בן גוריון, 1937: “אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ, אין זו מסמכותו של שום יהודי… שום גוף יהודי, אין זו אפילו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על איזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה, בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. בכל זמן ובכל שעה, נעמוד על זכות זו, בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידנו”
מתוך: עבודת תואר שני של אביחי גולן, קצרין
פעולה הציונית התנהלה עד לחלוקת הארץ בין המנדטים, סביב החורן והגולן, בשלושה מעגלים: ניסיונות להכליל את החורן והגולן בתחום המנדט הבריטי על א”י, החזרת האדמות בחורן לבעלות יק”א והמשך החזקתן בידיים יהודיות וניסיונות מחודשים להתיישב בחורן.
התנועה הציונית כולה ניסתה שוב ושוב להכליל את שטחי החורן והגולן במנדט הארצישראלי ובבית היהודי הלאומי העתידי לקום.
בעקבות הצהרת בלפור וכיבוש הארץ בידי הבריטים, קוראים ראשי המנהיגים היהודיים, ובתוכם ד”ר חיים ויצמן, להתיישב בעבר הירדן, בדרך כלל מנימוקים התיישבותיים, כלכליים, היסטוריים וביטחוניים, ולהכלילו בתחומי ארץ ישראל, כחלק טבעי שלה. היה ברור, כי להגשמת מטרה זו נדרשים תחומי ארץ נרחבים להתיישבות צפופה של מיליוני יהודים, שעלייתם צפויה, עם אישור תביעות העם היהודי על ארץ ישראל.
כמי שעמד בראש ועד הצירים בשנים 1920-1918, לוועידת השלום בפריס, פעל ויצמן רבות להשפיע על הבריטים בכדי שהללו – במשא ומתן עם הצרפתים – ידאגו לכך, שהאזורים בצפון הארץ, שם מצויים מקורות מים עשירים, וכן האזורים במזרח, כולל החורן והגולן, ייכללו בתחום הבריטי. בדבריו, נזכרים מפורשות החורן, הגולן והבשן. העובדה שיהודים החזיקו באדמות באזורים אלו, והתהודה שנתלוותה לניסיונות ההתיישבות בעבר, השפיעו על תביעות התנועה הציונית.
חיים ויצמן, במכתב מ-18.10.1918, למזכיר הוועדה הבריטית לשינויים טריטוריאליים: “אם לא יכלול הבית הלאומי היהודי את אדמות התבואה הפוריות של החורן… …ואת אדמות המרעה הפוריות של מואב, לא ייתכנו חיים יהודיים מלאים”.
בתצהיר ראשון שהגישה ההסתדרות הציונית, ביום 3.2.1919, לוועידת השלום בפריס, היא תובעת שהגבול במזרח יעבור “בין המדרונות המזרחיים והמערביים של החרמון… משם מזרחה…. בקרבת מסילת הברזל החיג’אזית וממערב לה”.
תזכיר נוסף, שהגישו חיים ויצמן ונחום סוקולוב, בשם ההסתדרות הציונית, עומד על הסכנה הטמונה באיבוד הגולן:
“יש חשיבות חיונית לא רק להבטחת כל אוצרות המים המרווים את הארץ, אלא גם לאפשרות לשמר אותם ולשלוט בהם ובמקורותיהם. מקור המים האמיתי של ארץ ישראל הוא החרמון ואי אפשר לנתקו ממנה בלי לסכן את עצם קיומה של כלכלת הארץ… על כן, הוא חייב להיות כולו בשליטתם של אלה המוכנים ומסוגלים להחזירו למרב היעילות”.
