ההתיישבות היהודית בגולן (סוף המאה ה-19 תחילת המאה ה 20) לא זכתה להגשים חלום, אך יצרה אבות טיפוס ומודלים התיישבותיים עבור כל ההתיישבות בצדו המערבי של הירדן. מוקי צור, בהרצאה בבית ספר שדה גולן, אוגוסט 2008
בית ספר שדה “גולן-חרמונים” מזכה אותנו מדי חודש בהרצאות סביב ל”סלע קיומנו” – הגולן. ההרצאות הן בשיתוף פעולה עם מתנ”ס גולן. במוצ”ש, התארח כאן מוקי צור, היסטוריון ההתיישבות, להציג את ההתיישבות ההיסטורית מזווית שונה לחלוטין. עיקר טענתו – מתיישבי הגולן והחורן, כמו משה רבנו ע”ה, הובילו, התוו, יצרו אבות טיפוס ומודלים התיישבותיים ולא זכו להתגשמות חזונם. מי שכן קטף את פירות ההסתערות על הארץ הקשה, הייתה ההתיישבות כולה בארץ ישראל, מצדו המערבי של הירדן. מתיישבי הגולן והחורן תפקדו בהיסטוריה הציונית ההתיישבותית ממש כדור מדבר.
כדברי צור: “עד שנות השלושים של המאה העשרים, הסתיימו כל ניסיונות ההתיישבות של היהודים בגולן בכישלונות רצופים ומכל כישלון כזה נולד ניסיון חדש של התיישבות במקום אחר. מה שנכשל בגולן נוסה בדרכים שונות בהתיישבות הציונית ובמקומות שונים גם היו הצלחות. סיפור ההתיישבות בגולן תבע מהמתיישבים הרבה מאוד. המחירים האישיים, הקבוצתיים והמשפחתיים ששלמו כאן אלו מחירים שלא ניתן לאמוד אותם”.
עד ההתיישבות היהודית המודרנית, נדונו המתיישבים בכל ארץ ישראל לחיי סבל, רעב, ניצול מחפיר של גורמים שונים עד כדי שעבודו של החקלאי. הפקידות המקומית והבנקים שלטו ביישוב ללא עוררין. הארץ “נתברכה” בשנות בצורת רבות, החקלאים לקחו אשראי, רכשו את הזרעים לפני העונה וכאשר לא זכו ליבול, נאלצו למכור את האדמות. המתיישבים בארץ באו מקורות רבים: צ’רקסים שהיו פליטי מלחמת רוסיה- תורכיה, פליטי הצבא המצרי שחנה בארץ, פליטי מלחמת אלג’יר ואחרים. העושק, העוני והרעב אפיינו את סבלם של התושבים בכפרים.
במצב הזה החלו יהודים ליישב את האדמה. הם באו חרף התנגדות הלכתית לעבודה חקלאית. חלק היו בני היישוב הישן שמרדו בשיטת החלוקה – קבוצת הג’רמק, גיא אוני וקבוצת בני יהודה. כבני הארץ, או מי שגדלו בה, הם הכריזו כי להם יכולת טובה יותר לשרוד מאשר לעולים שבאו מחוץ לארץ. הם ידעו ערבית, הכירו את התנאים הקשים ודרשו מהמוסדות שמימנו את אנשי העלייה הראשונה מחו”ל לסייע להם. כאלה היו אנשי קבוצת בני יהודה, בעלי תודעה שונה והכרה עצמית. למרות רצונם של חברי הקבוצה לעצמאות, היה להם צורך בהשקעה ראשונית של הון בעבור הקרקע, הבתים והציוד החקלאי, עובדה שסתרה את שאיפתם לעצמאות.
הם הגיעו ליישוב בני יהודה, בתוך ביר א-שגום, ללא בתים עבורם ולכן, המשפחות נותרו בצפת, מרחק עשר שעות רכיבה! עם הזמן נבנו כמה “חושות”, חלק מהמשפחות הגיעו לגולן ואילו המתיישבים הבינו את המציאות והחלו לבקש סיוע. בקשתם לסיוע מהברון רוטשילד נענתה בשלילה מאחר שזב ראה את תפקידו בסיוע לפליטים ולעולים ולא לבני הארץ. היישוב בני יהודה לא הגיע להסדר קרקעות סופי. בשלב מסוים, רצו בעלי החווה הפרסית הסמוכה לעין גב לרכוש 300 דונם מאדמות ביר א-שגום. תושבי בני יהודה התמודדו מול בעל ההון ורכשו את האדמה בכספים שלוו.
