בחמישי שעבר, חנכו חברי קבוצת “55+” את המועדון החדש והמחבק שלהם. הרבה “מה-נשמע-איך-הולך-אהלן-זה-את זה-לא-ראינו-מזמן” היה שם, אצל החבר’ה שהתחילו את קצרין עם בוץ במקום מדרכות
יש בנו משהו שלא מתעייף, מעין חדווה צעירה של לוחמים שאכלו מאותו מסטינג, או בני כיתה מלינה משותפת בקיבוץ. משהו אוהב ודואג של ראשונים בגולן, שהסיפור שלהם ושל מקומם תמיד נמצא בנקודה כלשהי של התחלה, אז איך אפשר בכלל להזדקן ככה?
לפחות 200 מאתנו רשומים אצל איטה עצמון, בקבוצת “55+” ואם נוסיף שם עוד + נדייק אולי קצת יותר בגיל. דיברנו על זה, בהזדמנות ישודרג ל-“55++”.
בפתח הכתבה עלינו, אני מתקשה להסכין עם הכינוי היבש “ותיקים”, שלא מסתדר לי עם הניצוץ השובב לעתים, בפנים שלנו. שאכתוב גִמלאים, אולי? מבחינת גיל, זה נכון, אלא שרבים בנו עדיין לא יכולים להיפגש בשעות הבוקר כי יש עסקים לנהל, או כרטיס עבודה להחתים.
מנהלת הפעילות, איטה עצמון: “אנחנו, חברי מועדון ’55+’, שהתגבשנו דרך טיולים משותפים בשבתות, נחזור לטייל. הפעם נעשה זאת בשביל הגולן, כך שההוצאה תקטן משמעותית. לטווח הרחוק יותר, נקיים גם פעילות בוקר, אם כי רוב המשתתפים מבקשים דווקא פעילות בערבים, כי מרביתם עדיין עובדים”
איך שלא נקרא לזה, אנחנו קבוצה שהולכת וגדלה בקצרין. היינו כאן מאז התחילה הבירה הגולנית כטיפ-טיפה עיר, עם בוץ במקום מדרכות, עם דלתות שלא נועלים אותן.
אלא מאי? הקטנים האלה, שמתרוצצים עכשיו בטיילות, הם לא ילדינו, אלא נכדינו.
ביום חמישי שעבר, אפילו הגזוזטראות הרחבות אשר בקומה השלישית במשכנו של מתנ”ס קצרין, לא היו רחבות מספיק כדי להכיל את המצטופפים בפתחו של מועדון קבוצת “55+” של קצרין, שנחנך חגיגית, בחסותם של ראש המועצה המקומית קצרין, דימי ארפצב, מנהלת מחלקת הרווחה, רחל מועטי ומנהל מתנ”ס קצרין,
הרצון הזה להיות שותפים ובעוצמה כזאת, היו הפתעה גמורה לאיטה עצמון, מנהלת פעילות הקבוצה ולמי בעצם לא. כ-100 איש ואולי יותר הגיעו נלהבים ואף ירדו בהמשך לפעילות של יוגה, תנועה וצחוק ומתחו את השעה שהוקצבה לשעתיים; עם תחושה של – אל תיקחו לנו את עונג המפגש.
כמה ימים מאוחר יותר, עם שוך ההמולה, שקט המועדון היפהפה, שמחלל סתמי במתנ”ס קצרין הפך לבית והעיניים מתענגות ומתפעלות: ארבע ספות מאסיביות ועליהן שמיכות רכות לברכיים כואבות, או לתחושה המשפחתית החמימה, המון כיסאות נוחים, שולחנות חינניים בגבהים שונים, ריהוט וכונניות, וילונות כפולים כנגד חמתה של חמה בקיץ גולני. רק חסרה אח מבוערת במרכז…
“הכול מ’הקרן לידידות’, שהחליטו לתרום למועדונים כאלה בצפון”, מדגישה איטה, “הכול, מא’ ועד ת’, כל מה שיש בתוכו: הריהוט, הקומקום, התרמוס, טלוויזיה, כוסות, המפות המעוצבות, מדפים וארונות, כולל משחקי שולחן. רדיו-טייפ ברקע, עם הדיסקים הישנים שלי. מקום חם ונעים”.
