כילד, גדל אברהם טל בטבע של נווה אטי”ב. פציעה בעין הביאה אותו אל המוזיקה. מאז, התפרסם, היה חלק משמעותי מ”שוטי הנבואה” וקצר שבחים ופרסים כסולן. בשבוע הבא, הוא כאן. ריאיון
אברהם טל, 40, נשוי לשושנה וגר בפרדס חנה, העביר את ילדותו ותקופת נעוריו בין הבניאס לחרמון, בנווה אטי”ב. הוא טעם את ההצלחה בגיל מאוחר, אבל בגיל צעיר, גילה את הכישרון שלו לנגן על כלים שונים, מבלי ללמוד באופן מקצועי. מאז ועד היום, הספיק טל להיות חלק מ”שוטי הנבואה”, להתחיל קריירת סולו ולשפוט בפריים טיים בערוץ 2 עם “דה וויס” וגם – למלא את קיסריה. לכבוד חגיגות היובל להתיישבות בגולן, שוחחנו אתו על התקופה ההיא, על הזיכרונות הילדות בגולן, על מוזיקה, “דה וויס” ועל אהבה.
איך היה לגדול בתקופה ההיא בגולן?
אברהם: “אני לא יודע איך זה היום לגדול בגולן, אבל נראה לי שזה לא כל כך שונה, מלבד השינוי שקורה בכל העולם עם הטכנולוגיה. גדלתי במושב קטן, עם מעט אנשים. היינו מעבירים את הזמן בחוץ – בטבע, המון משחקים. כל הזמן בנינו מחנות והיינו מטיילים והיה המון חוץ. נראה לי שהיום, במושבים הקטנים, הילדים לא מעבירים את הזמן מחוץ לבית, הם בטח מול המחשב וזה חבל”.
יש לך חברים בגולן שאתה עדיין בקשר אתם?
“יש את המשפחה שלי, שעדיין גרים בנווה אטי”ב, שאני כל הזמן מבקר אותם ויש לי הרבה חברים, שבחורף, כשאני בא, אנחנו עושים סקי בחרמון ובקיץ, אנחנו מטיילים בטבע, או יושבים בבריכה”.
“אני אוהב לכתוב, אוהב את זמן האולפן, כשאתה בא לפרויקט חדש, נקי, שאין לך מושג מה הולך להיות בו. זה כמו אמן, שעומד מול דף לבן. כשאתה כל פעם בא מול הדף הלבן, אתה עומד מול אין סוף האפשרויות של העולם ושל היצירה וזה שלב שהוא מאוד מרגש אותי בכל פעם”
בשבוע הבא, תופיע בגולן לכבוד חגיגות ה-50. איך זה להגיע כזמר מפורסם לאזור שגדלת בו?
“משמח מאוד לחזור כזמר ולהיזכר בילד שהייתי וטיילתי בגולן. זו סגירת מעגל כיפית וזה גם מראה על כל הדרך הארוכה שעברתי, מאז ועד היום”.
אפרופו טיולים, איפה אתה הכי אוהב לטייל בגולן?
“אני אוהב את הנחלים, את הבניאס אני הכי אוהב. בתור ילד, הייתי הולך עם אבא שלי המון לדוג בדן, זה גם היה ממש כיף ובחורף, אני הכי אוהב את החרמון”.
החלומות שלך הפכו למציאות והפכת לזמר מאוד אהוב ומצליח. איך מגשימים חלומות?
“אם אתה משקיע ומתמיד במה שאתה עושה ואם אתה מספיק טוב בזה, אתה תצליח, אבל קודם כול, להשקיע ולהתמיד. אצלי זה בא מתוך זה שאהבתי את זה ולא כי החלטתי להתמיד, כי באופי שלי אני הכי לא מתמידן. הייתי תלמיד גרוע, אבל הכי אהבתי מוזיקה ושום דבר לא הזיז אותי מזה ומה שאני אומר לאנשים שמחפשים את הדרך שלהם, זה שאם הם מספיק אוהבים את זה, זה יקרה. הם, כמובן, גם צריכים להיות עם כישרון, אבל זה כבר לא בידיים שלהם”.
קיסריה
מה זה כישרון מבחינתך?
אברהם: “אני לא יודע להסביר מה זה כישרון, אבל התמדה אני יודע מה זה להסביר ויותר מזה, מה זה לעשות את מה שאתה אוהב ולא לוותר עליו בשום מקרה. את יודעת, גם כל אחד והמסלול שלו והדרך שלו ואצלי, תודה לאל, היה לי גם המון מזל ועזרה ויכולתי גם לוותר על החלום שלי, אבל ככה החיים זה צמתים ומקרים ובחירות והכול ביחד”.
למדת לנגן לבד. איך גילית שיש לך כישרון כזה?