צבא כיבוש יהודי – תכנית ויצמן-טרומפלדור
המצב הביטחוני הקשה באזור וחלוקת המנדטים בין צרפת לבריטניה גרמו לויצמן לחשוש שתיווצר תסיסה במצרים וסוריה. הוא מציע, מתוך הנחה שהגולן ייכלל במנדט הבריטי, להקים “צבא כיבוש קטן בארץ ישראל” – צבא יהודי בהדרכה ובחסות בריטית. כאן מציע ויצמן את תכניתו הראשונה ליישוב יהודים בחורן ובגולן, אשר ישלבו את האידיאל של ה”שומר והחלוץ”, איש העבודה וההגנה: “נראה שרצוי מכל הבחינות להביא לאזורים האלה יהודים מטראנס קווקז, חיילים מוכשרים, עובדי אדמה טובים ואנשים ששמרו מאות בשנים על מסורת עברית טהורה. מספרם בין 60,000 – 70,000, וממכתבים ובקשות הרבה המגיעים אלינו, נראה שכולם מוכנים לעלות… אנשים כאלה יהוו גרעין מועיל ביותר ליישוב עבר הירדן והגנתו”.
נראה שויצמן מדבר על קבוצת “החלוץ” ברוסיה, שבועידתה ב-6.1.1919, קרא יוסף טרומפלדור לגשת מיד לביצוע ההתיישבות בחורן: “שם נקים פלוגות מיוחדות של צבא עבודה לכיבוש ולהתיישבות… בחורים רבים ינהרו אלינו, בחורים שידעו לעבוד ולהגן, להחזיק גם את וגם שלח. עלינו החלוצים ליצור את העובדות, ואנו נעמיד את העולם כולו, יהודים וגויים, בפני העובדה של התיישבות בחורן”.
בדרכו של טרומפלדור לתל חי, הוא משוחח בדגניה עם אלמוג, מראשי “החלוץ” בארץ ישראל, ומעמידו על הדחיפות של “כיבוש החורן, התיישבות חלוצית-המונית שם והקמת קומונות גדולות בחבל זה שנקימו לתחייה”.
ככל הנראה, ה”דחיפות” עליה מדבר טרומפלדור קשורה למו”מ המדיני המתנהל על חבל ארץ זה. טרומפלדור היה בקשר עם ויצמן וביחד עיבדו את התכנית להתיישבות של המוני יהודים בחורן ובגולן.
תכנית ויצמן-טרומפלדור החלה להתממש באופן מעשי דווקא לאחר מותו של טרומפלדור בתל חי, ב-י”א אדר, תר”פ. גדוד העבודה, ע”ש יוסף טרומפלדור, שיגר לחורן משלחת, אשר יצאה בראשית חודש אב, תרפ”ב. אנשי המשלחת נפגשו עם נציגי יק”א, בעלת האדמות, וסיירו יומיים בחורן. הגדוד ביקש לקבל את עבודות החריש בחורן, אך לוועד הפועל של הגדוד לא הייתה אפשרות לשלוח פלוגת כיבוש לחורן. אנשי המשלחת לא ויתרו. במועצת הגדוד, בתשרי תרפ”ג, דרש אלמוג ,מראשי הגדוד, להקים בחורן “יישובי כיבוש” (בנוסח “חומה ומגדל”): “את גבול ארץ ישראל צריכים העובדים לסמן, ולא אחרים, היושבים בלונדון ובפריס. שאלת החורן עומדת כעת לפני סכנה, מפני שבבוקר לא עבות אחד, הנך יכול לעמוד לפני העובדה כי החורן עבר מרשות היהודים, ואם לא נקום כעת ונדרוש התיישבות מידית, אזי אנו צריכים לדעת את האחריות שהננו מקבלים עלינו”.
הגדוד ראה בהתיישבות בחורן מבצע כיבוש פוליטי ראשון במעלה – “שאיפתנו לחורן אינה סתם ליישב עוד מספר אנשים שם, כי אם שאיפה של תנועה כבירה, שאיפה של התרחבות, של היקף, מחאה נגד הגבולות שמסמנים לנו הממשלות האימפריאליסטיות”.
אנשי הגדוד התעלמו מהתנגדותם הצפויה של הצרפתים, אך תכניתם לא אושרה לבסוף ע”י הנהלת יק”א.
