ביום חמישי שעבר נערך במועדון היישוב אליעד ערב זיכרון מיוחד לציון 50 שנה להוצאתו להורג בדמשק של גיבור ישראל אלי כהן. בערב השתתפה אלמנתו הגב’ נדיה כהן, שסיפרה על בעלה, עבודתו במוסד והחיים לאחר הריגתו, וענתה לשאלות הקהל
מועדון היישוב אליעד היה ביום חמישי שעבר מלא עד אפס מקום. יותר מ-250 מתושבי הגולן גדשו את המועדון, בערב לזכרו של גיבור ישראל אלי כהן הי”ד. הערב נערך בהשתתפות אלמנתו הגב’ נדיה כהן, לציון 50 שנה להוצאתו להורג בדמשק.
את המפגש המרגש פתח גיל ברנר, שסיים בימים אלו את הקמת שביל אלי כהן הי”ד בגולן. גיל מדריך מידי שבוע קבוצות מטיילים לאורך השביל, המחולק לתחנות בחייו של אלי בגולן, בשלוש השנים שבהן שירת כמרגל ישראלי בסוריה (65′-62′). גיל דיבר מעט על אודות השביל, אך בעיקר היטיב לספר על אלי: על אישיותו המיוחדת במינה, יכולותיו, אומץ רוחו, חייו בצל המוות במשך שלוש שנים ותרומתו האדירה למודיעין הישראלי. גיל תיאר בפרטים את רגעיו האחרונים לפני עלייתו של אלי לגרדום, את רוחו האיתנה ואת הופעתו זקופת הקומה בלכתו אל מותו.
כמשאלה אחרונה שניתנת לכל עולה אל הגרדום, דרש אלי להסיר ממנו את כתב האישום שנתלה על חזהו. אינני מרגל, טען אלי. פעלתי בשליחות עמי, למען קיומה של ארצי ומדינתי. המשאלה קוימה בידי התליין וכובדה במשך זמן קצר, אולם אחר מעשה התלייה שבו הסורים ותלו על אלי את כתב האישום כאות קלון, וככבוד ל”משפט הצדק” שנערך לו בדלתיים סגורות וללא כל תקשורת.
נדיה כהן סמכה את ידיה על סיפורו המדויק של גיל ועל יסודיות התחקיר העצום שערך על חייו של אלי ועל פעלו. היא ברכה על טוב ליבו של גיל, וכינתה אותו “אחד המלאכים הטובים בפרשה”. נדיה הוסיפה וסיפרה בתמציתיות על בעלה, על מקודשותו לעבודה שלו במוסד, על המשפחה שהקים איתה ואת רובה כמעט שלא הכיר, על בנו שהיה ברחמה בעת הוצאתו של אלי להורג, ועל החיים הקשים לאחר הריגתו. נדיה ענתה בגילוי לב לשאלות הרבות של הקהל, וגרמה להתרגשות גדולה בדבריה הכנים והישירים. כשקמה לשוב למקומה באולם קם הקהל על רגליו ומחא לה כפיים בהוקרה נרגשת.
את הערב ליוו קטעי שירה ונגינה של תושבות הגולן, בניהולה המוזיקלי של אתי פטיש. רחלי ויטל, אסנת לחייאני ורויטל אשכנזי הפליאו בשירים מרגשים, משלימים את מה שלא נאמר בדיבור. הערב הוא פרי יוזמה ושיתוף פעולה של מחלקת התרבות של מתנ”ס גולן, בניהולה של גליה מצא, עם ועדת התרבות של מושב אליעד.
מי יגלה עפר מעיניך, אלי
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90′ עסקנו המון בהסברה. לעיתים נהגנו “להביא את הכלה אל החתן”: היינו אורזים טנא מגוּוָן מפרי גידוליו של הגולן, ונושאים אותו אל הכתובות הנכונות בארץ, “להשוויץ גולן” ולהסביר את ערכו במסרים עקיפים, דרך הקיבה אל הראש. פעמים רבות נסעתי למושב אליעד לקנות לצורך זה דליים של זיתים כבושים או שמן זית מעולה, מכרמי הזיתים הגדלים בלב היישוב ועל סביבותיו. פעם, בשעת חשיכה, בלמתי בחריקה: ילדים הפתיעו אותי, גָּחים מבין העצים ומחליפים בריצה “מַחְבּוּאָה” במהלך משחקם. בעודי ממתינה פרצתי בבכי: מי יגלה עפר מעיניך אלי כהן, לראות מה הצמיח מפעל הקודש שלך. איזה יישוב פורח נושא פה את שמך וזכרך, איזו מפעל התיישבות שלם צץ כאן בעקבותיך, כמה מים זורמים בנחלים אל הכנרת מבלי הטיה. כמה ילדים צוהלים וכמה זיתים נמסקים, והכול בזכותך. “בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנֶך”. נמשלו ישראל לזית, אומרים חז”ל: כמותו, הם נותנים את אורם ואת טעמם – מתוך כתישה בייסורים.
הילדים ניצחו את “העומד” וצחוקם מילא את האפלה בשלהבות של שמן זית. שבתי לדרכי אל הסככות.
השבוע, בתום הערב לזכרו של אלי כהן הי”ד, נעצרתי לצד האבן החדשה על השביל לזכרו, מול הכניסה למושב. הכתובת מספרת שאלי חויב בגזר דין מוות בגלל שעבר בדיוק כאן, חוצה את מחנות אל על, ללא אישור כניסה לזרים. נזכרתי בילדי המחבואים בכרמים. נעמי שמר שרה בתוכי:
“אם בהר חצבת אבן, להקים בניין חדש
לא לשווא אחי חצבת, לבניין חדש
כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש”.
