חורף הוא באמת הזמן לחזור אל כל האהבות בגולן. במיוחד אל כפרי הבזלת היפהפיים, שספק נאחזים ספק מתגלגלים במורדות המערביים, היורדים מהגולן אל הירדן ההררי והכינרת
אהבה אחת מיני רבות הוא הכפר ביר א-שגום, שהירידה אליו נפתחת ממצפה אופיר, או מדרך עפר היוצאת ממושב גבעת יואב. הליכה יפהפיה של כמחצית השעה בירידה תלולה אך אפשרית, מובילה אותנו לשרידי ביתם של מי שהיו הציונים הראשונים בגולן, חברי אגודת “בית יהודה” שבנו את המושבה הראשונה בני יהודה בגולן
בגיליון הקודם הוזכר סר לורנס אוליפנט, שהיה היחיד שתמך בהתיישבותם כאן. נותרה רק החובה לספר במה
המדובר, חובה שנפרעת בגליון זה.
חברי אגודת “בית יהודה”, שקמה בשנת תרמ”ד, קיץ 1883, היו בני הארץ, ילידי צפת, שראו עצמם ממלאים מצווה דתית ולאומית ביציאה מהעיר, בקיום עצמי מעבודת האדמה. להבדיל מכל המתיישבים במושבות הברון בארץ ישראל המערבית, הם היו אזרחים עות’מאניים והחוק התורכי שאסר על יהודים לעלות ארצה ולקנות כאן אדמה או לבנות עליה בית לא חל עליהם.
יתרון זה הפך לדילמה אקוטית כאשר התעורר הצורך במימון ההתיישבות בצעדיה הראשונים. כבני הארץ הם היו אמנם רשאים לרכוש אדמות ולהתיישב, אך לא היו זכאים לתמיכת אגודות “חובבי ציון” ורוטשילד עצמו, שתמכו רק במתיישבים עולים. על בקשה לתמיכה בדומה לזו שקיבלו שאר המושבות, השיב להם פקיד הברון שיוכלו להגישה שוב רק לאחר שיבנו בתים, יעבדו שנים אחדות ויוכיחו שהם חרוצים… הם לא זכו להתגשמות ההבטחה.
לאחר חיפושי קרקע להתיישבות בגליל הציע אחד מחברי האגודה לחפש “אדמה מעבר הירדן בגולן אשר בבשן, כי שם האדמה טובה ופוריה מאד, כולה משקה ומרעה ואוירה זך ובריא, ושם יעלה להם האדמה בזול מאד”, כפי שכתב אליעזר בן יהודה בעיתונות התקופה. עבר הירדן צויינה אז כיעד להתיישבות, אוליפנט דחף וגם אליעזר בן יהודה המליץ על כך.
חברי האגודה הצליחו לגייס משאבים עצמיים לתחילת ההתיישבות, הוציאו משלחת לחיפה, שקיבלה הבטחה מאוליפנט ש”אם יתיישבו בגולן ירצף להם את הרחובות בפונטים אנגליים”.
מהערבים הם לא פחדו. הם צפו הצלחה נוכח הצלחתם של הצ’רקסים, שהתיישבו בגולן כמה שנים קודם לכן.
יתד ראשונה בגולן נעצו אנשי “בית יהודה”, 35 בתי אב, עם רכישת 15,000 בכפר הצ’רקסי רמתניה, סמוך לקשת של היום. הם ישבו על מחצית שטחי הכפר, עמדו בקשרים טובים עם שכניהם ושינו את שם אגודתם ל”בני יהודה”. הם עסקו בחקלאות, סבלו מקשיי מימון שבעטיים ועקב אי בהירות באשר לחוקיות רישום הקושאנים שרכשו – נאלצו ליטוש את רמתניה.
לאחר עזיבת רמתניה וחזרה לצפת נשארו באגודה 18 משפחות. בשנת 1888 הן רכשו 3690 דונם בכפר הערבי ביר א-שגום, בדרום מערב הגולן, על מדרון הצופה לכינרת. הם התגוררו בחושות והחלו בעיבוד אדמה, מנצלים את 100 הנפולאונים שנתן להם אוליפנט שהבטיח לתמוך בעתיד. אבל אוליפנט, התומך היחיד באגודה, מפני שבה התגלם כל מה שהאמין בו, ההתישבות היהודית בעבר הירדן, נפטר ב-1888 ויותר לא זכו לתמיכה.
ההתישבות בבני יהודה היתה רצופת עזיבות וחזרה למקום עקב מחסור קשה במימון, מגפת כולרה, רעב ומות ילדים. המתיישבים הקימו בביר-שגום היא בני יהודה 11 בתים, דיברו על שותפות עם המושבה שעתידה לקום בחורן, עזבו ושוב חזרו, שיפצו בתים, הכניסו ספר תורה ונואשו לבסוף עקב נטל של חובות כספיים וחוסר יכולת להתבסס כלכלית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נותרה בכפר רק משפחה אחת, האלמנה פרומא ברנשטיין ושני בניה שרגא ואברהם. הם ניהלו את אדמות האגודה, קיימו משק של פרות וייצור גבינה.
בפרעות 1920 רצח שכן ערבי את פרומא ואברהם ושכנים אחרים הצילו את שרגא. בזה בא הקץ על 32 שנות מאמצים לקיים מושבה יהודית בגולן.
בשיא גודלה של החברה, בתרמ”ו, היו בה כ-52 חברים רשומים, בעלים ל-52 חלקים בחברה.
“למן יסוד החברה ועד רצח אחרוני המושבה עשו חבריה מאמצים להגשים את תוכניתם – הקמת הישוב העברי הראשון בעבר הירדן המזרחי, אלא שדווקא ייחודם היה להם לרועץ. כבני הארץ זכו לעזרה פחותה מתנועת “חובבי ציון” משזכו לה בני חוץ לארץ. ריחוק ובדידות, הסגרים על הירדן עקב מחלת כולירה, בעיות של יורשים וזכויות קרקע במשפחת מוכרי הקרקע הערביים, גם בעטים נמנעו המוסדות להשקיע במושבה. במושבה לא היה די מתיישבים לקיום מוסדות קהילה, סבל מעזיבות” כתב עליהם ד”ר צבי אילן ז”ל, חוקר ההתיישבות היהודית בעבר הירדן בספרו “הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן 1871 – 1947”.
מה שנותר היום מבני יהודה הם קושאנים (שטרי בעלות) רבים, כתובים בשפה הטורקית שהיתה נהוגה, אז. חלק מהם נמצאים בידי משפחת כהנא שהתגוררה בקצרין בעבר, נכדי יו”ר ועד בני יהודה ההסטורית. שטרי בעלות נוספים נמצאים בידי תושבים בגולן ומחוצה לו.
