ד”ר חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, ניסח את הנוסח הראשוני של הצהרת בלפור, ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. וייצמן גם התייצב בראש התובעים להכליל את הגולן והחורן בגבולות ה”בית הלאומי”
חיים וייצמן, במכתב למזכיר הוועדה הבריטית לשינויים טריטוריאליים, 18.10.1918: “אם לא יכלול הבית הלאומי היהודי את אדמות התבואה הפוריות של החורן… …ואת אדמות המרעה הפוריות של מואב, לא ייתכנו חיים יהודיים מלאים”
וייצמן, בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון, ב-26.6.26: “יום יבוא ומיליוני יהודים יתיישבו בארץ ישראל והארץ תהיה צרה. ארץ ישראל שאנו מכוננים היום מחדש, קטנה מנקודת המבט של דרישת ההיסטוריה”
הממתג של המונח “בית לאומי” היה אמנם מקס נורדאו, בקונגרס הציוני הראשון בבאזל 1897, אך היה זה ד”ר חיים וייצמן שהצליח להפוך את המונח ליישות מדינית רשמית, חוקית, מגובה ומוגנת בידי ממשלת הוד מלכותו, ראש האימפריה העולמית השלטת של התקופה.
“הצהרת בלפור” היא המסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג’יימס בלפור, ב-2 בנובמבר, 1917 ועיקרו הכרזה, לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
ד”ר חיים וייצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ניסח את הצעת ההצהרה, בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. לאחר ששונתה וזכתה לאישור ממשלת בריטניה, היא נמסרה לידיו של הלורד וולטר רוטשילד והייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.
מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.
ההיסטוריה רשמה בכל ספריה את זכותו של חיים וייצמן על הצהרת בלפור, שאפשרה את סלילת הדרך למדינת ישראל, אך כותבי אותה היסטוריה השכיחו את התייצבותו של וייצמן בראש ובמרכז מאבקם הנחרץ של ראשי התנועה הציונית להכליל את הגולן והחורן בגבולות אותו בית לאומי.
בעת זו, כאשר המדינה חוגגת 60 והמושג “בית לאומי לעם היהודי” שב ומקבל תוקף, תוקדש כתבה זו למי שראה את הגולן והחורן לא רק כחלק מהבית הלאומי, אלא כגורם שבלעדיו לא ייכון בית זה מבחינה כלכלית, לאומית ומדינית – ראש התנועה הציונית, ד”ר חיים וייצמן.
“צבא כיבוש קטן בארץ ישראל”
ההיסטוריון אביחי גולן, תושב קצרין ובן מושב רמת מגשימים, כינס בעבודת התואר השני שלו מסמכים המתעדים את מאבקם של ראשי התנועה הציונית ועמדתם הנחרצת להכליל את הגולן והחורן במלוא היקפו של “הבית הלאומי”. הודות לעבודתו, הוצאו המסמכים מהארכיונים ומתאפשרת סדרת הכתבות המוגשת כאן, אודות מאבקם של ראשי התנועה הציונית על הגולן והחורן.
גולן: “הימים, ימי סוף מלחמת העולם הראשונה, ערב חלוקת ארץ ישראל בין המנדטים והפעולה הציונית מתנהלת בעניין זה בשלושה מעגלים: ניסיונות להכליל את החורן והגולן בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל; החזרת האדמות בחורן לבעלות יק”א והמשך החזקתן בידיים יהודיות וניסיונות מחודשים להתיישב בחורן.
“בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים קוראים ראשי המנהיגים היהודיים, ובתוכם ד”ר חיים וייצמן, להתיישב בעבר הירדן מנימוקים התיישבותיים, כלכליים, היסטורים וביטחוניים ולהכלילו בתחומי ארץ ישראל, כחלק טבעי שלה. היה ברור כי להגשמת מטרה זו נדרשים תחומי ארץ נרחבים להתיישבות צפופה של מיליוני יהודים, שעלייתם צפויה עם אישור תביעות העם היהודי על ארץ ישראל. לכן, המאבק על גבולות הארץ, בעיקר במזרח, בהכללת עבר הירדן בתחומי הבית הלאומי, ובעיקר את אזורי החורן הגולן והבשן, הפכו למאבק על עצם קיומו ושגשוגו של הבית הלאומי.
“כמי שעמד בראש ועד הצירים בשנים 1920-1918 לוועידת השלום בפאריס, פעל וייצמן רבות להשפיע על הבריטים בכדי שהללו, כאשר הם נושאים ונותנים עם הצרפתים, ידאגו לכך, שהאזורים בצפון הארץ, שם מצויים מקורות מים עשירים, וכן האזורים במזרח, כולל החורן והגולן, ייכללו בתחום הבריטי.
