בכתבה ראשונה בסדרה על תולדות המוזיקה הפופולארית בישראל, אריק איינשטיין, האחד בדורו שהוציא את המוזיקה בארץ “מעבדות לחירות”. איינשטיין היה שם עוד בתקופת הלהקות הצבאיות, ואין כמעט מוזיקאי בולט שלא שיתף איתו פעולה
לא פשוט ואפילו יומרני מאוד לנסות לסכם את תולדות המוזיקה הפופולארית בישראל. יש איש אחד מאוד יקר שדואג למשימת ההנצחה הזו כבר שנים ונחשב המומחה העיקרי בתחום – יואב קוטנר.
ובכל זאת, החל מהשבוע נפתח בניסיון לייצר עוד זוויות למה שקרה כאן מאז ימי ראשית היישוב בהם כיכבו הלהקות הצבאיות ועד 2013 שבה הפופ הים-תיכוני מלהיב את ההמונים. ליתר דיוק יובאו כאן נקודות ציון חשובות (לא באופן כרונולוגי בהכרח) כיוון שההתייחסות למרב המוזיקאים והסגנונות היא משימה מורכבת מדי, כאמור – ניסיון.
אריק איינשטיין. זו ללא עוררין נקודת הציון המשפיעה ביותר בתולדות המוזיקה הפופולארית בישראל מה שמצדיק את ההתייחסות הנרחבת בפרק הראשון בסדרה. קשה להצביע על סגנון שאיינשטיין לא ניסה והצליח בו או על מוזיקאי בולט שלא שיתף איתו פעולה בשנות ה-60-70. ההישגים שלו וחשיבותו עבור התפתחות המוזיקה כאן, הם בלתי נתפשים בקנה מידה ישראלי. הנה רק כמה מהם:
אחראי להקלטת תקליט הרוק העברי הראשון – יש שיגידו שמדובר ב”החלונות הגבוהים” ב-1967, אחרים טוענים שדווקא “פוזי”, תקליט הסולו שיצא ב-1969 יותר מתאים להגדרה. באותה שנה צולם גם הקליפ הישראלי הראשון לשירו “כשאת בוכה את לא יפה”. עד היום שיחרר איינשטיין, 7 אלבומים עם הרכבים שונים ועוד 38 אלבומי סולו שבהם מופיעים כמה להיטים נצחיים שממשיכים ללוות כמעט כל ישראלי. גם הסרטים בהם השתתף כמו “סלאח שבתי”, “מציצים” ו”שבלול” נכנסו עמוק לפנתיאון התרבותי. ב-2005, קיבל פרס מפעל חיים מטעם אקו”ם על תרומתו לפזמונאות העברית ואפשר להפליג בלי סוף בים ההצלחות של הזמר הלאומי שלנו.
העובדה שהחליט ב-1981, כי יפסיק להופיע לאלתר, רק מוכיחה את גדולתו כאדם שלא נתן להשפעות הקהל והתהילה, להכתיב את אורח חייו כפי שקורה לרוב הכוכבים הגדולים, לא רק בארץ וגם בתחומי אומנות אחרים. על אף שנחשב כאמן מאוד ממסדי, איינשטיין לא היסס פה ושם גם להביע ביקורת לגבי נושאים שונים. בין הדוגמאות הבולטות אפשר למצוא את השיר “חייל של שוקולד” האנטי-מלחמתי, “כתבו עליו בעיתון” שהתייחס ל’תקשורת העוינת’, ואפילו “פראג” שנכתב כמחאה על הפלישה לצ’כוסלובקיה.
על אף שתפס מרחק מכלי התקשורת ואור הזרקורים, איינשטיין ממשיך ליצור ולהקליט כמעט באופן עקבי אלבומים. בכל פרויקט הוא מנסה משהו קצת שונה מהפעם הקודמת ובוחר שותף אחר ליצירה, תכונה נוספת שמוכיחה עד כמה הוא מוכן עדיין לפרגן וללמוד ממוזיקאים צעירים, למרות ניסיונו המופלג. אגב, אפילו ב-2010 היה האמן הכי מושמע בתחנות הרדיו.
הסינגל הכי מוצלח ופופולארי שלו מהשנים האחרונות הוא “מעבדות לחירות” שהקליט יחד עם יצחק קלפטר. אמנם, במקרה הזה כוונת המשורר הייתה שונה לחלוטין, אבל אפשר לומר שבזכות איינשטיין קרה למוזיקה העברית תהליך די דומה. אם בראשית היישוב, נשמעו בעיקר שירים מגויסים על א”י הישנה שביצעו הלהקות הצבאיות והרכבים ווקאליים אחרים שהושפעו מתכתיבים כאלו ואחרים, הרי שבעקבות איינשטיין וחבריו חלה תפנית חדה בסיפורה של המוזיקה הישראלית שפתחה צהר לאינספור כיוונים, צלילים ותכנים שהוגדרו שוליים עד אז. לכן במובן מסוים, אריק איינשטיין הוא למעשה האחד בדורו שהוציא את המוזיקה בארץ “מעבדות לחירות”.
