קובי מסילתי, בוקר צעיר מקצרין, מצא את עצמו לפני כשבועיים בתחתית קניון כשהוא פצוע, ראשו מדמם והכרתו נודדת למחוזות אפלים. כל זאת לאחר מפגש כעסני עם חזיר בר שלא אהב את נוכחותו במקום. המלאך הגואל: סוסו של מסילתי שהעלה אותו למקום מבטחים
פצוע, ראשו מדמם, הכרתו נודדת למחוזות אפלים, זחל הבוקר הצעיר בסבך הקוצני אל עבר סוסו, שחיכה בסבלנות ובנאמנות השמורה לגזעו. הוא לא זכר כיצד ובמה הסתייע להגיע אל גב סוסו, כיצד התירו מאסוריו ומה היו המילים האחרונות בטרם שקע לעילפון מחודש.
בצעד איטי, נזהר אבן אבן, מצוק אחר מצוק, העפיל הסוס מתחתית הקניון העמוק, מעלה מעלה. הוא זכר את השבילים שלימד אותו הרוכב הצעיר, את דהרות החופש. אבל עכשיו היה הצעיר מונח על גבו, מדמם, מעולף, אין אוחז במושכות, חייו נתונים בידי הסוס. הסוס ידע אך זאת: אם חלילה יחליק הצעיר מגבו במורד התלול, במצוקים, בסבכים, בסלעי הענק, הצעיר יאבד.
וכך פסע הסוס, לאט לאט, 700 ואולי 800 מטרים של עלייה תלולה ומסוכנת, עד למקום בו התחיל מסעו עם הרוכב בבוקר צלול של קיץ, בדרכם לאסוף בקר מתחתית הקניון.
התיאור אמנם נשמע כלקוח ממערבון אמריקני, אך אינו כזה.
הקניון התלול הוא נחל מיצר, הבקר של משפחת מסילתי מקצרין, הבוקר הצעיר הוא קובי מסילתי, הסוס תוהה אם איננו יודעים שככה זה אצל גזעו. נאמנים, אלא מה חשבתם?
“לפני כשבועיים ירדתי בשעות הבוקר לוואדי מיצר עם הסוס, לאסוף את הבקר”, פותח קובי, עדיין בקול חלש, עדיין גופו מכחיל מהמכות הקשות שספג שם בסבך.
“ככל הנראה נכנסו הפרות עם העגלים למקום שלא יכולתי להגיע אליו עם הסוס, לכן קשרתי אותו לצד עץ וירדתי רגלי לגרש את הפרות מתחת לסבך הפטל. כאשר התחלתי לגרש אותן הן התפצלו לעברי הנחל, אני מישיר עיני ומולי עומד חזיר, ששוקל כ- 200 קילו.
הבנתי שאני בבעיה, ראיתי שהוא מתנהג מוזר, כאילו כועס. הסתכלתי ימינה שמאלה לאתר מקום לברוח. מאחוריי היה עץ, חשבתי לטפס אליו ונסוגתי לאחור לכיוונו, לאט לאט, כדי לא להפגין פחד. נשאר לי מטר או שניים. כאשר הפניתי ראשי לשנייה לאחור לראות היכן הוא, הוא תקף אותי. ממש הדביק אותי לעץ. דם החל לרדת מראשי, בעצם כל הראש נפתח. נפלתי על הרצפה, היה קשה לי לנשום, לא יכולתי לקום. כשהצלחתי לבסוף להתרומם רק רציתי לחבק את העץ, לתמיכה… ואז הוא נכנס בי שוב, עוד מכה בצלעות.
איבדתי את ההכרה. אני זוכר את זה אפילו. אני לא יודע כמה זמן שכבתי על הרצפה. כשהתעוררתי הסתובבתי ימינה ראיתי שהוא איננו, הסתובבתי שמאלה, וראיתי במרחק את הסוס קשור. זחלתי על ארבע עד לסוס, כאשר אני על ארבע, תפסתי את המושכה. עליתי עליו ואיבדתי שוב את ההכרה. לא יכולתי להחזיק את הסוס, לא היו לי כוחות, התעלפתי ואיבדתי את ההכרה.”
לא היה לך סלולר, מכשיר קשר כלשהו?
“הטלפון כבר עף ולא מצאתי אותו. אבא התקשר אליי בלי הפסקה במשך שעה וחצי.
הייתי מחוסר הכרה, הסוס החזיר אותי לאותו מקום בו הורדתי אותו מהעגלה בבוקר.”
איך הסוס עשה את זה?
“יש לו כנראה נשמת אדם. הוא החזיר אותי מעולף בעלייה מאוד גדולה, טיפס במעלה הר מאוד מפחיד של 700 מטרים, הוא עלה לאט לאט.
באותו הזמן אבא חיפש אותי, כצעד אחרון הוא הלך להשקיף לאזור הואדי, אולי יראה אותי. הוא חזר שוב ושוב לאזור נקודת המוצא שלי, לעגלת הסוס ובפעם השלישית מצא אותי שם. הייתי ללא הכרה, על הרצפה ליד הסוס, שעמד לידי כל העת.”
איפה צוותי הצלה, יחידת חילוץ?
