בערב מיוחד, התכנסה קהילת אבנ”י אית”ן לחגוג את פתיחת חגיגות יובל לגולן. היה זה סיומה של שבת קהילה, שהחלה עם צילום מושב חגיגי והסתיימה בנוסטלגיה מרגשת
במסגרת מיזם “הגולן הנגלה לעין”, שהוא חלק ממיזם ארצי של “יד בן צבי”, ליקטו צוותי התיעוד, (מתושבי אבנ”י אית”ן) את סיפורי משפחות העשור הראשון בשנים: 1974-1984.
קטעים נבחרים מתוכם סופרו בערב, משובצים בקטעי סרטים ישנים, תמונות ושירים. הערב היה סיום של שבת קהילה, שהחל עוד ביום שישי עם צילום מושבי חגיגי ומשפחות מארחות ומתארחות בסעודת השבת.
את קירות המועדון עיטרו צילומים מראשית העלייה לקרקע. תערוכת סירי המטבח המשותף במושבוץ, כלים חקלאיים ישנים ומודעות אותנטיות שנתלו על לוח המודעות. כל אלו הציפו זיכרונות נוסטלגיים.
זיוה כהן, בת הגרעין המייסד, סיפרה: “אחרי מלחמת ששת הימים, מנסים לעכל את גודל הנס של התרחבות הארץ: רמת הגולן, יהודה ושומרון, חבל עזה, בקעת הירדן, מדבר סיני. גומאים את חבלי הארץ החדשים, עולים לגולן דרך גשר בנות יעקב, נוסעים באוטובוס המקרטע, בכביש הסורי הישן, זרוע הבורות. סביב שממת סלעי הבזלת, תלי הגעש וחרמון הסבא קורץ אלינו בלובנו המבהיק. חולמים ליישב את הארץ, להיות חלק מחזון ההתיישבות”.
גרעין הנח”ל היה מיועד לרמת מגשימים ובט’ באב תש”ל, 1970, לאחר שהבנים התגייסו, והבנות עלו לעזור במשק היעד, נהרגו שלוש מבנות הגרעין: אילנה בולה, יונה סובר ותמר נחמה דרור, יחד עם שני חברי רמת מגשימים: בנימין כפיר ועזריה גינזבורג הי”ד, כשהג’יפ שנסעו בו בשדות רמת מגשימים עלה על מטען כבד.
זיוה כהן, בת הגרעין המייסד: “אני זוכרת שבאנו לבית של תמי וסבתא שלה אמרה לי: ‘לא יהיה לנו זכר מתמי’. אמרתי לה: ‘אל תדאגי, יהיה זכר לתמי’… כבר דיברנו שאנחנו משנים את שם הגרעין ל’גרעין אית”ן’, ראשי תיבות של: אילנה, יונה, תמר ונגר עשירה”
זיוה המשיכה וסיפרה: “עד אז קראו לנו ‘גרעין גע”ש’, ראשי תיבות של ‘גרעין עשירה’, על שם בחורה שנפטרה מסרטן. אני זוכרת שבאנו לבית של תמי וסבתא שלה אמרה לי: ‘לא יהיה לנו זכר מתמי’. אמרתי לה: ‘אל תדאגי, יהיה זכר לתמי’… כבר דיברנו שאנחנו משנים את שם הגרעין ל’גרעין אית”ן’, ראשי תיבות של: אילנה, יונה, תמר, ונגר עשירה”.
במלחמת יוה”כ, נהרגו שלושה מבני הגרעין: אבנר גבורין נהרג בתעלת סואץ. בני חנני ויהודה אריה נהרגו בקרב בתל סאקי, בניסיון החילוץ של מנחם אנסבכר ופיקודיו, שהיה מפקד התל, אף הוא בן הגרעין.
הקשר עם משפחות הנופלים היה חזק ביותר ונשמר לאורך השנים. הורי הנופלים השתתפו בכל השמחות, והחבר’ה מקפידים לנסוע מדי שנה לאזכרות. בסרטון שהפיקה הטלוויזיה על אבנ”י אית”ן ב-1974, תועד הקשר האמיץ של ההורים השכולים עם המושב: “בשבילנו, אבנ”י אית”ן זה ההמשך של בנינו שנפלו, אנחנו מאמינים שרוחם שם עם חבריהם, בשבילים. אילו היו חיים, ודאי היו חיים היום באבנ”י אית”ן”.
