צריך להסתכל למציאות העיניים: הפלשתינאים הצליחו להוריד את מדינת ישראל על הברכיים, באלימות ובאיומי אלימות
משבר הר הבית, שהחל בפיגוע הרצחני שבו נפלו שני שוטרים ישראליים בנשק שהוברח להר, בידי מחבלים אזרחי ישראל, הסתיים בפגיעה משמעותית בביטחון הלאומי של ישראל.
אין לטייח את חומרת הפגיעה במכבסת מילים כמו “החלטה אחראית ואמיצה” וכל האוויר החם המופץ בימים האחרונים סביב ההחלטה. יש להישיר מבט למציאות בעיניים פקוחות. הפלשתינאים הצליחו להוריד את מדינת ישראל על הברכיים, באלימות ובאיומי אלימות. הפגיעה בהרתעה הישראלית, ומכאן גם במעמדה של ישראל במזרח התיכון, היא פגיעה אסטרטגית ארוכת- טווח. הלקח הערבי הוא שישראל מתקפלת בפני כוח ונכנעת לאיומים. התחושה שמנהיגות ישראל היא כעלה נידף עלולה לדרדר את האזור לעוד מעגלי אלימות וטרור.
אסור היה בשום אופן להגיע למצב כזה. אם אי אפשר היה לעמוד בהחלטה להציב גלאי מתכות על ההר, טוב היה שלא לקבל את ההחלטה מלכתחילה, מאשר לקבל אותה ולבטלה. אם התקבלה ההחלטה, אפילו אם היא שגויה – צריך היה לעמוד בה, כי המחיר של ביטול ההחלטה חמור יותר מכל מחיר אפשרי של הבידוק. כל התרחשות אחרת באותם שבועיים הייתה עדיפה על מה שקרה.
מסתבר, שאיננו מסוגלים לעמוד אפילו במימוש דרישות האבטחה במקום, שאין בהן כל שינוי של הסטטוס-קוו. לכן, כדאי להכיר גם במגבלות כוחנו. ההתקפלות השבוע הייתה שגיאה, אבל מוטב שלא נכניס את עצמנו לפינות ולא נטפס על עצים גבוהים. האינטרס הישראלי הוא להימנע ממלחמות דת ולהנמיך ככל האפשר את המרכיב הדתי בסכסוך
להחזיר את ההר?
כאמור, מוטב היה שלא להחליט על בידוק ביטחוני, אם אין לנו נחישות לעמוד בהחלטה, אולם לדעתי, ההחלטה על הבידוק הייתה נכונה, הכרחית.
הפיגוע הרצחני חשף מחדל ביטחוני חמור – אין בידוק ביטחוני בכניסה לאזור הנפיץ ביותר במזה”ת, אם לא בעולם. או אם לדייק בתיאור המחדל – הבידוק הביטחוני בכניסה להר הבית הוא ליהודים ולתיירים בלבד ואילו המוסלמים פטורים ממנו. זהו מחדל חמור, שעלה בחיי שני שוטרים ועלול היה לגבות מחיר דמים כבד יותר ועוד עתיד לגבות מחיר כזה.
משאירע הפיגוע, ההחלטה על המיגון הייתה הכרחית, כיוון שאנו מכירים את אפקט החיקוי של פיגועים “מוצלחים” ובסך הכול, מדובר בצעד הגנתי-בטיחותי מובהק. הצבת גלאי מתכות אינה “השפלה” ואינה “פגיעה בסטטוס-קוו” ובטח שלא “פגיעה בקדושת המקום” ולא כל אותם טיעונים דמגוגיים שנשמעו. בידוק ביטחוני כזה, ואף חמור ממנו, קיים בכותל המערבי, בוותיקן ובכעבה במכה. נכון היה לגלות נחישות ולעמוד על האינטרס הביטחוני של סיכול פיגועי טרור, במָקום כל כך רגיש ונפיץ, אבל לשם כך, יש צורך בהנהגה עם חוט שדרה וכושר עמידה ואת זה קצת קשה למצוא אצל נתניהו.
לקח נוסף, שיש להפיק מן האירוע, הוא התובנה עד כמה מסובך ורגיש הוא עניין הר הבית. אני שומע הצהרות חסרות אחריות על הצורך לשנות את הסטטוס קוו, להחזיר את ההר לריבונות ישראלית מוחלטת, להעיף את הוואקף, לאשר תפילת יהודים, להקים בית כנסת וכו’.
מסתבר, שאיננו מסוגלים לעמוד אפילו במימוש דרישות האבטחה במקום, שאין בהן כל שינוי של הסטטוס-קוו. לכן, כדאי להכיר גם במגבלות כוחנו. ההתקפלות השבוע הייתה שגיאה, אבל מוטב שלא נכניס את עצמנו לפינות ולא נטפס על עצים גבוהים.
האינטרס הישראלי הוא להימנע ממלחמות דת ולהנמיך ככל האפשר את המרכיב הדתי בסכסוך.
נכון, הסטטוס-קוו אינו טוב, אינו הוגן, הוא לרעת היהודים. יש לקוות, שבבוא העת, ניתן יהיה לשנותו, בשעת כושר. אולם יש לנהוג באחריות. לנהוג באחריות פירושו להבין שאת הסכסוך הבלתי-פתיר הזה יש לנהל בתבונה ובזהירות. מצד אחד, לא לשפוך שמן לבערה ומצד שני, לא להפגין חולשה שתדרבן את האויב להסלמה. בעתיד הנראה לעין, האינטרס הישראלי הוא לשמור על הססטוס-קוו הבעייתי, כי כל חלופה אחרת – מסוכנת.
בין מנהיגות לעסקונה
אם אנו מדברים על מחדלים היסטוריים, החטא הקדמון היה החלטתו של שר הביטחון משה דיין, להעביר את האחריות על הר הבית לידי הוואקף, אחרי מלחמת ששת הימים. אותה שעת רצון היסטורית הייתה הזדמנות נדירה, אולי בלתי חוזרת, לממש בפועל את ריבונות ישראל על הר הבית. החלטה זו היא בכייה לדורות. ספק מתי נוכל שוב, אם בכלל, לעשות את מה שבחיפזון ובקוצר מחשבה החמצנו, בקיץ 1967.
החלטת הקבינט לסלק את המגנומטרים היא התשובה הנכונה לשאלה איך לעבור את יום שישי הקרוב בשלום. היא התשובה השגויה לשאלה מה נכון לביטחון הלאומי של ישראל.
ההבדל בין מנהיגות לעסקונה הוא השאלה שראש הממשלה מציב בפני הקבינט.