העמדה הציונית מתמצית במכתבו של חיים וייצמן, ב-18.10.1918, למזכיר הוועדה הבריטית לשינויים טריטוריאליים: ‘אם לא יכלול הבית הלאומי היהודי את אדמות התבואה הפוריות של החורן… …ואת אדמות המרעה הפוריות של מואב, לא ייתכנו חיים יהודיים מלאים’.
“בתצהיר ראשון שהגישה ההסתדרות הציונית, ביום 3.2.1919, לוועידת השלום בפאריס היא תובעת שהגבול במזרח יעבור: ‘בין המדרונות המזרחיים והמערביים של החרמון… משם מזרחה… בקרבת מסילת הברזל החיג’אזית וממערב לה’.
בתזכיר נוסף, שהגישו חיים וייצמן ונחום סוקולוב בשם ההסתדרות הציונית, הם מציינים את הסכנה הטמונה באיבוד הגולן: ‘יש חשיבות חיונית לא רק להבטחת כל אוצרות המים המרווים את הארץ, אלא גם לאפשרות לשמר אותם ולשלוט בהם ובמקורותיהם. מקור המים האמיתי של ארץ ישראל הוא החרמון, ואי אפשר לנתקו ממנה בלי לסכן את עצם קיומה של כלכלת הארץ… על כן הוא חייב להיות כולו בשליטתם של אלה המוכנים ומסוגלים להחזירו למרב היעילות’.
“וייצמן מציע משהו נהדר. עקב המצב הביטחוני הקשה באזור ועם חלוקת המנדטים בין צרפת לבריטניה, מנבא וייצמן שתיווצר תסיסה במצרים וסוריה והוא מציע, מתוך הנחה שהגולן ייכלל במנדט הבריטי, להקים ‘צבא כיבוש קטן בארץ ישראל’ – צבא יהודי בהדרכה ובחסות בריטית. כאן מציע וייצמן את תכניתו הראשונה ליישוב יהודים בחורן ובגולן, אשר ישלבו לדעתו את האידיאל של ה’שומר והחלוץ’, איש העבודה וההגנה: ‘נראה שרצוי מכל הבחינות להביא לאזורים האלה יהודים מטראנס קווקז, חיילים מוכשרים, עובדי אדמה טובים ואנשים ששמרו מאות בשנים על מסורת עברית טהורה. מספרם בין – 60,000 – 70,000, וממכתבים ובקשות הרבה המגיעים אלינו נראה שכולם מוכנים לעלות… אנשים כאלה יהוו גרעין מועיל ביותר לישוב עבר הירדן והגנתו’.
“נראה שוייצמן מדבר על קבוצת ‘החלוץ’ ברוסיה, שבוועידתה ב- 6.1.1919, קרא יוסף טרומפלדור לגשת מיד לביצוע ההתיישבות בחורן: ‘שם נקים פלוגות מיוחדות של צבא עבודה לכיבוש ולהתיישבות… בחורים רבים ינהרו אלינו, בחורים שידעו לעבוד ולהגן, להחזיק גם את וגם שלח. עלינו החלוצים ליצור את העובדות, ואנו נעמיד את העולם כולו, יהודים וגויים, בפני העובדה של התיישבות בחורן’. בדרכו של טרומפלדור לתל חי, הוא משוחח בדגניה עם אלמוג, מראשי ‘החלוץ’ בארץ ישראל, ומעמידו על הדחיפות של ‘כיבוש החורן, התישבות חלוצית – המונית שם, והקמת קומונות גדולות בחבל זה שנקימו לתחיה'”.
ככל הנראה, ה”דחיפות” עליה מדבר טרומפלדור קשורה למו”מ המדיני המתנהל על חבל ארץ זה, וממהלך האירועים בתקופה זו עולה כי טרומפלדור היה בקשר עם וייצמן וביחד עיבדו את התכנית להתיישבות של המוני יהודים בחורן ובגולן.