“נפצעתי בעין בגיל צעיר והייתי מאושפז. היה לידי ילד עם אורגנית והתחלתי להשתעשע עם זה והיה לי זמן לנגן על האורגנית וככה גיליתי שאני אוהב את זה ושיש לי כישרון לזה. במושב, עבדתי כמוכר עיתונים, אז חסכתי כסף, קניתי תופים ובס וזה מה שהייתי עושה. הייתי מנגן על כלים בילדות. זה מה שאהבתי לעשות”.
ואיך גילית שאתה גם יודע לשיר?
“גיליתי שאני יודע לשיר בגיל מאוחר. כשהתחלנו את ‘שוטי הנבואה’, רק התחלתי לשיר. חשבתי בכלל שאהיה מתופף – רציתי להיות מתופף ופתאום קלטתי שאני אוהב לשיר הרבה יותר מלתופף”.
באיזה גיל כתבת את השיר הראשון שלך?
כתבתי בגיל צעיר מאוד שירים, מגיל 10 -11. הייתי כותב שירים מצחיקים כאלה, ששמרתי אותם על קלטת וזה זיכרון יפה שאני מאוד אוהב”.
כשופט בדה וויס איך אתה מגיב למתמודדים מרמת הגולן? יש לך אחווה אחרת לצפוניים שמגיעים לתכנית?
“כשהם מתחילים לשיר, אני לא יודע אם הם מהגולן או לא, כי זה הפורמט ואז כשאני מגלה שהם מהגולן, זה כבר אחרי שהסתובבתי, או לא הסתובבתי. לעמי נגר, לדוגמה, הסתובבתי והוא מהגולן ונחמד לגלות את זה. יש איזו אחווה של אנשים שמגיעים מאותו מקום. זה כמו אנשים מירושלים, יש אחווה ביניהם. הגולן אמנם שטח גדול, אבל מבחינת כמות של אנשים, הוא לא גדול וזה נחמד לדעת שמישהו בתכנית מהאזור שלך, כי הוא גדל באותה אווירה, באותם נופים וישר זה יוצר אמפתיה”.
לפני כחודש הייתה הפעם הראשונה שלך בקיסריה. איך ההרגשה?
“קיסריה הייתה אחת החוויות הכי גדולות ומדהימות שחוויתי אי פעם. היה חזק ומרגש ומשמח והרגשתי שזה ציון דרך בשבילי. הופעתי במקומות גדולים, עם יותר קהל מקיסריה, אבל שם זה היה ציון דרך. הזמנתי את כל הקהל לבוא ולחגוג אתי את כל הדרך, את כל 20 השנה במוזיקה שכבר עברתי. זה היה מאוד מאוד מרגש בשבילי”.
“אני עכשיו עובד על שירים חדשים. אני חושב שמה שאני כרגע מרוכז בו, מעבר לכל ההופעות שיש בקיץ, אני לא יודע אם לקרוא לזה אלבום, כי אני בינתיים עובד על שירים, שיכול להיות שמתישהו הם כן ייכנסו לאלבום, אבל כרגע, אני מתרכז ביצירה, שזה שלב מדהים שאני ממש נהנה ממנו”
ישנת לילה לפני קיסריה?
“כן ישנתי טוב, אבל איך שהתעוררתי, התחילו הפרפרים בבטן, ההתרגשות לעמוד מול כל כך הרבה אנשים. זה מטורף. זה התרגשות מהלא-נודע לא רק מהכמות, אתה לא יודע מה יהיה, אין לנו שליטה על הדברים. אתה לא יודע אם תהיה הופעה טובה. הלא-נודע מפחיד אותנו הרבה פעמים”.
ומה עושים עם האדרנלין אחרי הופעה כזאת?
“אחרי ההופעה, הייתה לי דווקא נחת, כי מאוד התרגשתי לקראתה. עם כל הנחת, היה עדיין אדרנלין, שמאפשר לך לישון אחרי ההופעה ארבע שעות ולקום עדיין מלא באדרנלין. זה אנרגיות מטורפות. אין לי איך להסביר את זה אחרת”.
הטורייה
אחרי קיסריה, מה היעד הבא שלך?
אברהם: “אני עכשיו עובד על שירים חדשים. אני חושב שמה שאני כרגע מרוכז בו, מעבר לכל ההופעות שיש בקיץ, אני לא יודע אם לקרוא לזה אלבום, כי אני בינתיים עובד על שירים, שיכול להיות שמתישהו הם כן ייכנסו לאלבום, אבל כרגע, אני מתרכז ביצירה, שזה שלב מדהים שאני ממש נהנה ממנו”.
מה אתה אוהב ביצירה?
“אני אוהב לכתוב, אוהב את זמן האולפן, כשאתה בא לפרויקט חדש, נקי, שאין לך מושג מה הולך להיות בו. זה כמו אמן, שעומד מול דף לבן, שיכולה להיות עליו יצירת המופת של העולם. כל הציורים הגדולים של פיקאסו, כולם התחילו בדף לבן. כשאתה כל פעם בא מול הדף הלבן, אתה עומד מול אין סוף האפשרויות של העולם ושל היצירה וזה שלב שהוא מאוד מרגש אותי בכל פעם”.
