בנובמבר 1895, עלו יהודים חרדיים, יוצאי גלויות ואוהבי ציון, לחורן והקימו יותר מעשר מושבות, לא רחוק מרמת מגשימים של היום
הייתה זו מעין “מועצה אזורית חורן”, שהקימה מערכת אזורית של מים, כבישים, מיכון חקלאי, חוות ניסיונות ואקלום, גייסה מדריכים חקלאיים ומומחים, העמידה ועד תושבים אזורי, שני בתי פקידות, רכשה לפחות 150,000 דונם רצופים
לא די נעשה, לא בגולן ולא במדינת ישראל, על מנת שלא תעלם ההתיישבות בחורן, מההיסטוריה, במכוון ושלא במכוון. בגיליון זה ובהמשך, יובאו שתי כתבות שכוונתן להזכיר שוב את המפעל הציוני הגדול בחורן. הראשונה – על ההתיישבות עצמה והשנייה – על הנכד מבנימינה, שזכה לשוב ולבקר בשרידיה.
מתיישבי החורן, אנשי העלייה הראשונה, דיברו ביניהם רק יידיש, לא הבינו בחקלאות, לא את שפת שכניהם ולא את הארץ שהייתה לנחלתם. יהודים חרדיים, אנשי עסקים מצליחים, מגלויות רומניה, רוסיה, בולגריה, אנגליה, קנדה וארה”ב, אוהבי ציון, שהקימו יותר מעשר מושבות, לא הרחק מרמת מגשימים של היום.
הם עלו בשנת תרנ”ו, נובמבר 1895, אל החורן, בו ניסה הברון רוטשילד ליישם חזון מרחיק ראות ולהקים את חבל ההתיישבות המאורגן הראשון בארץ. הייתה זו מעין “מועצה אזורית חורן”, שהקימה מערכת אזורית של מים, כבישים, מיכון חקלאי, חוות ניסיונות ואקלום, גייסה מדריכים חקלאיים ומומחים, העמידה ועד תושבים אזורי, שני בתי פקידות, רכשה לפחות 150,000 דונם רצופים, יש הטוענים אפילו חצי מיליון, ממזרח לכנרת וצפונה לירמוך.
המכשול היחיד, שגרם לבסוף לנטישת החורן, היה ההכרח להשליש שוחד עתק לשלטונות, שיסכימו להתעלם מהחוקים העות’מנים, שאסרו על אזרחים זרים להתנחל ולבנות בגבולות האימפריה, והשלמה עם נוכחות אריסים בדווים עוינים ועדריהם בתוך הנחלות עצמן.
היה זה לורנס אוליפנט הנוצרי, הוגה רעיון ההתיישבות בגולן ובחורן, שביקר בקהילת יאסי בשנת 1982 והצליח לסחוף מאות, ובראשם יחיאל ברקוביץ, לעלות ולהתיישב ממזרח לירדן. ברקוביץ, איש עסקים מצליח וחובב ציון, מעיד על עצמו בספרו של קוסטיצקי “בטרם יאיר הבוקר”, שבגיל 37, מאס בכל אשר לו: “נפשי חשקה לארץ ישראל, הייתי עומד בחנות כאיש נדהם וכל רעיוני היה רק איך להגיע לארצנו”.
ברקוביץ יצא לארץ, ביקר במושבות ובשובו סיפר “כי בהיותו בראשון לציון, ראה במו עיניו בחורה עברייה קוראת בעיתון עברי. לכולם זה נראה כפלא. בחורה קוראת בלשון הקודש”. הוא הביא אתו שני רימונים ובקבוק יין מכרמי האיכרים ו”כולם הרגישו את טעם גן העדן”.
באותה שנה, רכש מהנדס יהודי-רוסי במחיר זול במיוחד את אדמות החורן, שטח אדמה עצום ומכר אותן לאגודות מתיישבים וחובבי ציון מארצות שונות. כשהתברר שהתורכים מסרבים לרשום את האדמות על שמות בעליהן החדשים, מחשש שהם שליחי המעצמות הזרות, הפקידו אנשי האגודות את אדמותיהם בידי הברון רוטשילד. כעבור שנתיים, התקבלה רשות ליישב בחורן כמה מאות משפחות מדי שנה, אך היה עליהם לבלוע את הסעיף בחוזה הקובע שאין להעביר אריסים מאדמתם.
כ-50 משפחות מיאסי, בראשם יחיאל ברקוביץ, נסעו לרכוש אדמות בפאריז, שם נפגשו עם הברון ונציגי האגודות האחרות.
אך ברקוביץ דרש לראות את האדמות ושייד, פקיד הברון, יצא עמו לחורן. ברקוביץ נדהם לגלות, שמדובר בשממה, בדידות, במרחק עצום מהעיר וממושבות הגליל. הוא דרש לעצור את העלייה, אך האנשים סירבו להמתין, כולל אשתו טובה, לה אמר: “את עשית את הדבר הכי נורא שאישה ואם יכולים לעשות לעצמה ולבני ביתה. אבל אני מבטיח לך שאף פעם לא תשמעי ממני תלונות. מי ייתן, שאת בעצמך לא תתחרטי”.
המשפחות הגיעו, נשארו בדמשק והגברים יצאו דרומה, להקים על אף הכול את ההתיישבות בחורן, לומדים את מלאכת החקלאות מערבי ששכר הברון. בטרם סיימו בעלי מלאכה, שהובאו מצפת יחד עם חומרי הבנייה, להקים את בתי המושבה שחזותם, על גגותיהם השטוחים, הועתקה מדמשק, הגיעו חורף וגשמים.
“כשהגענו בעגלות למקום, בכינו בראותנו כי הובאנו למדבר שממה, רחוקים מעיר ואפילו מרכבת”, סיפרה בת המשפחה. “חסרו תנורים ללחם, אותו הבאנו על גבי חמורים מדמשק ומצפת”.
כאשר בנו תנורים, לא היה במה להסיק מאין עצים בסביבה, את החיטה לא ידעו לברור לפני טחינתה וכך אכלו לחם עם אבנים ופסולת. רופא לא עמד לרשות המשפחות, שכולן מטופלות בילדים קטנים רבים. בהמות ואנשים שתו מים ממעין אחד ורבים חלו. הכסף אזל, הגשמים העזים שטפו גגות וטיח, הבתים הוצפו, מלריה וקדחת שחור-השתן פגעו בהם קשות. ילדים חולים אנושות פונו על גבי בהמות ועגלות לטיפול רפואי אצל הרוקח מראש פינה, לאחר שמונה שעות רכיבה. רבים מתו, אך בניית המושבות נמשכה ואפילו נרשמה שנת ברכה בחקלאות… שלמעשה לא שיפרה את המצב כי מחירי החיטה הנמוכים הביאו את המתיישבים אל סף רעב.