חלוקה בין המנדטים – ללא הגולן, הבשן והחורן
תכנית וייצמן-טרומפלדור החלה להתממש באופן מעשי דווקא לאחר מותו של טרומפלדור בתל חי בי”א אדר, תר”פ. גדוד העבודה ע”ש יוסף טרומפלדור שיגר לחורן משלחת, אשר יצאה בראשית חודש אב, תרפ”ב. אנשי המשלחת נפגשו עם נציגי יק”א בעלת האדמות וסיירו יומיים בחורן. הגדוד ביקש לקבל את עבודות החריש בחורן, אך לוועד הפועל של הגדוד לא הייתה אפשרות לשלוח פלוגת כיבוש לחורן. אנשי המשלחת לא ויתרו ובמועצת הגדוד, בתשרי תרפ”ג, דרש אלמוג, מראשי הגדוד, להקים בחורן “יישובי כיבוש” (בנוסח “חומה ומגדל”): “את גבול ארץ ישראל צריכים העובדים לסמן, ולא אחרים, היושבים בלונדון ובפריס. שאלת החורן עומדת כעת לפני סכנה, מפני שבבוקר לא עבות אחד הנך יכול לעמוד לפני העובדה כי החורן עבר מרשות היהודים, ואם לא נקום כעת ונדרוש התיישבות מידית, אזי אנו צריכים לדעת את האחריות שהננו מקבלים עלינו… שאיפתנו לחורן אינה סתם ליישב עוד מספר אנשים שם, כי אם שאיפה של תנועה כבירה, שאיפה של התרחבות, של היקף, מחאה נגד הגבולות שמסמנים לנו הממשלות האימפריאליסטיות”.
אהרון אהרונסון המשרטט בפועל של גבולותיה העתידים של ארץ ישראל, הדגיש את היות הארץ שחונה ושיהיה עליה להתבסס על מקורות המים הגדולים בצפון. מכאן הדרישה לכלול את החרמון, הירמוך, ונחלי הגולן הזורמים לכנרת בתחומי הבית הלאומי היהודי. על מנת לבסס את הארץ כלכלית מציין אהרונסון שהגולן, הבשן והחורן, חיוניים לבניין הארץ.
מאבקה של ההסתדרות הציונית למען הגבולות הרצויים עבור ארץ ישראל לא נפסק גם לאחר ההסכם האנגלו-צרפתי, מדצמבר 1920.
לוייצמן וחבריו בהנהגה היה ברור כי לבית הלאומי נדרשים תחומי ארץ נרחבים דים לצורך התיישבות צפופה של מיליוני יהודים, שעלייתם הייתה צפויה בעקבות אישור תביעות העם היהודי על ארץ ישראל. לכן, המאבק על גבולות הארץ, בעיקר במזרח, בהכללת עבר הירדן בתחומי הבית הלאומי, ובעיקר את אזורי החורן הגולן והבשן, הפכו למאבק על עצם קיומו ושגשוגו של הבית הלאומי.
ב-24.4.20, מחולקת ארץ ישראל בין המנדט הבריטי והצרפתי. וייצמן מביע אכזבה ודאגה גדולה מקו הגבול המסתמן במזרח. ביולי 1920, הוא פונה להרברט סמואל ומבקש לעבד קו מזרחי נאות יותר, יחד עם משרד החוץ הבריטי “שלא תהיה בו הגבלה על תביעותינו המוצדקות למישורי המזרח”. הוא דורש מהסתדרות ציוני אמריקה להפעיל את מלוא כובד משקלם הפוליטי וללחוץ על הבריטים והצרפתים שלא יוציאו את “מרום הירדן ועמק הירמוך מן הבית הלאומי”.
וייצמן מבין את עובדת אובדן שטחי החורן והגולן, אבל עדיין מנסה לכלול את מקורות המים שלהם ובפנייה לראש ממשלת בריטניה, שר המושבות והנציב העליון הוא משתמש בביטויים חריפים: “עתידה הכלכלי של ארץ ישראל כולה תלוי במקורות המים בצפון ובמזרח… מרום הירדן ומקורותיו והירמוך ויובליו…והליטני… אי אפשר לעקור אותם מארץ ישראל, בלי להנחית מכה קשה, ואולי אנושה על חייה הכלכליים”.
בדצמבר 1920, נחתם ההסכם האנגלי-צרפתי, אשר הוציא מתחומי הבית הלאומי – יהודי, בשטח המנדט הבריטי, את החורן, הגולן והבשן.
מאבק עד 1947
“התנועה הציונית הייתה עכשיו צריכה לוותר ולרכז מאמצים כספיים בעבר הירדן המערבי”, אומר אביחי גולן, “אך וייצמן ובן גוריון לא מוותרים. וייצמן רואה את הוויתור כאסון אם לא תהיה התיישבות יהודית משיקולי מים, ביטחון והיסטוריה ומפרט זאת.