וזיוה סיכמה בהתרגשות: “הרגשנו תחושת שליחות של הקמת יישוב. עד היום, כשאני אומרת ‘אבנ”י אית”ן’ – כל השישה חבר’ה עוברים לי לפני העיניים”.
תל זית – מורשת – אבנ”י אית”ן
מיכי בדוח המשיך את סיפור ההקמה: “השתחררנו ב-1973, ממש לפני מלחמת יום כיפור. במהלך המלחמה, נסענו לבית החולים ‘זיו’, לעזור לפצועים. אחר כך, חזרנו לרמת מגשימים לעזור בשיקום שם אחרי המלחמה. במקביל, התחלנו לדבר על הקמת מושב”.
עדיאל כהן שיתף: “היינו ארבעה חבר’ה צעירים והתחלנו בדיבורים על הקמת יישוב חדש. בעקבות המלחמה, התחושה הפכה משמעותית יותר, על רקע העצבות הגדולה ששרתה בארץ. יצרנו קשר עם איגוד המושבים של הפועל המזרחי, אבל כיוון שרצינו להקים יישוב שיתופי, נראה שיש כאן טעות: הם רצו להקים מושב עובדים. נא לברר ולמחוק את ההערה נדחינו על ידי התנועה.
“כשנגמרה המלחמה, חזרתי ללמוד ב’מרכז הרב’. יום אחד, הגיע אליי שרגא שמר, איש ניר גלים, שהיה מרכז היישובים השיתופיים באיגוד והציע עזרתו בהקמת היישוב. היינו ארבעה חבר’ה: מיכי בדוח, בני בבתי, אלידע כהן, מחברון ואני.
“נוצר קשר עם אמיתי באב”ד, מנוב ונערכה פגישה בביתו עם ישראל שחר, מנהל חבל הגולן. לשאלתו, האם אנו רציניים? עניתי בביטחון של ילד בן 22: ‘בוודאי’.
“אחד המאפיינים יוצאי הדופן של מתיישבי הגולן אז והיום, הוא הנכונות לעזור. עלינו לנוב, בסיון תשל”ד, יוני 1974. נוב נתנו לנו מספר בתים, למגורים ולחדר אוכל וחיינו כיישוב עצמאי. הייתה אווירה טובה של אחווה.
“הנקודה נקראה: ‘תל זית’ (שם זמני), על שם תל אבו זיתון, שהיה יישוב מול חיספין. ועדת השמות רצתה לקרוא לו ‘מורשת’. לנו היה ברור שרוצים להנציח את שמות הנופלים. ועדת השמות התנגדה. כתבנו לפרופסור ללשון שישב בוועדת השמות, שכבר יש לנו את השם ‘אית”ן’, ואז הוא הציע: ‘אבנ”י אית”ן'”.
זיוה: “התחתנו חצי שנה אחר כך. גרנו בחדר אחד. בשני – היה משרד ובבית השני – חדר האוכל. הבאנו מיטות סוכנות מברזל. ארון המתכת היה המקרר… קיבלנו קרוונים לזוגות בלי ילדים”.
עדיאל מדגיש: “גם אם שאפנו להיות מושב עובדים, שבו לכל משפחה משק משלה, מדיניות הגורמים המיישבים הייתה שכל יישוב חדש שמוקם, חייב להתנהל בשנים הראשונות כמושתוף (קיצור של מושב שיתופי) או כמושבוץ (מושב-קיבוץ)”.
מיכי מספר: “חקלאות למדנו בנח”ל ברמת מגשימים: פלחה, לנהוג בטרקטור. גידלנו כרוב ובצל, עבדנו בסיקולים, בגידור. הקמנו גדרות באבוקדו של רמג”ש בבטיחה, וגם במדידה של השטח שבו עתיד להיבנות המושב. הברחשים היו משגעים אותנו… אבל התאהבנו ברמה, שמחים על הזכות להקים יישוב חדש”.
אח, המושבוץ, המושבוץ…
זיוה נזכרת: “היה חדר אוכל משותף, סידור עבודה, תקציב לפי גודל המשפחה, רכבים משותפים וסידור רכב. קיבלתי שי לחג מקופת חולים ועדיאל אמר לי שאנחנו צריכים לתת אותו לקופת המושתוף…”.
