בין שתי מלחמות העולם, בין העות’מנים והבריטים, ממש באמצע בין מוסקבה ומצרים, עברו טבריה ואזור הכינרת שינויים ותהפוכות שרק מעטים מאתנו שמעו עליהם.”דברים שהיו ואינם באזור הכינרת” הוא נושא טיולם האחרון של החצ”בים
דניאלה שאול 10.1.14
שימו יד על הלב והשיבו בכנות: מי יודע היכן נכתב השיר הנפלא על השבת שירדה על בקעת גינוסר וניחוח עתיק בשוליה? שלא לדבר על זהות הכותב…
ומי יודע למי מאבות ההתיישבות קראו “כלב”, הוא השיב: “לכו לחפש לכם אוכלי עצמות אחרים” ועבר לקיבוץ שממול? איפה קרה הדבר ומי הפסיד בגדול?
ומי זאת רקת?
נושא טיולם האחרון של החצ”בים, תושבי מרכז הגולן, דרומו ולעיתים צפונו, חילוניים ודתיים, היה “דברים שהיו ואינם באזור הכינרת”, בהדרכה משולבת של ערן מאיר ועמירם אידלמן המרתק, איש אפיקים, על דברים שמתחת לאף, ולא ידענו עליהם. הסיור נפתח במושבה מגדל, שיחסי הציבור שלה גרועים אף יותר מאלה של טבריה… זאת הסיבה שאיש לא עוצר לצפות בחווה היפהפייה, שהוקמה כאן בשנת 1910, וכונתה “אחוזת מוסקבה”, לאחר שהמשרד הארצישראלי רכש 6,000 דונם של מידיהם של גרמנים קתולים שחפצו להשיב לחיים את מגדלא ההיסטורית.
“חוות מגדל” היתה החווה הגדולה ביותר בתקופת העלייה השנייה, המתה 200 פועלים עבריים ועימם א. ד. גורדון, ויוסף טרומפלדור עם הקומונה שבראשה עמד. התנאים במקום היו טובים, המגורים חינם, מטבח משותף, רפואה מתקדמת, כל פועל קיבל מידי יום שני כדורי כינין. החקלאות פרחה – זיתים, פרדסים, רפת גדולה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלץ כל מי שלא הסכים להתאסלם במצוות העות’מנים, לברוח, ביניהם גם טרומפלדור שלא רצה לאבד את הפנסיה הרוסית שלו וירד מצריימה.
במהלך המלחמה הופסק המימון המוסדי לחווה. גליקין, המקים, נטל הלוואות מבנק בטבריה, ושקע בחובות כבדים. על מנת למנוע פשיטת רגל הוא ביקש מהארכיטקט קאופמן לעשות פרצלציה למקום, למכור בגולת אמריקה דונם אדמה לכל החפץ, ואת הקרקע ליד הים לחלק לאחוזות בנות 5-10 דונמים. 1,600 יהודים שומרי מסורת רכשו אדמות, 12 מתוכם התאגדו ובנו באביב 1924 12 בתי מידות ראשונים מחוץ לחומת החווה.
במקום התחילה תנופת בנייה גדולה, עברו בו הכשרות רבות, הלורד מלצ’ט רכש כאן 200 דונמים ובנה עליהם את מה שמוכר לנו כ”וילה מלצ’ט”. כך נבנו שתי השכונות הראשונות של המקום, שאוכלסו בבעלי משפחות שנדרשו להם גם מוסדות חינוך.
התנופה נעצרה ב- 1930, בעת המשבר הכלכלי העולמי. במגדל, שלא נסמכה על שולחנם של המוסדות הלאומיים, הוקם ועד מושבה שחילק את רכוש היהודים מאמריקה לכל אחד מהנשארים במקום. הרוכשים בנו צריפים למגורים על האדמה שלא היתה שייכת להם, היו חקלאים ביום ונוטרים בלילה. בעת העליה הגדולה של שנות ה- 50 הסכימו לקבל מעברה ובה 100 עולים כמספר תושבי המקום, תקציבים הגיעו, שיכון נבנה לעולים, והמקום החל להתפתח.
אך 6,000 דונם קרקעות המקום נותרו עדיין פרטיות, ועדיין מגיעות למושבה תביעות על קרקעות… יש לציין כי ממגדל יצא רעיון האחוזות. בית חוות מגדל נתרם על ידי בעליו לקהילה והפך למוזיאון מרתק לתולדות היישוב.
ולשאלה בראשית הכתבה: את השבת שירדה על בקעת גינוסר כתב כאן יהושע רבינוב, שעבר במקום עם גדוד העבודה. האיש שקראו לו “כלב” היה א.ד. גורדון, שהגיע לכאן מזיכרון יעקב לאחר שראה שמכים בה, ואמר שלא בא לארץ לראות איש עברי מכה עברי. לאחר שקראו לו “כלב” הוא אמר “לכו למצוא לכם אוכלי עצמות אחרים” ועבר לדגניה.