איזו מוזיקה אתה שומע בדרכים?
“אני שומע הרבה מוזיקה אלקטרונית, אני אוהבים טראפים, פיוצ’ר בייס, כל מיני כאלה. לפעמים, אני שומע רדיו, אבל זה בתקופות, כי לפעמים אני צריך לנוח. אני לא אוהב לשמוע כל מיני שירים שחוזרים על עצמם. אני מכור למוזיקה חדשה. אני לא יכול לשמוע שירים פעמיים. אני מחפש את הסאונד, את הצלילים, את השירים. מקבל מזה גם השראה”.
התכוננת לפריצה שלך אחרי “שוטי הנבואה”?
“הייתי בתקופה מאוד קשה. המשכתי לעדור עם הטורייה, בסמליות אני אומר את זה. המשכתי לעבוד ולעשות מוזיקה ולהילחם בהרבה ייאוש, שעלה באותה תקופה. אמרתי לעצמי – אני עושה מוזיקה, זה מה שאני יודע לעשות ומה שיהיה יהיה ותודה לאל, זה הצליח”.
השיר שלך “אדם צובר זיכרונות” היה השיר הראשון שהוצאת לבד. ציפית שהשיר הזה יעשה כל כך הרבה רעש באותה תקופה?
“לא, אבל זה חלק מהכיף שהיה ליצור בלי לחשוב על התוצאה ועד היום, אני מנסה ליצור בלי לחשוב על התוצאה, כי ברגע שאני חושב על התוצאה, שם היצירה נהרסת”.
על מי כתבת את “הימים עוברים”? זה שיר אהבה
“זה שיר אהבה שמדבר על זוגיות. הוא נותן לי פרופורציות, השיר הזה. הכוונה שלו זה על מה אני ואת רבים? על מה אנחנו מתווכחים? על איזה שטויות אנחנו כועסים שילדים הולכים ואימהות בוכות וכמה עוד נתעכב על כעסים וכמה נאשים ובינתיים, הימים עוברים והשנים רצות, ויום אחד זה נגמר, ואיפה את ואני באמת? אז בואי נתעורר ונהנה מהרגע, במקום לתת לימים לעבור וכשאתה מסתכל מסביב, ואתה רואה איזה דברים אנשים עוברים, ואיזה כאב יש ביום-יום אתה מקבל פרופורציות ועל זה השיר”.
ליצור ביחד
עשית דואט עם שלמה ארצי. יש סיכוי לעוד דואטים?
“הלוואי. אני אשמח לכתוב אתו שיר, לבוא הוא ואני, עם הגיטרה וביחד לעוף. לא שכל אחד יכתוב לבד. זה מבחינתי שיתופי הפעולה שאני רוצה לעשות. ככה אני גם עושה עם המפיק שאני עובד אתו, ג’וני גולדשטיין והוצאנו שיר חדש, שיצא רק עכשיו, שנקרא ‘מי את’. אני פשוט מגיע בלי לדעת מה לעשות ואנחנו יוצרים ביחד את המוזיקה, את הלחן והמילים. ככה בא לי לעשות מאפס. ליצור ולא רק שמישהו יבוא לשיר אתי, או שאני אבוא לשיר עם מישהו. השני-אנשים הזה בתוך חדר, זה דורש המון פתיחות ורכות ולדעת לשים את האגו בצד וזה מוציא דברים נפלאים, שלא היינו מוציאים כל אחד לבד”.
איך המשפחה ואשתך מתמודדים עם הפרסום?
“מתמודדים יפה, אבל זה לא פשוט להתמודד. זה חיים אחרים לגמרי. זה כל הזמן תשומת לב. אין לך את האינטימיות שלך, אין לך פרטיות. אני הולך עם אשתי למסעדה, אנחנו לא יכולים לתפוס פינה בשקט. תמיד זה יוצר איזשהו עניין וחסר האינטימיות לפעמים, אבל מצד שני, אנשים נותנים לי המון אהבה, כשאני הולך ברחוב ואומרים לי איך אנחנו אוהבים אותך. אז אני אומר לעצמי, איזה כיף בחיים שלי בגלגול הזה, אני הולך ברחוב ואנשים אומרים שהם אוהבים אותי. איזו מתנה ענקית קיבלתי. אז זה גם קשה וגם משמח מאוד. לא הייתי מוותר על זה”.
מה אתה מאחל לגולן בחגיגות ה-50?
“שיהיו עוד 50 שנה של צמיחה ופריחה, כמו החמישים שנה שעברו ושקט ושיהיה רק טוב לכולם, זה מה שאני מאחל”.
אם הייתה לך אפשרות היית חוזר לגור בגולן?
“לצערי, זה לא מתאפשר. מאוד הייתי רוצה, אבל על מנת לחזור, הייתי צריך מסוק פרטי. אם אשיג מסוק, בשמחה אחזור לרמה”.
צילום: שלומי פינטו
ֿ
