עברה משבר כשסולומון פרש וההצלחה נפסקה למשך תקופה מסוימת. כאמור, כשהצטרפה לאריק איינשטיין להקלטות אלבומו “פוזי”, חזרה לפופולאריות והייתה חלק חשוב בקידום הרוק הישראלי של אותן שנים. אחרי “פוזי”, פנתה הלהקה לכיוון של חיבור רוק פסיכדלי עם מוזיקה קלאסית והקליטה תקליטון שנקרא צ’רצ’יל סבסטיאן באך, שעורר עניין רב. אולם הניסיונות להופיע יחד עם התזמורת הפילהרמונית, לא צלחו בעיקר בגלל קושי לצפות כיצד יקבל הקהל המסורתי של התזמורת, מופע משותף עם להקת רוק.
בתחילת שנות ה-70 השתנה ההרכב שוב והפעם הצטרף הסולן דני שושן שהיה חבר גם בלהקת “האריות”. השינוי המרענן הזה, הוביל ליציאת שני תקליטים נוספים – Junkies Monkeys & Donkeys ב-71 ושנה לאחר מכן הגיע גם המוכר יותר – Jericho jones. ההערכה שהספיקו לצבור הובילה כמעט להופעת חימום של לד זפלין!, אך ההזדמנות לא נוצלה, הזעזועים בהרכב נמשכו, וב-1974 הלהקה התפרקה סופית.
מבין שמונת החברים שהיו חלק מהצ’רצ’ילים בתקופות שונות, רק יצחק קלפטר, חיים רומנו ומיקי גבריאלוב פעילים מוזיקלית עד היום. למרות זאת, היא הייתה אחת הלהקות הישראליות היחידות שיצרו בזמן אמת אותה מוזיקה שנוגנה למשל גם ע”י להקות בריטיות, לעומת רוב המקרים בהם מוזיקאים ישראלים הושפעו רק אחרי שנים משינויים במוזיקה המערבית. עד היום, דרך אגב התקליטים שלהם נחשבים נדירים במיוחד עבור אספנים, מה שמעיד במידה מסוימת על הפופולאריות הנצחית שלהם.
