בשנת 1963, כשבישראל עדיין מזמזמים את שירי “בצל ירוק” ו”שלישיית גשר הירקון”, יוצא לאור תקליטון בשם “צאל יונגרייז ולהקת ההדים” ובו השיר “הו ילדונת” שנחשב כיום לשיר הרוק העברי הראשון, ניצן ראשון של מהפכת הרוק הישראלי
בבריטניה וארה”ב, תת-התרבות של “ילדי הפרחים” כבר טבועה עמוק כתופעה שמתבססת בעיקר על ניצני הרוקנרול שהופכים לצמחי פרא. אלביס, פול אנקה והביטלס הופכים למגה-כוכבים ובישראל עדיין מזמזמים את שירי “בצל ירוק” ו”שלישיית גשר הירקון” שהוזכרו בשבוע שעבר. בחור תל-אביבי בשם צאל (בצלאל) יונגרייז שכנראה הושפע עמוקות מהביץ’ בויז והאנימלס, מחליט שהוא יכול לעשות את זה גם בעברית ואחרי שמשתחרר מלהקת חיל האוויר, הוא מצרף אליו 5 חברים ללהקה בשם “ההדים”. שנה אחרי שהם מתחילים להופיע כלהקת קצב, ב-1963 הם משחררים על גבי תקליטון בן 4 שירים את “הו ילדונת” שנחשב לשיר הרוק העברי הראשון.
“הו ילדונת, הו ילדונת, הו ילדונת, היא שלי.
הו ילדונת, הו ילדונת, הו ילדונת, היא שלי.
בארנק אצלי נשמרת, תמונתה של בת טובים,
היא בכלל לא מדברת, היא עושה רק מעשים.
עם כולם היא מתנשקת, עם מכר ועם ידיד,
מתשובה היא מתחמקת, אם שאלת לעתיד…”
כמה תמימות, רוך ועברית שנוגעת יש בשיר הזה, שכתב והלחין יהודה כרמל, לעומת
“ילדונת שיגעת אותי
ילדונת הרסת אותי
ילדונת את מאור עיני
ילדונת את לי כל חיי
איתך אני באושר ילדה
אנא ממך אל תלכי ילדה” מתוך השיר “ילדונת” שקובי פרץ הוציא ב-1995.
מעבר לטקסט הנהדר, סופסוף גם בישראל נשמע האפקט של שתי גיטרות-בס-תופים ואפשר רק לקנא במי שחווה אותו לראשונה. להקת “ההדים” עצמה, פעלה לאורך שנתיים בלבד ויונגרייז עזב לארה”ב, אך תקיעת היתד שלו ביססה את הקרקע לאינספור להקות קצב שכיכבו בדיסקוטקים שהתרכזו בעיקר ברמלה. ברשימת הלהקות “החלוציות”, נמצאות “השמנים והרזים”, “עוזי והסגנונות”, “האריות” ו”הצ’רצ’ילים” שהגיעו קצת בהמשך. השמות הבולטים שהובילו את הלהקות האלה, היו יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב, חיים רומנו, עוזי פוקס וגבי שושן ששיתפו פעולה בהזדמנויות שונות.
לא בטוח שרובם, ידעו בדיוק מה הם עושים וגם הממסד שהורגל ל”איזו מן שלווה”, לא ידע בדיוק איך לאכול את זה. ההוכחה לכך הגיעה ב-1965, כשהופעתם של הביטלס בישראל טורפדה מחשש להשפעה חינוכית רעה על הנוער בישראל. בתחנות הרדיו בארץ דאז, הרוקנרול עדיין נחשב למוסיקת שוליים ולזרם חתרני שלא זכה להתייחסות או השמעות. לעומת זאת במועדוני הנוער ברמלה, המוזיקה “החתרנית” קיבלה במה והפכה לתופעה תרבותית שנמשכה עמוק לתוך שנות השבעים והפכה לקרקע שביססה את אחד מהזרמים המרכזיים במוזיקה הישראלית.
כמו תמיד בתחומי הבמה, “החתיך התורן” היה צריך להגיע כדי לקרב את תופעת השוליים להצלחה פופולארית. במקרה הזה, “החתיך התורן”, היה צביקה פיק, חבר בהרכבים “השוקולדה” ו”השמנים והרזים”. ב-1970, הוא ושותפו ליצירה, גבי שושן התקבלו לגרסה הישראלית של המחזמר “שיער”, מה שהפך את פיק לאליל פופ שמעריצות מרחבי הארץ רדפו אחריו בכל הזדמנות.
במקביל לכניסתו האיטית של הרוק לזרם המרכזי, התחילו לפעול גם כמה הרכבים אלטרנטיביים של רוק-מתקדם, אבל את הסיפור שלהם כבר נשמור לשבוע הבא.