מה היה רכושם? שישה בתים מתוך 19 בכפר. בית אבן אחד והשאר היו “חושות”. הציוד כלל כמה סוסים, פרידות, מחרשות, ספר תורה ובית כנסת. למשפחה אחת היו שבעה ילדים והמצב היה חסר תקווה. בשנת 1890, כאשר הייתה המושבה בת חמש, החלה תנועת עלייה לארץ. היא נקראה “העלייה השנייה”, שם שניתן אחר כך לעלייה של 1904.
הגירוש התורכי
תנועת האנטישמיות החזקה ברוסיה, הרעב הגדול ברוסיה, סגירת שערי מוסקבה וגירוש יהודי מוסקבה (1891) הביאו לגל עלייה בתמיכת שלטון הצאר. קבוצות רבות התארגנו לעלייה, משלחות נשלחו לארץ ובתוכן איש צעיר בשם טיומקין. טיומקין חיפש אדמות לרכישה ושמע על אדמות החורן. בתקופה זאת, הגיעו לגולן קבוצות עולים מבולגריה, רוסיה, אנגליה וסקוטלנד, בכוונה לרכוש אדמה. כתוצאה, עלו מיד מחירי האדמות בארץ והחלה ספסרות בקרקע. השלטון התורכי חשש מהתופעה מאחר וראה ביהודי רוסיה נציגי רוסיה שנחשבה לאויב המדינה התורכית. על כן, החליטו השלטונות התורכיים להודיע על עצירת העלייה.
באותה תקופה, הופקה מפת קרקעות מעודכנת של תכנית רכישת אדמות, (ביצוע תכנית ההתיישבות על פי מפה זאת הסתיים בשנת 1936). הוקמו המושבות חדרה, רחובות, עין זיתים והברון רוטשילד רכש את כל אדמות הגולן, שם דאג לתכנון אזורי שיטתי, דבר שהווה תקדים ראשוני.
רוטשילד דאג שההתיישבות בגולן תתבצע בתנופה גדולה. נבנו מתבנים, נרכש ציוד, נטעו מאות אלפי עצים והגיעו קבוצות להתיישבות. כעברו ארבע שנים (1896) מיום תחילת ההתיישבות, גורשו מתיישבי החורן על ידי התורכים שהתנגדו להימצאותם של אזרחים זרים שאינם עות’מנים. הגירוש בוצע בחלקו בדרכי נועם ובחלקו בכוח, למרות שהתורכים לא מחו על רכישת האדמות, אלא רק על זהות התושבים. מתיישבי הגולן עזבו את הגולן, התיישבו זמנית בראש פינה והמתינו לעזרת הברון.
באותו זמן, זכתה המושבה בני יהודה בגולן להתעניינות של קבוצת “חובבי ציון” באנגליה. נציגם, שמעון גולדמן, הגיע לארץ ופיתח את הרעיון שלכל קהילה ולכל יישוב בארץ תהיה קהילה מאמצת בגולה וביקש מקהילת לונדון לתמוך במתיישבי בני יהודה. מצבם של המתיישבים הלך והורע ובין המתיישבים החלה מריבה. משפחה אחת מסרה לשלטון התורכי שגולדמן הוא סוכן בריטי, מה שהביא למאסרו בכלא בראש פינה ומעבר לארה”ב, שם הפך להיות יזם של רעיון האחוזות, בסך הכול היו 27 אחוזות שהפכו ליישובים. בתקופה הרבה יותר מאוחרת נקראה עין גב – “אחוזת גרמניה”.