“בזמן הזה ובמקביל דיבר אבא עם אלי יוסף ויחידת חילוץ, כאשר מצא אותי, כל הכוחות הגיעו, ועימם שלושה אמבולנסים אחד רגיל, אחד ניידת טיפול נמרץ, אחד צה”לי. הובלתי למנחת פיק ומשם במסוק ישר לבית החולים רמב”ם. אושפזתי שם לעשרה ימים וחזרתי לאיטי הביתה.”
מה הממצאים הרפואיים?
“זעזוע מוח חזק מאוד, קרע גדול בקרום מתחת לריאה, הרבה מכות יבשות מאוד, כל הגוף כתמים סגולים וכחולים, קשה לי לנשום, אני לרוב נח כרגע.”
רגע, מה עם נשק?
“היה נשק על האוכף, אך לא תיארתי לעצמי שצריך נשק כדי לחלץ פרות מהסבך. אני תמיד הולך עם נשק.”
יש לקח מהסיפור הזה?
“להיזהר בדברים האלה, זה מקצוע לא קל. כל מי שיש לו עדר צריך להיזהר, וצריך גם לדעת לפחד. ואדי מיצר הוא המקום הכי בעייתי בגולן, יש בו צבועים, זאבים, תנים, שועלים, חזירים ואנחנו סובלים מגל טריפות שחבל על הזמן. בסך הכל ירדתי לגרש פרות עם עגלים כי זה זמן הגמילה. השטח קשה, חיות הטרף מגבילות אותנו, וצריך להיזהר היום מכל בעל חיים.
אשמח אם תעבירי בשמי תודה רבה לכל יחידת החילוץ, לאנשי דרום הגולן ולכל המתנדבים שעזרו לי לעמוד על הרגליים ולאבא שהציל אותי!”
ירוחם, הצילו!
כנהוג עמנו, בכל הנוגע להתנהגות החי בגולן, במיוחד זה שאינו סגור בגדרות, אני פונים לירוחם קטנמן, מנהל מדרשת קשת-יהונתן, בשאלות רלוונטיות.
ירוחם, חזיר בר זה מסוכן?
קנטמן: “באופן כללי חזירים מפחדים מבני אדם, אם תרצי לצלם, הם יראו לך רק זנב.
אבל… כשהם בעדר ובתנועה, ובעיקר בריצה, הם לא עושים חשבון לאף אחד. בכביש הם לא משתמשים במעבר חציה ולא מצייתים לרמזור אדום; בערפל לא מדליקים פנסי אזהרה. אדם יכול ללכת רגלי, לרכב על אופניים או כלי רכב אחר ופתאום עדר יחצה את קו התנועה שלו. בלי שום חשבון, בלי להגיד סליחה, סתם עוברים.
הצרות מתחילות כאשר אנשים ולהבדיל בעלי חיים, נכנסים לתחום המרבץ שלהם שמכיל בנוסף להם גם את גוריהם. ואז החזירה בעיקר מרגישה מאוימת, ואם המבקר הבלתי קרוי לא מסתלק מספיק מהר לטעמה היא תעזור לו. בגלל המבנה של הניבים שלהם, הנשיכה שלהם היא עם תוצאות קשות, כלומר לא רק חדירה של שיניים אלא גם ריסוק של עצם. גם הטיפול של דחיפות עם הראש זה לא המצב המבוקש בשוק, מקבלים מכות יבשות בכל חלקי הגוף.
לעומת זאת לא שמענו על עדר שמסתער על אדם, הם בדרך כלל נותנים לחזירה לגמור את החשבון לבד.
המרבצים שלהם באמת בסבך וכוכים בסלעים באזורים מבודדים. מי שחושש שהוא מגיע למקום כזה שבו יכולות להיות נישות של חזירים, יוכל לראות, כי יש סימנים של שבילי דריכה של חזירים, מומלץ לפקוח טוב את האוזניים. הם מזהירים על נוכחותם. כדאי לפרש את הנחירות שלהם לחומרה, לפעמים זה סתם להגיד ‘וואלה מצאנו איזה שורש טוב’, ולפעמים זה אומר ‘תעוף מכאן!’. לכן כדאי לפרש את זה לחומרה ולהתעופף מהמקום, בלי לברך את היולדת במזל טוב, אם כי אפשר להשאיר פתק אם זה דחוף.”
מה עוד מסוכן שם בנחל מיצר?
“נכון שיש שם בעלי חיים רבים. מסוכן זה ענין של פרשנות אישית. תנים או שועלים בלהקה אינם תוקפים בני אדם, אלא אם אחד הפרטים נגוע בכלבת ואז דינו כדין כלב חולה.
גם זאבים לא מתעניינים בדיוק בהולכי על שתיים ויעשו כל מאמץ לא לפגוש בני אדם.
על צבועים מספרים שהם לא תוקפים מה שיותר גבוה מהם. הם לא עובדים בלהקות אלא בבודדים. מי שיראה צבוע, הדבר הכי חשוב זה לצלם אותו… כי הם כל כך נדירים כאן.
איחולי רפואה שלמה לקובי והמשך עבודה שמחה בכל האזור שבו העדר שלו נמצא.”
