מיכאל פרידמן היה התושב הראשון בקצרין וראשון בעוד הרבה דברים. אהב את העיר בכל מאודו, עסק בפיתוחה ובעיקר – היה אכפת לו מהכול. בשבוע שעבר, ליוו אותו חבריו בדרכו האחרונה
אהובה מוניץ
קצת לפני חגיגות 40 שנה לקצרין, הלך השבוע לעולמו מיכאל פרידמן, אחד ממייסדי קצרין, איש חזון ומעש, איש פוליטי וחבר מועצה בזמנו, איש חזק ששרד את השואה ועלה לבדו בגיל 15 לארץ ומעל הכול ותמיד – בעלה של ברוריה, אהובת חייו, איש משפחה חם ואוהב לילדיו, שסיפור חייו משתלב עם סיפור המדינה.
אין הרבה אנשים שאפשר להגיד עליהם כל כך הרבה דברים כמו על מיכאל פרידמן, התושב הראשון בקצרין, אב לילד הראשון של קצרין, מקים המפעל הראשון באזור התעשייה של קצרין, מפעל הקרמיקה “צבר”, שעלה מעפולה לקצרין, בתחילת 1978.
באותם ימים של לפני מלחמת יום הכיפורים, מגיעים יהודה הראל וחברי הנהגת הגולן למסקנה שצריך להקים עיר במרכז הגולן. מי שלוקח את הפרויקט על הכתפיים, הוא בחור צעיר מראש פנה, בשם סמי בר לב.
באותה תקופה מיכאל גר ועבד בעפולה, במפעל הקרמיקה שלו. יום אחד, נכנסה מישהי לחנות על מנת לקנות כלים. המבט הצטלב, העניינים ברקו ומיכאל וברוריה פרידמן התחתנו וקנו בית בראש פנה. יום אחד, שמע הזוג הצעיר את סמי בר לב מדבר ברדיו, על הקמת עיר חדשה ברמת הגולן. האזור היה מוכר היטב למיכאל, שלחם כאן בששת הימים.
“הג’יפ שלי קבע את הגבול בצומת אחמדיה”, היה מספר, “אם לא הייתי מקבל פקודה בקשר לעצור – אולי היינו ‘מרוויחים’ עוד כמה קילומטרים מזרחה…”.
מיכאל לקח את ברוריה לסיור ברמת הגולן. “האמת?”, נהג לומר, “לא היה לי מושג איפה קצרין. הכרתי את כל הפטרולים, הגבולות ודרכי העפר, אבל לא ידעתי איפה הולכים להקים את העיר החדשה”.
באותו זמן, היו בקצרין בתים בודדים שאפשר היה להיכנס אליהם. מיכאל וברוריה באו לראות את העיר, נכנסו לאחד הבתים כדי להתרשם והחליטו: עולים לגולן.
במאי/יוני 77′, נערך כנס מתיישבים. על הפרק הייתה השאלה האם להיכנס לבתים מיד, או לחכות (כפי שדרש משרד השיכון) עד שהפיתוח יושלם וכל הבתים יחוברו לחשמל, מים ושאר התשתיות. מיכאל אמנם לא היה חבר בגרעין, אך היה לו ברור שהם עולים מיד. הבתים הוגרלו בין התושבים, ומשפחת פרידמן קיבלה את בית מספר 6, בדיוק אותו בית אליו נכנסו בסיור שערכו בקצרין…
ב- 15 ביולי 77′, בשעה 10:00, הגיעו מיכאל וברוריה פרידמן לקצרין, עם שלושת ילדיהם והפכו להיות התושבים הראשונים של קצרין.
מיכאל, שמפעל הקרמיקה שלו עוד היה בעפולה, היה נוסע מדי יום לבירת העמק, כשבבית אישה בסוף החודש התשיעי להריונה.
“בזכותו של גיל (הבן הבכור של קצרין), גם נסלל הכביש הראשון בתוך קצרין”, היה מספר, “ומעשה שהיה כך היה: לברית של הבן הראשון בקצרין, הוזמן ראש הממשלה, מנחם בגין. סמי בר לב רץ למע”צ, דפק על השולחנות והכריז שלא ייתכן שראש הממשלה יגיע לקצרין וייסע בדרכי עפר. החבר’ה במע”צ השתכנעו וסללו כביש מהכניסה לקצרין ועד לבית משפחת פרידמן. בסוף, ראש הממשלה לא הגיע והסתפק בשליחת מברק, אבל הכביש נשאר”.
האווירה בקצרין של אותן שנים הייתה משפחתית מאוד. אספות החברים נערכו על ערמת חול, כאשר הדובר המכובד עומד בתחתית הערמה ושאר החברים יושבים עליה ומאזינים. היו חילוקי דעות, כמובן, אבל המטרה הגדולה איחדה את כולם. באותן שנים, שימש מיכאל במספר תפקידים ציבוריים בקצרין הקטנה: הוא היה חבר בוועדת האכלוס, יו”ר ועדת הביטחון ונציג התושבים במועצה המקומית הממונה (עד שנערכו בחירות), יחד עם סמי בר לב ושלום זבטאני.
כחצי שנה לאחר העלייה לקרקע, בחודש ינואר שנת 78′, הקים מיכאל את מפעל הקרמיקה “צבר”, שעשה עלייה מעפולה.
גם בשנים הקשות, בהן האינפלציה דהרה והמצב במשק היה רחוק מלהיות זוהר, המשיך מיכאל לעבוד באזור התעשייה בקצרין. “כוח אדם תמיד היה בעיה”, אמר בזמנו, “כי בינינו – אף אחד לא חולם להיות פועל ייצור במפעל קרמיקה”. אבל אנשים באו והלכו והמפעל נשאר. מיכאל ציין ותמיד לטובה את תקופת העלייה הגדולה מרוסיה בשנות ה-90′. “הבעיה היחידה עם העלייה הזו הייתה שלא השכלנו לקלוט ממנה פי שלושה”, וקצרין הושפעה מכך לטובה מאוד.