אהרון אהרונסון: לכלול את הגולן בתחומי הבית הלאומי
אהרון אהרונסון הוא מי שמשרטט בפועל את גבולותיה העתידיים של ארץ ישראל וכותב על כך את הפרק בתצהיר. הוא מזכיר גם שיקולים אסטרטגיים, כפי שיהיו בעתיד, כשאוכלוסיית ארץ ישראל תצטרך לדאוג בעצמה להגנתה. הוא מצייר את ארץ ישראל גדולה דיה לאכלס חלק גדול משלושה עשר מיליון יהודי העולם. מדגיש את היותה שחונה וחייבת להתבסס על מקורות המים הגדולים בצפון. מכאן, הדרישה לכלול את החרמון, הירמוך, ונחלי הגולן הזורמים לכנרת בתחומי הבית הלאומי היהודי.
באשר לביסוס הכלכלי של ארץ ישראל, כמקור של קרקע להתיישבות חקלאית, מכליל אהרונסון בדרישה הציונית את הרמות המזרחיות הפוריות של עבה”י. הגולן, הבשן והחורן, חיוניים לדעתו לבניין הארץ.
מאבקה של ההסתדרות הציונית למען הגבולות הרצויים עבור ארץ ישראל נמשך מאז הוגש התזכיר למזכירות “ועידת השלום”, בפברואר 1919, ולא נפסק גם לאחר ההסכם האנגלו-צרפתי, מדצמבר 1920.
המנהיגות הציונית ניהלה בוועידת השלום מאבק למען אישורה של “הצהרת בלפור” על ידי משפחת העמים, כלומר – להשגת הכרה בין-לאומית לזכותו ההיסטורית והמוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל.
לויצמן וחבריו בהנהגה היה ברור כי להגשמת מטרה זו נדרשים תחומי ארץ נרחבים דים, לצורך התיישבות צפופה של מיליוני יהודים, שעלייתם הייתה צפויה, בעקבות אישור תביעות העם היהודי על ארץ ישראל. לכן, המאבק על גבולות הארץ, בעיקר במזרח, בהכללת עבה”י בתחומי הבית הלומי, ובעיקר את אזורי החורן הגולן והבשן, הפכו למאבק על עצם קיומו ושגשוגו של הבית הלאומי.
החלוקה בין מנדט בריטי וצרפתי השאירה את הגולן והחורן מחוץ לגבולות ארץ ישראל
ב-24.4.20, מחולקת ארץ ישראל בין המנדט הבריטי והצרפתי. מצבם המדיני של שטחי החורן והגולן, מבחינת ההסתדרות הציונית, נראה רע מאוד, למרות שעדיין לא הוכרע גורלם המדיני של שטחי עבה”י המזרחי. ויצמן מביע אכזבה ודאגה גדולה מקו הגבול המסתמן במזרח. ביולי 1920, הוא פונה להרברט סמואל (הנציב העליון הראשון לארץ ישראל) ותוקף את הגבול הצפוני-מזרחי אשר קובע שליטה צרפתית על הגולן והחרמון. על כך, מתבטא ויצמן, שזה הגרוע ביותר. הוא מבקש מסמואל לעבד קו מזרחי נאות יותר, יחד עם משרד החוץ הבריטי “שלא תהיה בו הגבלה על תביעותינו המוצדקות למישורי המזרח”. הוא דורש מהסתדרות ציוני אמריקה להפעיל את מלוא כובד משקלה הפוליטי וללחוץ על הבריטים והצרפתים שלא יוציאו את “מרום הירדן ועמק הירמוך מן הבית הלאומי”.
ויצמן מבין אמנם בלב כבד שאת שטחי החורן והגולן התנועה הציונית איבדה לטובת צרפת, אבל עדיין מנסה לכלול את מקורות המים שלהם ובפנייה לראש ממשלת בריטניה, שר המושבות והנציב העליון הוא משתמש בביטויים חריפים: “עתידה הכלכלי של ארץ ישראל כולה תלוי במקורות המים בצפון ובמזרח… מרום הירדן ומקורותיו והירמוך ויובליו… והליטאני… אי אפשר לעקור אותם מארץ ישראל, בלי להנחית מכה קשה, ואולי אנושה, על חייה הכלכליים”.
שלושה ימים לאחר מכן, מבין כבר ויצמן שהתנועה הציונית לא תקבל את דרישותיה.
בדצמבר 1920, נחתם ההסכם האנגלי-צרפתי, אשר הוציא מתחומי הבית הלאומי-יהודי, בשטח המנדט הבריטי, את החורן, הגולן והבשן.