גם חיים ברנר היה כאן, כעס על רחל המשוררת ושאל איך יכלה לחייך בעת מצוקה.
טבריה טבריה, לו היית רקת…
הגמול על ההתנשפות בעלייה התלולה לתל רקט הוא הנופים האדירים המשתרעים ממנו לכל עבר, מקום נוסף שחולפים לצידו ביעף בדרך לטבריה. שרביט ההסבר עובר לערן מאיר, שמזכיר את “וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת” (יהושע יט לה) ומפנה את תשומת הלב לדילמה של ערי המבצר המוזכרות בתנ”ך ולהלכות פורים לגבי ערים המוקפות חומה מימי יהושע; מה הקיפה הרשימה וכיצד נוהגים בכל עיר בצורה. התלמוד הירושלמי עושה לנו מעט סדר בבלגן ואומר כי חמת היא טבריה, כינרת זו גינוסר. אם מדובר במקום אחד, מדוע הצורך בשני שמות? חמת, לפי הבבלי, כנראה בגלל המרחצאות החמים, רקת – כי גם ריקים שבה – חכמים.
“מעולם לא נערכו כאן חפירות”, ממשיך מאיר, “אך משערים שכאן מושבה של רקת. מדוע כאן? טבריה הוקמה לימים על מקום ישר, שראוי להקים בו עיר רומית. בתקופת המקרא יש באזור בעיה ביטחונית, דרך המלך עוברת בבקעת ארבל ונחל רקת. השם רקת מלווה אותנו עד היום, אך מרפאת קופת החולים הכללית בטבריה לא משמרת דווקא את המקום הזה אלא את שמו של האיש רקתי, ומקור שמו – כאן”.
בפתח האולפנית בטבריה – קיבוץ!
“בשנת 1929 חצר כנרת בבעיה. לגרעין שהגיע לכאן, ומיועד לקיבוץ ססס”ר אפיקים, אין מקום”, פותח עמירם אידלמן בהסבר מרתק נוסף, ממש בפתחה של האולפנית, במרומי העיר טבריה. פיות נפערו מתמהון נוכח הכיתוב “קיבוץ טבריה”, ואידלמן הסביר: “הם הגיעו הנה, הוקם כאן קיבוץ על פני כמה מטרים, לול, שתי פרות, ללא עבודה של ממש אבל זו היתה הצלחה חברתית. ואז, בשנת 1931, קורים אסונות. שני בחורים שהביאו חול לסוללי הכביש מראש פינה לצמח, לא המתינו עד תום הגאות לאחר סערה, סירתם התהפכה והשנים קיפחו חייהם. בט”ו באב אירעה טרגדיה נוספת, הפעם במכבסת הקיבוץ, עת פרצה בו שריפה, שלוש העובדות קפצו מהחלון העולה בלהבות, אך מתו ביסורים עת אחזה אש בשערן. הקיבוץ המאוחד החליט לפרק את קיבוץ טבריה, רוב חבריו עברו לחזק את כפר גלעדי, מיעוטם עברו לכנרת, אפיקים וקבוצה קטנה לקיבוץ רמת גן, היום גבעתיים. במקום הוצבה אבן זיכרון בעזרת כפר גלעדי, בבית הקברות נכתב על קברותיהם ‘החיים בחייהם – גם במותם לא ימותו’. אסור לנו לשכוח אותם, חייהם היו קשים כאן במשך חמש השנים עד 1934, תפקידנו הוא לפחות לדבר עליהם”.
היציאה מחומות… טבריה
בשנת 1911 מנשבות בכל רחבי הארץ רוחות של יציאה מהחומות, גם מטבריה. שלוש משפחות שהגיעו ממוסקבה – טריפון, זליג וגרשוני, יוצאות מהחומות אל שלש חוות חקלאיות שבנתה איק”א בדרומה של העיר. הם מגדלים כאן ירקות ועצי פרי, אך התורכים מתעללים בהם, דורשים להתעת’מן ועם סירוב הם מגורשים, חלקם נלקחים לקישלה ועוברים עינויים קשים. כאשר הבריטים מגיעים איק”א מנסה לשקם אותם, מעבירה לכל משפחה 250 דונם, הם מגדלים פרות, מייצרים גבינה, ילדיהם מחלקים את התוצרת בטבריה. בהיותם דתיים חרדים הם נתקלים בבעיית החליבה בשבת, לאחר ויכוח קשה עם הרב הראשי של טבריה הם מקבלים היתר לחלוב בשבת ולמכור עם יציאתה.
במהלך השנים נבזזו הבתים, אנשים איבדו את שטרי הבעלות עליהם, היום הרכוש הוא בבעלות עיריית טבריה, אחד הבתים שופץ למטרות אורחן.
להתראות בטיול הבא ותודה למפיקים – מתנ”ס גולן ומדרשת הגולן.