“בביקורו בארץ של צ’רצ’יל, אז תת-שר החוץ, מדגיש וייצמן עד כמה חמור ההסכם ביחס לארץ ישראל היהודית העתידה לקום: ‘שלל ממנה את הבעלות על הירדן העליון והירמוך ונטל ממנה את המישורים הפוריים ממזרח לטבריה, (הגולן והחורן) אשר נחשבו עד כה כאחת האפשרויות המבטיחות ביותר להיתישבות יהודית בהיקף גדול’.
“וייצמן ממשיך ומסביר את הסכנה לניצול מקורות המים בצפון כאשר אין שליטה באזורים שמדרום לחרמון, כלומר – הגולן.
“בפברואר 1921, תוקף בן גוריון את הארץ בהסכם סייקס-פיקו, שנחתם בסוף 1920 והוציא את הגולן והחורן מתחומי הבית הלאומי היהודי: ‘חלוקת ארץ בלתי צודקת וחסרת טעם מזו קשה לתאר. רצו לקרוע באופן מלאכותי ובשרירות לב דבר שהוא אחד ושלם במובן הטבעי וההיסטורי… שדות החורן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם חוקה, אינם צריכים להינטל ממנה. מטעם זה, עמדנו תמיד… כי ארץ ישראל צריכה להכיל את הברכה המערבית של הליטני, את מקורות הירדן עד החרמון, ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה דרומה לדמשק.
‘החבל הצפוני של עבר הירדן, (הגולן והחורן), אשר אמנת סייקס-פיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק פנימי של ארץ ישראל ודווקא חלק זה של הארץ משביר תבואה לכל הארץ… ואף על פי כן, היה החורן תמיד אסמה של ארץ ישראל.
‘…והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן והתיישבות עובדים רחבת היקף בתוכו, לא תוכל ארץ ישראל לעולם לכלכל את יישוביה. ואולם, כל מה שגדולה היא חשיבותם של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ ישראל, באשר הם חבלי דגן, הרי הם חשובים הרבה יותר מזה כברכה של מקורות המים וכוחות המים של הארץ… ומכאן חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ… והאפשרות החופשית להשתמש בנהרות אלו הרי היא תנאי יסודי להתיישבות המונית בארץ ישראל ולאי-תלותה הכלכלית של הארץ'”.
קריעת עבר הירדן היה אכזבה חריפה לראשי המוסדות הציונים. על אף שינוי המעמד המדיני של החורן והגולן, אשר היו נתונים במנדט צרפתי מכאן ואילך, ניסו המוסדות הציונים, בשנים שלאחר מכן, להשיג דריסת רגל בקניית קרקעות ובהתיישבות בחבלי ארץ אלו, לרוב במו”מ ישיר עם הערבים. הם סברו שהדבר יתאפשר על אף הכול, מפני שבכתב המנדט לא נאסר במפורש על יהודים להתיישב בחורן ובגולן, וקיוו לעיצוב מחודש של קו הגבול המזרחי.
למרות המכשולים הרבים, ממשיכים וייצמן וחבריו בפעולות נמרצות אצל הברון רוטשילד, כדי שתתאפשר התיישבות יהודית בחורן. אבל התשובה הסופית שניתנת להם היא כי פעולת ההתיישבות תידחה לעת עתה בשל חוסר הנוחות המדינית.
וייצמן לא מרפה. בישיבת הוועד הפועל הציוני בלונדון, ב-26.6.26, אומר וייצמן: “יום יבוא ומיליוני יהודים יתיישבו בארץ ישראל והארץ תהיה צרה. ארץ ישראל שאנו מכוננים היום מחדש, קטנה מנקודת המבט של דרישת ההיסטוריה”. וייצמן משוכנע “שיהיה צביונה של המדינה היהודית מה שיהיה, היא תתפרס מן הפרת ועד לים התיכון ומחובתנו להשיג זאת”.
עד שנת 1947, המשיכו ראשי התנועה הציונית במאבקו של וייצמן, לא מניחים לרעיון הכללת הגולן והחורן בתוך הבית הלאומי והמדינה שבדרך לשקוע. ביוני 1967, נכבש הגולן. אפס קצהו של חזונם וכמיהתם של ראשי התנועה הציונית התגשם.
תשעים שנה לאחר הצהרת בלפור, שבוע לפני יום העצמאות השישים, כאשר המדינה לובשת חג לציין את נס תקומת העם היהודי בביתו הלאומי, מאוים החזון דווקא על ידי מי שהיה אמור להיות ממשיך דרכם של נושאי החזון הציוני.
הבית הלאומי שוב בסכנה.
