הניסיון האחרון להתיישב בצדו המזרחי של הירדן, עלה בתרס”ה. 16 משפחות, תחת חסותו של הבק עבדול רחמן פחה, התחילו טוב, עד שהקדחת כילתה אותם. רעיון ההתיישבות בבטיחה ננטש
ניסיון שלישי ואחרון להתיישב בצדו המזרחי של הירדן, בתקופת העלייה הראשונה, נערך על אדמות הבטיחה. אדמות הבטיחה היו באותה תקופה בבעלות הבק עבדול רחמן פחה, שהיה גם בעל הקרקעות ברמסניה, אותן רכשו חברי אגודת “בית יהודה”, שהקימו את בני יהודה ההיסטורית.
הבק היה מעוניין לישב יהודים על אדמותיו, מפני שציפה לקבל יבולים גבוהים בעזרת שיטות עיבוד אירופיות וחריצותם של היהודים.
השמועה על כך הגיעה לקבוצת עולים מדרום רוסיה, חלקם בעלי רקע חקלאי, שהמישורים הנרחבים, שפע המים ואיכות הקרקע קסמו להם. הם לא שעו לאזהרות בדבר הקדחת שקיננה במקום, החליטו להתיישב בבטיחה ואף חלמו על פיתוח התיירות באזור.
מכיוון שלא היו בידם די אמצעים לרכוש את האדמות, הם חתמו עם הבק על חוזה אריסות לתשע שנים. היה זה הניסיון היחיד בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ להתיישב כאריסים של בעל אדמה ערבי. הבק התחייב להחכיר להם 6,000 דונמים, להקים בתים ואורוות, לספק תבן לבהמות וזרעים לשנה הראשונה. המתיישבים התחייבו להשיג בהמות וכלי עבודה, לשלם מסים לממשלה העות’מנית ולמסור לבק 26 אחוזים מיבול השדות.
בחול המועד סוכות, תרס”ה, עלו 16 משפחות להתיישב במקום. הן הבק והן ותיקי יבניאל יעצו להן להקים את היישוב על התל בשולי הבקעה, אך המתיישבים העדיפו להקימו בלב אדמותיהם, סמוך למים, מקום בו קיננו יתושי הקדחת. הם קיוו לפתור את הבעיה בנטיעת עצי אקליפטוס.
ההתחלה הייתה טובה. הגידולים עלו יפה, שמעה של החיטה שגידלו יצא למרחוק וכבר באותה שנה זרעו גידולי קיץ, דורה ואבטיחים וקצרו חציר. ירושלמי, שהצטרף אליהם, המליח דגים שנידוגו בירדן ושיווק אותם. השוחט מבני יהודה סייע בקיום מצוות הדת ובחגים עלו מרחק של 14 ק”מ למושבה, על מנת להתפלל.
הבק, שפרש חסותו עליהם, הבטיח: “לכם יש את הברון (רוטשילד), אני אהיה לכם טוב מהברון. הראו חריצותכם וראיתם מה אני לכם”. שני שומרים ערביים מטעמו דאגו לביטחון המתיישבים, הבק דאג לבקרם ולעודד אותם והערבים באזור כינו אותם “וולאד אל פחה” (ילדי הפחה).
אך הקשיים לא איחרו להגיע, למרות תנאי הפתיחה הטובים. ההבטחה להעמיד מגורים לא התקיימה, המשפחות התגוררו בצפיפות בחצר המשק של הבק, עד להגעתם של צריפים ללא רצפה מדמשק, שלא עמדו בקור וברטיבות. מי הכנרת, ששימשו לשתייה, נעכרו בחורף מסחף הנחלים. תחבורה יבשתית בחורף הייתה בלתי אפשרית, הקשר היחיד היה באמצעות סירות דייגים מטבריה, והוא נותק חדשות לבקרים עקב סערות בים. מצרכי מזון בסיסיים חסרו, אלה שהגיעו נרטבו ולא היו ראויים למאכל אדם.
קשה מכול הייתה מכת הקדחת, שפגעה במתיישבים, מרגע הגעתם למקום. באביב 1905, גברה המגיפה, היה צורך לאשפז רבים ובשדות חסרו ידיים עובדות. לאחר שחמישה מבוגרים נפטרו ומשפחת מאירסון איבדה בתוך יומיים שלושה מילדיה, נשברה רוח המתיישבים.
לאחר תשעה חודשים של עבודה קשה, תקוות, הצלחות וכישלונות, עזבו בזה אחר זה, כאשר הם מותירים אחריהם את רכושם ואת היבול בשדות.
בסוף אב, תרס”ה, לא נשאר איש במקום. האיקליפטוסים שנטעו נותרו הזיכרון היחיד למעשה ההתיישבות השלישי שלא צלח בגולן.
בן-גוריון: “אשר לבטיחה – אין לזנוח ואין לבטוח”
אך רעיון הבטיחה, כמו ההתיישבות בגולן ובחורן, לא ננטש. בתחילת 1940, התחנכה בעין גב חברת הנוער א’. סמוך לתום תקופת הכשרתם, החליטו בוגריה להתיישב בבטיחה, ערכו סיורים במקום והחלו להפעיל סירה להובלת זיפזיף.
בקיץ 1943, הוזמן בן גוריון, יו”ר הנהלת הסוכנות, לשיחה עם החברה בנושא הבטיחה, לקראת התנחלות בצפון-מזרח הכנרת.
בתשובתו, ציין בן גוריון את הקשיים הצפויים, אמר שאפשר וזו שעת כושר, אך אין כל ודאות בכך.
“מה שהיה בתכנית בלב – היה החורן”, אמר להם בן גוריון, “ולחורן טרם הגענו. אין להחמיץ דבר בשעה זו של בין השמשות. החמצנו את החורן לפני המלחמה ההיא. אילו עלו אז (על הקרקע בחורן) – גבולותינו לא היו הגבולות דהיום. ואשר לבטיחה – אין לזנוח ואין לבטוח. אולי אני מאכזב אתכם, אך אל תתפלאו. היה טוב שתישארו בסביבה הזאת…”.
בסיורו בבטיחה, בהדרכת טדי קולק (ראש עיריית ירושלים בעבר, נמנה עם מייסדי קיבוץ עין גב – ד.ש.), נזכר בן-גוריון כי בתחילת המאה, התיישבו יהודים במקום לתקופה קצרה. “איך יכלו לעזוב מקום יפה כל כך!”, הוא קרא, נמלא זעם ותבע שייעשה הכול על מנת לרכוש את קרקעות הבטיחה.
בסופו של מו”מ ממושך, לא נרכשו קרקעות הבטיחה. גרעין נוער א’ עלה והקים את קיבוץ מעגן מיכאל. רעיון ההתיישבות בבטיחה ננטש.
