ב”נשל הנחש” מתאר מאיר אריאל את תחושותיו למול דרישותיו הגבוהות של הקולקטיב הקיבוצי, הוא ה”נמלה העניינית”. בשירה של נעמי שמר, “סיום”, לצרצר דווקא די נעים. על מצבו של האמן הקיבוצי אצל כותבי “ירושלים של זהב” ו”ירושלים של ברזל”
כאשר מזכירים בצוותא את מאיר אריאל ואת נעמי שמר, מיד צצה המחשבה על “ירושלים של זהב” ו”ירושלים של ברזל”. לאורך השנים השתרשה המיתולוגיה על כך ש”ירושלים של ברזל” הוא שיר מחאה לעומתי ל”ירושלים של זהב”. לא אחת כתבתי על כך שאין שחר לדברים. “ירושלים של ברזל” משלים את “ירושלים של זהב”. נעמי שמר כתבה שיר קינה על ירושלים המחולקת ובלבה חומה. כעבור שבועות אחדים היה מאיר אריאל בין הצנחנים משחררי ירושלים, והוא כתב את גרסת הלוחמים – שירם של מי ש”הלא לחומותיך קראנו דרור”, שיר גאווה על הניצחון וכאב על החברים לנשק שנפלו בקרב, שבעטיים רק “כמעט כולך זהב”.
אולם אני מוצא זיקה עמוקה הרבה יותר בין השניים. הביוגרפיה שלהם דומה. שניהם נולדו וגדלו בקיבוץ, בנים לחלוצים ממייסדי הקיבוץ. שניהם עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר – נעמי שמר בגיל צעיר, מאיר אריאל בשנות הארבעים לחייו, אחרי שכיהן כמזכיר הקיבוץ. את שניהם הקיבוץ לא עזב גם אחרי שהם עזבו את הקיבוץ. שניהם נקברו על פי בקשתם בבית העלמין של קיבוצם. מאיר אפילו הספיק לחזור, חודשים אחדים טרם מותו, אמנם לא לקיבוץ משמרות, אך לנוף ילדותו ב”פרדס חנה כרכור צל עלי בננה”.
שניהם חוו את הקושי של אמן בקיבוץ, שהוא דמות חריגה בנוף העמלני של הקיבוץ. נעמי שמר נאלצה לעבור שתי אסיפות טראומטיות עד שאושרו לה לימודי המוסיקה.
שניהם כתבו על הקיבוץ כל חייהם. מאיר אריאל, ברבים משיריו, עסק במורכבות החיים בקיבוץ. כך ב”נשל הנחש”, “באס בבלון”, “ארול” ואפילו בשיר נעוריו “אגדת דשא”, שאינו רק בלדה על פלירט נעורים, אלא גם שיר כאב של מי שמיטיב להסתדר ב”ערימה של חבר’ה על הדשא” אך לא כל כך יודע מה לעשות ברגע אינטימי, לבד עם נערה. “אני שותק. שפתיים היא נושכת”. נעמי שמר העמיקה פחות, וכתבה בעיקר על חוויות ילדות מהקיבוץ וגעגועים לנופי ילדותה.
במאמר זה אני רוצה להציג את החוויה המשותפת שלהם, כאמנים אינדיבידואליסטים המתמודדים עם האלטר-אגו העמלני של הקולקטיב.
ב”נשל הנחש” מתאר מאיר אריאל את קשיי ההתמודדות עם הדרישות הגבוהות של אבא שלו, כמייצג הקולקטיב הקיבוצי, שאותו הוא מדמה ל”נמלה העניינית”, שאותו – שוב ושוב בוחנת. “הנמלה העניינית” היא כמובן הנמלה מהמשל של קרילוב “הצרצר והנמלה” (או “החרגול והנמלה”) המיוחס לאיזופוס. הצרצר שר ובילה לאורך כל ימי החום, ובהגיע הקור כמעט גווע ברעב. הנמלה העניינית, שעמלה כל הקיץ, התכוננה ואגרה מזון לחורף. כאשר ביקש ממנה הצרצר עזרה, גערה בו הנמלה והטיפה לו מוסר של חריצות וחסכנות.
בשיר, אותו מקדיש מאיר אריאל לאביו, שנפטר בתקופה שבה עבד על השיר, הוא מתאר את הקושי הכרוך בחיים בצל דור הנפילים, והקושי לעמוד בדרישות הקשות והמחמירות ובביקורתיות של דור המייסדים, של אותה נמלה עניינית ש”אותי שוב ושוב בוחנת”. השיר מבטא את יחסי המשיכה / דחיה של מאיר אריאל לקיבוץ, הגורמים לו לקרע פנימי. הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס “במרוץ הכרכרה המשתקשקת”. הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה “להיפלט משצף מעגל”, אך בהעדר כיוון ברור, בהיפלטו – כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא “נשמט אביון ודל / כמו שוקע תחת גל”, אך “כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת”, תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. “תעזבנו יום, יעזבך יומיים”, מצטט האב את הביטוי התלמודי, ומזהיר את בנו, אזהרה המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם יישמט הבן לרגע, הוא יאבד. ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים “קפצת ממנה היום – חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור”, או שמא על עצמו.
המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. “צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת”. מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת – אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: “כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח”, מתחת לגשר, ומעליו “התאוצה… שוב ושוב דורסת”.
נעמי שמר כותבת את נאום התשובה של הצרצר לנמלה. “לי לא אכפת”, היא כותבת, “לי דווקא די נעים לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים”. מה לא אכפת לה? לא אכפת לה לשלם את המחיר. היא אמן, אלו חייה, זו בחירתה. היא צרצר. ו”הצרצרים בקיץ שרים להם, ימים קצרים בקיץ עוברים להם”. יתכן שהנמלה רציונלית יותר, אך היא אומללה, כי היא “תמיד רואה שחורות”, ומה בצע בחיי אומללות חסרי תקווה ואופק?
אם נגזר עליה, כצרצר, למות כיוון שלא דאגה בקיץ לאגור מזון בחורף, אז “עכשיו אפשר ‘שלום’ לומר, ולהיפרד בשיר… ולהתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם ששה מיתרים קרועים”.