עצמון ממשיכה: “הופתעתי בערב הפתיחה מהקהל הרב שהגיע, התרגשתי לפגוש אנשים שלא ראיתי זמן רב! כמעט כולם הצטרפו גם לפעילות היוגה בתנועה, שלוותה במוזיקה גדושת הומור, הרבה מעבר לצפיית המפעיל, שחר יניב; השתתפו וחזרו להיות ילדים, במקום שעה, נמשכה הפעילות כמעט שעתיים.
“שלא לדבר על הכיבוד: ביקשתי ארבע עוגות והגיעה חגיגה קולינרית, כי כל אחד הרגיש צורך להביא, להיות שותף וחלק תורם. באמת ברור לי עד כמה הקבוצה הזאת צריכה את המקום והתכנים שבתוכו”.
מקום חם, מחבק, נעים
מה כבר קיים בו?
איטה: “מתקיימת כבר פעילות ‘מסע חי’, עם רוחמה מטלון, קבוצת ‘סיפור ישראלי’, בהנחיית ריקי אור, התעמלות פלדנקרייז, באולם המחול, שמתנהלת נפלא, עם מיכל מנור, פעילות הברידג’, בהדרכת בני כהן, שפתוחה עדיין למצטרפים חדשים.
“יחד עם מחלקת הרווחה, שמסייעת, מממנת ותומכת בנו מכל הלב, גובשה קבוצה של נשים, שמתחילה ליצור בקרמיקה, במיזם של אמנות שימושית לוותיקים מוגבלים. אני מתכוונת להעביר פעילות יצירתית זו לכאן, שתתנהל באווירה הנעימה והחמה ותעסוק גם בקולאז’ ואומנויות נוספות. ותיקים רבים מאותה קבוצה משתתפים כבר בפעילויות בוקר במתנ”ס, כמו ציור וקרמיקה. רבים משתתפים גם בפעילות ‘קהילה מטיילת’, שפועלת דרך ‘אשל’.
אנחנו, חברי מועדון ’55+’, שהתגבשנו דרך טיולים משותפים בשבתות, נחזור לטייל. הפעם נעשה זאת בשביל הגולן, כך שההוצאה תקטן משמעותית, כי ההסעות יהיו במכוניות פרטיות.
“לטווח הרחוק יותר, נקיים גם פעילות בוקר. נילי שרף כבר הסכימה להעביר פעילות אריגה בחוטי טריקו, למשל”.
האם המקום יהיה פתוח בערבים או בזמנים קבועים בדומה למועדון לחבר בקיבוץ?
“המקום יכול להיפתח פעמיים בשבוע, או כל ערב, אבל עם תכנית, לא נפתח אותו ללא תכנית. כיצד נבנה את התכנים הצפויים לו? פרסמתי שאני מבקשת להביא אליי רעיונות, זה אכן קרה, יש כבר רשימת נושאים ומרצים שיגיעו בהתנדבות, או בשכר. אם במפגש יהיה מספר מועט של משתתפים – הוא יתקיים כאן, במקום מחבק וחם. אם מספר גדול יותר – יתקיימו המפגשים באולם התרבות, או באולם ‘אלון’, במתנ”ס.
“בעוד שבועיים, הפעילות תתחיל, במפגשים בני שעתיים, אחת לשבוע, סביב לתכנים שמתנדבים מתוך הקהילה ומהגולן יעבירו.
“כדאי להדגיש, רוב המשתתפים מבקשים דווקא פעילות בערבים, כי מרביתם עדיין עובדים. בכוונתנו, להביא בקרוב גם הרצאות של מומחים, למשל בנושא צוואות ותכנון של הנושא. אתמול למשל קיימנו כאן את מפגש התכנון של ט”ו בשבט הקהילתי שמתקרב, רוב הצוות היוזם הוא ממילא ותיקים. זה מקום חם, מחבק, נעים, שנועד ללכד את הקהילה שלנו, מה צריך יותר מזה? בבוא היום, יהיה לנו גם מרכז גדול של ותיקים. עכשיו, זו התחלה טובה, מחבקת וחמימה ואני מאוד אופטימית”.
ישבנו בצד, ואנשים אמרו: בסדר, יופי, אבל מה יהיה בעוד חמש–עשר שנים? אנחנו לא רוצים ללכת מפה, ייתכן שיידרש לנו דיור מוגן… מישהו מדבר על זה?