בשנת 1900, חלה מהפכה התיישבותית רבת משמעות כאשר הברון רוטשילד מכר את כל זכויותיו ואדמותיו בהתיישבות לחברת “יק”א”. כשלון ההתיישבות בגולן היווה מפלה לברון, כאשר הסתבר שפקידיו לא העבירו לו מידע מדויק על קורות ההתיישבות. כתוצאה מתהליך זה, פוטרו כל חקלאי ארץ ישראל שקבלו מימון מהברון ו”יק”א” מימנה את ירידתם מהארץ של מאות חקלאים. את מפוני הגולן הושיבה “יק”א” בסג’רה ויבנאל. 25 משפחות מאלו ייסדו את יבנאל.
פקידי הברון טענו כי חששם של התורכים מהופעתו של הרצל, שערך מסע לתורכיה ב-1896, הוא שהיווה הגורם הפוליטי שעמד מאחורי הגירוש של מתיישבי הגולן. הרצל נכח במקרה בלונדון בעת הוויכוח אם לסייע או לא לסייע לתושבי בני יהודה. הוא התבטא באופן בוטה כנגד השיטה הפילנטרופית של קהילות תומכות בהתיישבות, הצהיר כי מדינת היהודים לא תקום ללא הסדר מדיני-פוליטי ואמר כי “מדינת ישראל לא תוקם על ידי הסתננות”.
בשנת 1919, מופיע טרומפלדור בארץ ושואף לעלות לחורן. מניה שוחט, אנשי “השומר” ואנשי דגניה השתעשעו ברעיון לעלות להתיישב בחורן. אנשי גדוד העבודה גיבשו תכנית אותה הוביל יהודה אלמוג להתיישבות בגולן. מי שמעבד בינתיים את אדמות הברון בחורן כ-80,000 דונמים, הם פליטי מלחמת אלג’יר, כאשר מנהל העבודה היה תושב כפר תבור.
ב 1924 גובש רעיון להחליף את אדמות הברון בגולן באדמות העמק והגליל. שמואל דיין, חבר דגניה א’, שכנע את חברי קבוצת השרון לדרוש להתיישב בגולן. הוא נלחם כנגד הרעיון למכור את אדמות הברון בגולן. בהשפעתו של דיין, שכנע חיים ויצמן את “יק”א” שלא לממש את העסקה.
המאבק על גיבוש גבול המנדט בין האנגלים לצרפתים, עם תום מלחמת העולם הראשונה, הבהיר כי כל חלוקה של הגבול תפגע באחד הצדדים. אנגליה זכתה בכנרת לאור טענתה לנחיצות הכנרת לייצור החשמל ואילו הצרפתים זכו בגולן. מזרח הכנרת נותר בצד האנגלי לאור בקשתם של הפרסים, להם היו אדמות בקרבת עין גב. הצרפתים שמרו על הטריטוריות בגולן, שהיו שייכות לברון רוטשילד, אך לא אפשרו ליהודים להתיישב בהן מחשש לתגובתה של התנועה הלאומית הסורית.
בשנת 1921, נותרה בבני יהודה רק משפחה אחת, האלמנה פרומה ושני בניה. היא חיה ביחסים טובים עם ערביי היישוב ואף שימשה מינקת למשפחה ערבית שכנה בכפר. לאחר מאורעות 1921 וההתקפה על תל חי, החלו היחסים בין יהודים לערבים להתקלקל. האם נרצחה יחד עם אחד מבניה על ידי אותו ערבי ששימשה לו מינקת ואילו הבן השני הוחבא על ידי השכן והוברח לטבריה. בן זה שב לכפר עם המשטרה הבריטית, קיבל את הגופות של אמו ואחיו וקבר אותם בטבריה. הוא ניסה לתבוע לדין את הרוצח ולא הצליח להביאו לדין.
שנים רבות אחר כך, יצאו שני חברי עין גב לקבוע את מיקום בית הקברות של הקיבוץ ונרצחו על ידי תושבי הכפר הסמוך. במקום בו נרצחו השניים, נקבע מקומו של בית הקברות של עין גב. ממשלת סוריה הלאימה את אדמות הברון בשנת 1946 וביטלה מבחינתה את זכויותיו על הקרקע.
(כבר כתבנו כאן בעבר, שחברת “יק”א” לא קיבלה את החלטת בית הדין בסוריה והעבירה את זכויות הקרקע שלה לקרן הקיימת לישראל, בשנת 1954 – ד.ש.).