אחר כך, באו השנים הקשות, בהן התחרות עם הייבוא הסיני העמידה את מפעל חייו בסכנה ובהמשך, 50 שנה לאחר הקמתו, בעפולה בתחילה, המפעל אכן נמכר לידיים אחרות.
מעטים ידעו כי מיכאל היה ניצול שואה. מלחמת העולם פרצה בעודו ילד ומאז נלקח אביו, הוא שהה לבדו, במסתור ובזהות בדויה. הסתדר לבד בין משפחות נוצריות, שנתנו לו מחסה ומזון תמורת עזרה בעבודות, כך התגלגל ממקום למקום עד סוף המלחמה.
עם תום המלחמה, מצאו אותו אנשי “השומר הצעיר” והפנו אותו לבית ילדים. באותו הזמן, אושרה העלייה לארץ ישראל והוא עלה לבדו לגמרי לארץ בהיותו בן 15. הוא נקלט בקיבוץ שריד, במסגרת עליית הנוער.
בגיל 18, התגייס לצה”ל וצורף לגדוד 13 של חטיבת גולני. לאחר השירות הצבאי, חזר לקיבוץ. במקביל לעבודתו במשק, הדריך בהתנדבות נוער במצוקה והקים את כל קני החסות של “השומר הצעיר” ביישובי העולים בכל הארץ. הוא גם נלחם בכל מלחמות ישראל, משנת 1956 ועד מלחמת יום הכיפורים.
במקביל לעסקיו, עסק בפעילות ציבורית נרחבת, היה חבר המועצה המקומית קצרין, עסק בפעילות מפלגתית – והכול בהתנדבות. באותה תקופה, הקים מיכאל את סניף הליכוד בעיר, פעל רבות בתחום הפוליטי ובין אנשי ציבור. פרידמן היה המייעץ בהחלטות על הרכבי רשימות, מועמדים לתפקידים ומאחורי הקלעים רקח את הפוליטיקה המקומית, כמו שהכרנו ומכירים היום.
ככה נכתבת היסטוריה
מדבריו של סמי בר לב בטקס ההלוויה: “למיכאל פרידמן יש זכות ראשונים. מיכאל פרידמן הגיע לקצרין, אחרי ששמע ברדיו תוך כדי נסיעה במכונית, על תכנית להקמת עיר חדשה בגולן. מיד נסע לראות את המיקום. הגיע לשטח שהיו בו רק קוצים ואבנים ושלט קטן – ‘כאן יוקם מרכז תעשייתי -עירוני’. זה הספיק לו. הוא החליט להיות שותף מרכזי בהקמת היישוב החדש. והוא עשה זאת בגדול.
“היה הראשון שקיבל מפתח לבית חדש והגיע עם משפחתו ב-15.7.77, יום האכלוס הראשון, עם משאית עליה שלט – ‘קצרין עיר חדשה בגולן’ והוא הגיע עם אישה בהיריון בחודש התשיעי!
“היום אי אפשר להאמין שמשפחה תגיע למקום בלי כביש, בלי טלפון ובלי מרפאה. אבל כנראה שככה נכתבת היסטוריה.
“כדי לבנות מקום חדש, צריך אנשים כמו פרידמן. אנשים עם יוזמה, נחישות, נכונות להקרבה, לקיחת סיכונים. והוא אכן עשה הכול מתוך אכפתיות, אמונה וציונות, התנדב לכל משימה, היה מחובר בכל נפשו למקום, אהב מאוד את קצרין והיה גאה בצמיחה ובמיוחד בקליטת העלייה המוצלחת, לה תרם רבות. על כל אלה ועוד, הוא רשום בדפי ההיסטוריה של קצרין.
“ביולי לפני שנה, נפגשנו, מספר תושבים ותיקים, בביתם של ברוריה ומיכאל והעלינו זיכרונות של ימים ראשונים. כל מי שהיה שותף לשנים הראשונות, זכה לחוויה מיוחדת שמלווה אותו כל חייו. קבענו שניפגש שוב ביולי השנה, לציון 40 שנה לקצרין. כמה חבל שלא זכה לכך”.
ראש המועצה, דימי אפרצב: “ביום שישי, נפרדנו ממיכאל. אדם יקר, שבמשך חיים שלמים פעל לבניית קצרין והפיכתה לעיר הגולן וזוהי ההזדמנות האחרונה לחלוק לו הערכה על כל פועלו ומעשיו.
“בספר קצרין הוקדש פרק שלם לראשונים וברוריה ואתה מופיעים ראשונים בפרק.
“משפחת פרידמן היו הראשונים לקבל מפתח לביתם ואף אישור על כך ממשרד השיכון: ‘אני מאשרת כי הייתם הראשונים שקבלתם ממני מפתח לביתכם בקצרין’, כתבה רבקה יעקובי, מנהלת האכלוס במשרד השיכון והוסיפה: ‘זאת, אחרי שהצלחתם לשגע אותי ביום ובלילה, בחול ובשבת… אנא תמשיכו להיות משוגעים, כי המדינה הזאת עדיין צריכה כאלה’ .
“מקווה שטוב לך במקום אליו הלכת, שקט, רגוע ונטול דאגות. מאמין שתמשיך להתבונן בנו מלמעלה, ובדרכך שלך תמשיך אותנו ללוות, להוביל לעשייה ציונית, אידיאליסטית בנחישות והתמדה”.
יהי זכרו ברוך