גילה ורמי שטיין הכירו בגרעין ונישאו. גילה: “כשבתנו הבכורה יפעת הייתה בת ארבעה שבועות, עלינו למושב. אחד התפקידים שלי במטבח היה לאפות בכל סוף שבוע עוגות לקידוש ולסעודה שלישית, שאכלנו בחדר האוכל ולרווקים. הייתי לוקחת את כל מוצרי האפייה מהאקונומיה בעגלת פינוי הכלים של חדר האוכל אליי הביתה ושם אופה…”.
דבורה מוי: “היינו כולם כמשפחה אחת – הייתה תקופה מדהימה. הסתדרנו אך ורק עם התקציב שהיה. לא הייתה מציאות של קניית בגדים, אלא אם כן היינו מקבלים פתקים וזה היה מסתדר עם הטרמפ בטנדר של יום רביעי לתל אביב. אז היינו נוסעים לחנויות מסוימות שהיה להן הסדר מראש עם המושב. אם רצינו מזומן, היינו צריכים להסביר לגזבר לשם מה…”.
נגה סולניק: “העלייה לקרקע באבנ”י אית”ן הייתה בראש חודש סיוון תשל”ח, 1978. שלושה שבועות לאחר מכן, בכ”ב סיוון, התחתנו במרכז אבנ”י אית”ן. לא האמנו שאורחים רחוקים יגיעו. בסופו של דבר, הגיעו המונים… כולם רצו להצטרף לחתונה ביישוב החדש ברמת הגולן… כל הארגון נעשה על ידינו, כשחמדה מנצחת על הכול: אוכל הבאנו מהמרכז, כיסאות ושולחנות מעמק הירדן, פרחים מקיבוץ כנרת ועוד. חברי המושב היו המלצרים. ההזמנות נתלו על לוח המודעות ביישובים הסמוכים – וכולם הגיעו”.
ענת מרלינגן טוויטו: “הגענו למושב ב-30.11.78 והמקום התנהל כמושבוץ. קבלת הפנים הייתה נפלאה. תופעה שלא הכרתי בשום מקום אחר. התחלתי לעבוד בפעוטון. הייתי אז בהיריון ראשון. ללידה, נסעתי באמבולנס, לא היו רכבים פרטיים. זוכרת שכשחזרנו הביתה הייתי צריכה לקחת את יונתן על הידיים מהחנייה בתחילת השורה, עד לביתי בסוף השורה, בגלל שלא היה כביש כניסה לבית …”.
נעמי עמוס: “ב-1980, עלינו לאבנ”י אית”ן, בעקבות מודעה בעיתון. קיבלו אותנו יפה, הרגשנו בחברה טובה. כשהגענו לאבנ” אית”ן, היינו המשפחה העשרים. רחל דאום שהייתה מנהלת בית הספר, ביקשה שאחנך את כיתה א’, מאז אני בבית הספר. 34 שנים… כבר יצא לי לחנך ילדים דור שני”.
ענת מרלינגן טוויטו: “הגענו למושב ב-30.11.78 והמקום התנהל כמושבוץ. קבלת הפנים הייתה נפלאה. תופעה שלא הכרתי בשום מקום אחר. התחלתי לעבוד בפעוטון. הייתי אז בהיריון ראשון. ללידה, נסעתי באמבולנס, לא היו רכבים פרטיים”
אהבה ממבט ראשון
אודי תעסה מסכם: “ב-1984 עלינו לאבנ”י איתן. ניתן להגיד שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. החלטנו שפה נקים את ביתנו ונגדל את ילדינו. כשהגענו, היישוב היה קטן, כ-35 משפחות. היינו הבית האחרון בשכונה, כאשר רק חצי שכונה הייתה מוארת וחצי חשוכה, אפילו ללא עמודי תאורה, כדי לחסוך בחשמל.
“סביב הבית היו קוצים בגובה אדם וכל ערב, כשהגעגועים היו מציפים אותנו, היינו עושים טיול למרכז המושב, שם היה מוצב הטלפון הציבורי והיינו מתקשרים להורים. היינו צעירים, התרחקנו מהמשפחה, היינו צריכים להסתדר לבד. נעזרנו בחברים ושכנים, שבמשך השנים נקשרנו והתלכדנו כמשפחה לכל דבר, בשעות העצב, השמחה ובשגרה היום-יומית.
“מרגישים נטועים עמוק ברגבי אדמתו של הגולן.
“שנזכה לעוד הרבה שנים טובות וארוכות, עם בריאות טובה, פה באבנ”י אית”ן”.
