גיא מר הוא מעמודי התווך של “הדג נחש” וזהו אלבום הסולו השני שלו. אלבום ראפ בעיקרו, עם כל היתרונות של הסגנון ובעיקר – חסרונותיו. אין כל ספק שבין האוזניים של מר עוברים רעיונות מבריקים. הוא גם מוריד אותם לנייר לא רע בכלל. יש בדיסק הזה משפט: “…נפלו בעריכה של החיים…”, (“ככה”), (למתקשים: פרפרזה על הקטעים המצולמים שנופלים בעריכה של סרט ונשארים על רצפת החדר). משפט נהדר, “נפלו בעריכה של החיים”. למרבה האכזבה, אין יותר מדי סוכריות כאלה ב”הכול כלול”, למרות שמו.
ככה שמר כותב בסדר גמור, רק נלכד ב”חוקי” הראפ, או ההיפ-הופ. למשל, לחרוֹז בכל מחיר. יש קשר, אין קשר, תחרוז. יוצא מזה סלט יבש של רעיונות שזורקים את המאזין לשלל אסוציאציות משלו, בדיוק איפה שהוא מחמיץ לגמרי את כוונת המשורר. מר יכול לכתוב בשורה אחת: “…נבדיל בין התבן למוץ/ מילים נאמרות ואין שום סיבה לקפוץ…”, (“דעות”). בהקשר של השיר: יש מסביב אין-סוף דיבורים ודעות, לא צריך לקחת כל דבר, או בכלל משהו, ללב. רעיון בסדר, אבל הבחירה שלו לערבב שפה גבוהה של “תבן” ו”מוץ” עם ההמשך עושה עוול לפעולת הדיש. רק מה? הבחור חיפש חרוז-בכל-מחיר ל”לקפוץ” – יצא לו “מוץ”. זה הראפ במֵרעוֹ. הוא גם כותב: “…במשעול המשותף הזה יחד נתפס…”, (“נצח נצחים”) , במקום “נטפס” ועל זה אין מחילה גם באקדמיה ללשון הראפ.
ב”הכול כלול” כלולים גם שירי מחאה חריפים נגד פוליטיקאים והעומדים בראשם, עוולות חברתיות, רבנים שסרחו. הכול רעיונות טובים מאוד מיושמים באופן בינוני ומטה.
המוזיקה של מר היא סיפור שונה, שמתחלק לשניים: הלחן של השיר והמנגינה שרוקדת בעיבוד. על ה”לחנים” של השירים אין מה להתעכב וקשה לקרוא לזה לחן. לעומת זה, העיבוד, וההפקה המוזיקלית בכללה, פה תמצאו עושר בלתי רגיל, הרבה דמיון ומוזיקה ממש. אני מכבד את הבחירה הזאת, למרות השתייכותי לאסכולה שמכתירה את הטקסט כדבר החשוב, שכל השאר משרת. אצל מר, העיבוד גונב את האוזן מהשיר ואם הייתה לו כוונה למסור משהו בטקסט, לא כולם נמצאים שם כרגע ויש אוזניים שצללו עם הדיסטורשן (המטריד) של הבס-קלידים, או שיצאו לטייל על כנפי החצוצרה והטרומבון.
“אולה” – אולה שוּר סלקטר
אולה שור סלקטר (במחילה ממיכה, אני אקצר פה את שמה) היא שחקנית תאטרון הקאמרי, גילמה המון דמויות וזכתה בהרבה פרסים ושבחים על הופעותיה. מה שהיה ידוע רק למעטים, ועכשיו לכולם, הוא שאולה מנהלת כבר שנים רומן מהצד עם עולם המוזיקה. גם לפני הדיסק המעולה הזה, העלתה שור במשך השנים מופעים קברטיים שונים, בהם גם משירי גולדברג ואלתרמן בעיבודיה.
כל הכישרון הזה נכנס עכשיו לדיסק בכורה שתענוג לשמוע. שור כותבת שירים, בדרך כלל קצרים, מאוד אישיים, חדים ורגישים ולא מעלימה מהם את מבטה הציני-הומוריסטי על החיים וגם לא את הממד התיאטרלי שטבוע בה. לא הכול. יש לה גם שירים עצובים מאוד (“כאב”, “שפתיי שותקות”).
ההלחנות, שלה עם הגיטריסט ג’ק פיסק, נפלאות. יש לה קול ענק, דיקציה (כמובן) מושלמת, מנעד עצום וסולם קולי והגשה שמאוד מזכירים את חווה אלברשטיין, מינוס הקטעים הבלתי נסבלים של האחרונה. שור עושה עם הקול שלה מה שהיא רוצה והיא רוצה הרבה: טנגו זריז, בוסה-נובה, ג’אז, מיוזיקל ועוד דברים יפים שאני לא יודע להגדיר.
אחר כך, הולכים לחוברת המילים ונדהמים לגלות שאת כל זה ניגנו שלושה כלים: איתן איצקוביץ בכלי הקשה, אלון עזיזי – קונטרבס וג’ק פיסק – גיטרות. זה נשמע שלם ועגול והרבה יותר מזה.
כמה אהבתי.