ויצמן ובן גוריון לא מוותרים על החורן ומקורות המים
אך ויצמן ובן גוריון לא מוותרים. ויצמן רואה את הוויתור כאסון, אם לא תהיה התיישבות יהודית משיקולי מים, ביטחון והיסטוריה ומפרט זאת.
בפברואר 1921, תוקף בן גוריון את הסכם “סייקס-פיקו”, שנחתם בסוף 1920 והוציא את הגולן והחורן מתחומי הבית הלאומי-היהודי: “חלוקת ארץ בלתי צודקת וחסרת טעם מזו קשה לתאר. רצו לקרוע באופן מלאכותי ובשרירות לב דבר שהוא אחד ושלם במובן הטבעי וההיסטורי…
“שדות החורן, אשר בהם תלויה הארץ בלחם חוקה, אינם צריכים להינטל ממנה. מטעם זה, עמדנו תמיד… כי ארץ ישראל צריכה להכיל את הברכה המערבית של הליטאני, את מקורות הירדן עד החרמון, ואת חבל החורן עד נהר אל-עוג’ה, דרומה לדמשק.
“החבל הצפוני של עבר הירדן, (הגולן והחורן), אשר אמנת סייקס-פיקו הקצתה אותו לצרפת, היה בכל התקופות חלק פנימי של ארץ ישראל ודווקא חלק זה של הארץ משביר תבואה לכל הארץ… ואף על פי כן, היה החורן תמיד אסמה של ארץ ישראל.
“…והדבר ברור, כי בלי עיבודו האינטנסיבי של החורן והתיישבות עובדים רחבת היקף בתוכו, לא תוכל ארץ ישראל לעולם לכלכל את יישוביה. ואולם, כל מה שגדולה היא חשיבותם של החלקים הצפוניים והמזרחיים של ארץ ישראל, באשר הם חבלי דגן, הרי הם חשובים הרבה יותר מזה כברכה של מקורות המים וכוחות המים של הארץ… ומכאן חשיבותם של הגליל העליון והחורן בשביל כל הארץ… והאפשרות החופשית להשתמש בנהרות אלו הרי היא תנאי יסודי להתיישבות המונית בארץ ישראל ולאי – תלותה הכלכלית של הארץ”
בביקורו של צ’רצ’יל, אז תת-שר החוץ, בארץ, מדגיש ויצמן עד כמה חמור ההסכם ביחס לארץ ישראל היהודית העתידה לקום, “שלל ממנה את הבעלות על הירדן העליון והירמוך ונטל ממנה את המישורים הפוריים ממזרח לטבריה, (הגולן והחורן), אשר נחשבו עד כה כאחת האפשרויות המבטיחות ביותר להתיישבות יהודית בהיקף גדול”.
ויצמן ממשיך ומסביר את הסכנה לניצול מקורות המים בצפון, כאשר אין שליטה באזורים שמדרום לחרמון, כלומר – הגולן. וכנגד קריעת החורן והגולן מארץ ישראל, מבקש ויצמן לקבל לטובת הבית היהודי את שטחי גלעד, מואב ואדום, וליישב בהם יהודים. נימוקיו של ויצמן ליישוב יהודים באזורים אלו הם הטיעון הביטחוני-אסטרטגי, הושבת חיילים יהודיים שישמרו בפני פלישות נוודי המדבר וכן השטחים הריקים הרבים.
בפברואר 1922, נקבע הגבול הסופי בדו”ח ועדת הגבול ונחתם ע”י ממשלות בריטניה וצרפת ב-7.3.23. השינוי הסופי התבטא בהזזת הגבול מזרחה והעברתו ממזרח בסמוך מאוד לחוף הכנרת, כך שכל האגן נכלל בתחום ארץ ישראל. מדרום לגולן, ניתן למנדט הארצישראלי שטח משולש בין הירדן, הירמוך וים כנרת, אך לעומת זאת נלקח מארץ ישראל שטח המשולש חולה – כנרת – קוניטרה ורמת הגולן הכלולה במשולש זה נמסרה לשלטון הצרפתים בסוריה.
