דניאל טוויזר, מבני יהודה, חלם כדורגל מגיל צעיר. החלום הביא אותו לקבוצת הנוער של מכבי חיפה, אבל אז נפצע קשה באימון והברך נפגעה. עצר אותו? מה פתאום. חזר, נפצע שוב וחזר שוב. עכשיו הוא בנשר, מכוון גבוה
דניאל, יליד 96′, גדל בבני יהודה והחל לשחק בגיל 8-9 בבית הספר לכדורגל בקיבוץ אפיק. “בהתחלה זה היה סתם בשביל הכיף, לא חשבתי להיות שחקן בגיל הזה”.
בגיל 13, עבר לשחק בקצרין ואז חלה תפנית בגישה: “כששיחקתי בקצרין, הבנתי שאולי יש לי משהו ושיש לי סיכוי להצליח על הדשא והתחלתי להיכנס לזה יותר ברצינות”, מספר דניאל.
דניאל נותח בברכו בארץ וטס לעשות שיקום ברומא, שבאיטליה. המשיך לארה”ב לשיקום נוסף. חזר תוך 4 חודשים וחצי. דניאל: “עברתי המון במעט שנים. אני נותן את כולי ומאמין שההשקעה תביא אותי למקום גבוה הרבה יותר. תמיד יש לאן להשתפר ואני קם כל בוקר לעבוד על זה”
דניאל הגיע לגיל 15 וחצי ובאותם ימים, חשב איך להתקדם. לא פשוט לפתח קריירה כספורטאי במקום שאין בו קבוצות ספורט מקצועניות. בבני יהודה היו אז מספר בני נוער, שעברו להתחנך ולפתח את קריירות הכדורגל הצעירות שלהם בפנימיות ואקדמיות ברחבי הארץ. דניאל התעניין שאל והחליט לנסות להיבחן בקבוצת נערים ג’ של מכבי חיפה, שנציגיה צפו בו במדי קצרין והחליטו לזמנו למבחנים.
דניאל: “כשהגעתי לאימון הראשון במכבי חיפה, על מנת להיבחן, היה באותו יום משחק אימון נגד נערים ב’ של המועדון, שהם שנתון גיל בוגר יותר. הגעתי כחלוץ, נכנסתי כמחליף במחצית וכבשתי צמד באותו אימון. מיד התקבלתי”.
בשלב הזה, מתחיל המעבר של דניאל מהגולן בעקבות החלום. הוא עובר ללמוד ולהתפתח במסגרת של פנימייה.
סדר היום בפנימייה אינטנסיבי ושאפתני. 4 ימים בשבוע מתקיימים אימוני בוקר לפני הלימודים – קמים בחמש וחצי ובשש ורבע כולם לבושים לאימון. מסתיים האימון – חדר אוכל לארוחת בוקר ומיד לאחר מכן, הולכים לבית הספר. בצהריים, הייתה ארוחת צהריים, הפסקה של שעתיים ובארבע וחצי, אימון עם הקבוצה (מכבי חיפה).
איך היו החיים בפנימייה?
דניאל: “היינו הרבה חברים שמשחקים ביחד וגרים ביחד ופיתחנו חברויות מדהימות. בשנתיים הראשונות, ישנים שלושה בחדר ובשנתיים האחרונות, מקבלים חדר פרטי, אז זה נחמד”.
דניאל עשה הסבה בתפקוד, מחלוץ לתפקידים הגנתיים יותר – כקשר אחורי, או כמגן ימני. הוא שיחק בהרכב של נערים ג’, נערים ב’ ונערים א’.
בדרך כלל, המעברים הכי קשים הם בין נערים א’ לנוער ובין הנוער לקבוצה הבוגרת. זאת, מכיוון שבכל קבוצות הגיל, השחקן עובר מקבוצת גיל לקבוצה הבאה יחד עם בני גילו ואילו בנוער, ישנם גם שחקנים בני 17, אבל גם בני 18 ו-19, גדולים ומנוסים יותר. לכן, הרבה שחקנים נתקלים בקשיים בשנתם הראשונה בקבוצת הנוער וגם לדניאל היה קשה לשחק ואחרי כחצי שנה, החליט ללכת לתקופת השאלה אצל המאמן חיים סילבס, ברעננה, שאימן אז בקבוצת הנוער.
דניאל החל לנסוע כל יום מחיפה לרעננה , לפעמים עם מאמנו חיים סילבס ומספר שנוצר ביניהם קשר הדוק ומיוחד. הוא הגיע לנוער של רעננה, שנאבק על הישארות בליגת-העל לנוער ויחד עם דניאל, הצליחה הקבוצה להישאר בליגה ודניאל חזר למכבי חיפה, מוכן יותר לקראת העונה השנייה בנוער. בעונה השנייה, החל דניאל להתאמן עם הבוגרים של מכבי חיפה, לפעמים בזמן שהוא משחק בנוער וגם עולה בהרכב באופן קבוע.