“מדברים על מרכז יומי גדול, אנשים יגורו בבתיהם ועם בוקר יצאו אליו. יש שני מרכזים כאלה באזור – ‘בית ותיקי הגליל’, בתל חי ומכלול דומה, במועצה האזורית מבואות חרמון, בצומת כוח. אנשים מגיעים למרכזים מדי יום, מעסיקים אותם, כל אחד ברמת היכולות שלו. זה נפלא ומדברים על זה גם כאן, ברמת הרשות. יש משבצת, יש מקום שמוגדר, ששם יהיה המרכז.
“הקבוצה הזאת והמועדון הזה הם המנוף להקמת מרכז כזה, לכן חשוב שיותר אנשים יצטרפו למקום שהתחלנו כאן. בתור שלב התחלתי, זה טוב. ברשות, מדברים על זה, כי הבינו שבני ה-60+ מתבגרים. זה לא יקום מהיום למחר, אבל בעוד חמש-עשר שנים, יהיה המקום הזה. אני יודעת שגם במועצה האזורית מדברים על זה.
“המטרה כרגע היא לדאוג לוותיקים שעדיין פעילים. עבור המבוגרים יותר, קיים בית הקשיש שפועל ביד רמה, יש ארגון של ניצולי שואה, שדואגים להם ומחבקים אותם, בפעילות שאין דומה לה.
“זה הזמן לתת תשומת לב מיוחדת לאלה שמתלבטים אם לעבור מכאן, לגור ליד הילדים, כי אין להם מה לעשות כאן, זה הזמן להשאיר אותם פה. יום אחד מפסיקים לעבוד ומתחיל לשעמם, מחפשים מה לעשות וזה המקום: בנישה הזאת אני נמצאת”.
הצמח הראשון מוציא ניצנים
מה עם לימודים כאן, קתדרה עממית אולי?
איטה: “המיזם של קתדרה עממית פועל בתוך המשרד לשוויון חברתי. יצרתי קשר עמם, קיבלנו את כל החומר, אך לטענתם, הם אינם יכולים לעזור לנו, כי אנחנו מעטים מדי והם לא יכולים לקיים פחות מ-20 קורסים במרכז אחד. נציגם הזכיר כי המועצה האזורית התחילה לפעול בתחום זה, ככל הנראה מספר הוותיקים שם רב יותר והציע להתחבר אליהם.
אני מאמינה שבכל שנה שעוברת, המודעות וההתייחסות לגילאים האלה שאנחנו מדברות עליהם יגדלו – מבחינת הביקוש, המקומות הראויים, התקציבים.
“כל הגורמים, הארציים והמקומיים, יבינו ויפנימו את הצורך לדאוג לאוכלוסיות האלה. המועדון הזה הוא הצמח הראשון, הערבים והמפגשים שכבר מתקיימים הם ניצני הפריחה הצפויה הזאת. אני באמת מאוד מאוד שמחה ונהנית. אני רואה כיצד זה יגדל לאט לאט, יתעצם ויהיה מרכז גדול ופועל. אנשים כמהים לזה”.
במפגש היה נראה כאילו הוותיקים ממש מתרפקים אחד על השני… אוהבים זה את זה.
“המוזר הוא שלמרות החיים ביישוב קטן, ביום-יום לא באמת נפגשים, אך כשנפגשים – קשה לנתק. יש כאן חמימות של ‘בנינו יחד’, ‘עשינו יחד’. עם השנים כל אחד הולך לכיוון הילדים, הנכדים, יש מטלות של עיסוק ועבודה ונוצרת התרחקות. אבל אם יש גורם שמחבר אותם שוב, זה כאילו לא נפרדנו כלל וזה מה שהיה כאן בערב הזה. אני ראיתי אנשים שבאמת אני מכירה אותם, אבל לא רואה אותם כלל, ראיתי את הכמיהה שלהם למפגשים האלה.
“היום זו התחלה, אנחנו קבוצה מאוד גדולה ואנחנו גם גדלים, אנשים מפסיקים לעבוד באיזשהו שלב, המועצה וראשה מודעים לזה והמתנ”ס קיים בשביל זה.
“אישית, אני מאד נהנית מהקהילתיות הזאת”.
