עשרים וחמש שנה, חיכתה דרכם האחרונה של יואל ודיצ’י, סגן יואל פורת ז”ל ורס”ר אבי דיטשי ז”ל, עד שהוקמה בה אנדרטה של ממש, במקומה של זו, המאולתרת, שהניחו חיילים בחיפזון, כבר ביומה השלישי של מלחמת יום הכיפורים
בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, יצאו יואל ודיצ’י ז”ל מצנובר, ממהרים להוביל שיירת משאיות תחמושת אל גדוד התותחנים “נמר”, ששתי סוללותיו, הפרוסות בין תל-פרס לג’וחדר, נלחמות נואשות. חמש משאיות תחמושת, אולי שש, לגדוד תותחי 155, שיורה ללא הפסקה כבר מחמישה לשתיים של יום כיפור, הולך ומכלה את אחרוני פגזיו, הולך ומתכתר בשריון סורי שניגר באלפיו לדרום הגולן.
בתשע, עם קריאה, התנדבו למשימה ויצאו מצנובר חרישית, אורות כבויים כתרגולת, רכובים על הג’יפ של מפקד הגדוד, רס”ן אורי מנוס. בדרך, עברו את האקליפטוסים של קצרין העתיקה, את המורד לזוויתן, את קצביה. ממשיכים לשעוט מזרחה, לעבר הפנייה ימינה, להספיק להגיע לגדוד, מזהים צלליות ברורות של טנקים עולות מולם ומאותתים אליהם באורות שובבים של “אהלן” ישראלי בכיף. מה עבר בראשם בשניות הקצרות עד שנחתה התשובה? עוד הספיקו לצעוק לנהגי המשאיות – “תברחו! אלה סורים!” והג’יפ התקפל מעוצמת מכת אש נוראה וחיים צעירים עמו.
דרכם האחרונה של יואל ודיצ’י הסתיימה ביומה הראשון של המלחמה, כמה מטרים לפני שמתחילים כל נופי אהבתנו. לפני צומת האיריסים, המתחמים העתיקים, הפלגים הקטנים של יהודיה.
אבל אז איש לא ידע. בשעה 22:00 השמיד כוח שיריון סורי את סוללה ב’ של גדוד “נמר” באש מטווח קצר. נותרה סוללה א’, הכוח הישראלי המאורגן היחיד בדרום הגולן. מפקד הגדוד, מנוס, מחליט להיערך למתקפה חדשה, לאחר נסיגה לתל בזק. מספיק לסייע ללוחמים ומתבקש להתפנות עקב מידע על כוחות שריון סוריים נוספים. הוא עורך את הגדוד לתנועה מערבה בתוך קפלי נחל דליות ויוצא על נגמ”ש לבדו, לשמש מטרה חיה לפגזי הטנקים הסוריים, שאין לאיש מושג איפה מיקומם. הוא מחלץ את כוחותיו בשלום, מגיע לבטיחה, מתחמש ועולה להיערכות מחודשת בגולן, תחת הפגזה קשה. ביום השלישי למלחמה, הוא מזהה את מה שהיה הג’יפ האישי שלו, בדרך העולה מקצביה לחושניה. גם את שרידיהן של שש או חמש משאיות התחמושת. לאחר בירור קצר על אשר אירע, הוא מציב ארגז תחמושת ליד הג’יפ הקרוע, כותב עליו בחיפזון: “כאן נפלו יואל ודיצ’י, גדוד 405”.
עם שוך קרב ומלחמה, שבו חיילי הגדוד, הציבו את הג’יפ על שלושה בולדרים לצד הכביש, פניו המרוסקות אל על. ארגז התחמושת הוחלף בלוח אבן זמני, שרידי זבילים הונחו סביב. אנדרטה מאולתרת לסגן יואל פורת ז”ל ורס”ר אבי דיטשי ז”ל, שיצאו בהולים להציל ולא עלה בידם.
עברו שנים. כבישים נסללו מחדש, יישובים קמו, בסיס בצפון הגולן – “יואב” הנציח בשמו את השניים ורק האנדרטה הזמנית נותרה כשהייתה. מדי חורף, היה הג’יפ מגיר חלודתו אל הבזלת וכמעט היו לאחד. לפני שנה וקצת יותר, באזכרה לחיילי גדוד התותחנים, נפגשו שתיים, לביאה מנוס, אשתו של אורי ופסלת ותיקה, ויעל פורת, אמו של יואל ז”ל. השתיים החליטו לסגור את המעגל שנותר פתוח ולהשלים את האנדרטה. יעל גייסה את המימון, לביאה תרמה את כישרונה וניסיונה רב-השנים ואורי סבב עמה בגולן שנה שלמה. הם בדקו רבבות בולדרים, סרקו את הגולן לאורכו ולרוחבו, עד שנמצאו שתי אבנים לאנדרטה, שהניחו דעתה של הפסלת. האחת נמצאה ממש בפתחו של בסיס צנובר, בפתחה של דרכם האחרונה של השנים, השנייה – באלמגור.
בסיוע נדיב של חברת החשמל ועוצבת התותחנים בגולן, הובאו האבנים לאתר. האבן של צנובר הונחה כבסיס, האבן מאלמגור עליה, גבוהה, אפורה ושקטה, מיתמרת וכמו חותכת בזהירות את קו הגבעה היורד מתון ברקע לכיוון קצביה. על האבן העומדת, שמבליטה מאוד ביציבותה את תנועת הג’יפ שכמו ממשיך וניגף עד עולם אל בזלותיו, נקבעו שמות הנופלים באותיות מתכת.
עשרים וחמש שנים, מאז תמה המלחמה האחרונה בגולן, השלימה לביאה מנוס את האנדרטה, אותה התחיל להקים אורי מנוס ביומה השלישי של המלחמה. עשרים וחמש שנים – אחרונת האנדרטאות בגולן, במרכזם של כל צירי העשייה והחיים בגולן, דרכם האחרונה של יואל ודיצ’י.
יהי זכרם ברוך לעולם.