אז סיים את לימודיו וקיבל דירה מהקבוצה בכרמל.
כאשר סיים את העונה השנייה, החליט דניאל להישאר לעוד עונה אחרונה בנוער, לפני שיעשה את המעבר לבוגרים. זה היה בתחילת העונה שעברה והוא יצא עם הקבוצה למחנה אימונים בחו”ל ונבחר לשמש כקפטן קבוצת הנוער, אלא שאז קרתה תפנית במהלך משחק אימון, כמה אירוני, נגד עירוני נשר.
דניאל: “זה היה ממש שבוע וקצת לפני פתיחת העונה והמאמן לא רצה שאשחק, כי לא רצו לסכן אותי לפני פתיחת העונה. לא הייתי אמור לשחק בכלל במשחק הזה, אבל היה קצת לחץ מצד ההנהלה והצוות המקצועי לראות את הקבוצה ולבחון אותה, אז נכנסתי לשחק. במהלך המשחק, נכנסתי לתיקול עם שחקן יריב הרגשתי כאילו ירו לי בברך, הלכתי מיד להיבדק והדבר הראשון שרופא הקבוצה אמר לי היה: “שישה חודשים אתה בחוץ”.
דניאל לא היה מוכן לקבל את הדין והחל להתייעץ עם אנשים שנותחו ברצועה הצולבת. הוא התחיל לחקור ולקרוא מאמרים וגילה שהיו במהלך ההיסטוריה של המשחק כדורגלנים שחזרו לפעילות מבלי לנתח, זאת במידה ששרירי הרגליים שלהם חזקים מספיק על מנת לייצב את הברך.
דניאל לקח מאמן כושר אישי ולאחר שבועיים וחצי, כבר חזר לאימונים מלאים, בניגוד לכל ההמלצות שקראו לו ללכת ולנתח את הברך. דניאל חזר לאימונים והיה מסוגל לבצע קפיצות, שינויי כיוון וריצה מהירה.
“כולם סביבי היו בהלם”, הוא מספר. “יומיים לפני משחק נגד קריית שמונה, אני מתורגל בהרכב ואז לפתע תיקול – הברך בורחת מהמקום ואני התעלפתי באותו רגע. אז גם הבנתי שאני חייב ללכת לניתוח”.
דניאל נותח בארץ וטס לעשות שיקום ברומא, שבאיטליה. מכבי חיפה היו מוכנים לשלם את השיקום בארץ, אבל לא באיטליה. דניאל החליט בכל זאת ללכת על זה ובילה שם חודש וחצי בשיקום. בדרך גם מכר את רכבו כדי לממן את הטיפולים.
משם, טס דניאל לארה”ב לעשות שיקום נוסף בפן האתלטי. שם ביקר את אחיו שמתגורר בניו יורק ועזר לו.
הציפיות לזמן ההחלמה, בפציעה מהסוג הזה, נעות בין 5-10 חודשים, תלוי בשיקום. דניאל חזר תוך 4 חודשים ושלושה שבועות והספיק לשחק כקפטן במהלך החודשיים האחרונים של העונה וסייע לקבוצתו להשלים את המשימה ולזכות באליפות הנוער.
בעונה הנוכחית החל דניאל את דרכו באימונים ברעננה, עם מאמנו בעבר, חיים סילבס. התאמן שם כחודש, הבין שלא יקבל דקות משחק והחליט לרדת לליגה לאומית ולשחק תחת אלדד שביט, מאמנו בעירוני נשר, (נגדה נפצע לראשונה, זוכרים?)
הוא מספר שהוא לומד להסתגל לליגת בוגרים ושהוא נהנה מהדרכתו של שביט. חתם לעונה אחת וגם שוכר דירה שתי דקות מהאצטדיון העירוני, כך יוכל להתרכז רק בכדורגל ובמגורים עם חברתו לחיים בשלוש השנים האחרונות, אלמוג.
בשלושת המחזורים האחרונים, דניאל עולה בהרכב קבוצתו, שנמצאת במקום ה-8 בליגה הלאומית. הוא מתאמן בבוקר בבריכת השחייה, בערב – במכון הכושר ומכוון גבוה.
“עברתי המון במעט שנים. אני נותן את כולי ומאמין שההשקעה תביא אותי למקום גבוה הרבה יותר. תמיד יש לאן להשתפר ואני קם כל בוקר לעבוד על זה”.
נאחל לדניאל שיישאר חזק ובריא, כי עם רצון כזה כלום לא יעצור אותו.
