חד עם ההודעה שהוא הולך לעשות רישיון על טרקטור, הודיע בן ה-16 שלנו על כוונתו לרכוש טרקטורון. זה החלום שלו. קיוויתי שאין לו מספיק כסף לזה, אבל יש לו
לפני כמה חודשים, כשהמתבגר שלי חגג 16, הוא הודיע לנו שהוא עושה רישיון לטרקטור. זה נשמע לי נחמד, בכל זאת הילד מושבניק, הוא יעבוד במטעים, ירוויח קצת כסף, יתחבר לאדמה. נשמע לי כמו שלב טבעי בחייו של בן מושב, אבל רגע אחר כך, הוא מספר לנו שהוא גם קונה טרקטורון.
“למה אתה צריך טרקטורון?”, אני ישר נחרדת.
“לטייל בשטח, לנסוע למעין ידידיה, או לג’וחאדר”, הוא מסביר לי בהתלהבות של ילד טבע, שאוהב מעיינות.
“מה רע בללכת לטייל ברגל, או לרכב על אופניים? אנחנו נקפיץ אותך לאן שתרצה, למה אתה צריך כלי כזה בגילך?”
“זה החלום שלי”, הוא עונה לי.
“מתי הספקת לחלום חלום שכזה? אתה עוד ילד. מאיפה הרעיונות האלה?” אני מתפתלת.
בחמש הדקות הראשונות, רק צרחתי מהפחד. נסעתי כבר על טרקטורונים בחיי ואני לא טיפוס פחדן, אבל משהו בידיעה שהילד הקטן שלי נוהג בטרקטורון הלחיץ אותי. נסענו לנו בשטח, הרוח ליטפה אותי, מסביב פרות ומטעים וטבע גולני, הילד התחשב בי ונסע לאט, אפילו קצת בהגזמה
“זה יהיה אחלה”, הוא מסביר לי בהתלהבות, “יש לי כסף שחסכתי ואני קונה, בסדר?” הוא ספק שואל ספק קובע.
מי אני שאחרב להם את החלומות, אני רוצה להיות אימא קשובה ומגניבה ומאפשרת, אבל באמתי, אני אימא דואגת וחוששת… אז בסתר לבי, קיוויתי שלא ימצא טרקטורון בתקציב שיש לו, אבל מהר מאוד נמצא הטרקטורון המבוקש והוא חנה במקום של כבוד בכניסה לבית. המתבגר מציע לי סיבוב ומסביר לי שאם מאפשרים רישיון נהיגה לטרקטור בגיל 16, אז זה חוקי ואני יכולה לסמוך עליו ואם הוא עושה משהו חוקי והוא מבטיח להיות זהיר, אז אני צריכה לתמוך בו.
אחרי הסבר כזה כל כך בוגר מה יש לי להגיד, אבל בכל זאת אני מחפשת תירוצים למה לא לנסוע אתו לסיבוב. מתה מפחד לראות את הילד הזה, שלפני רגע עוד היה תינוק, נוהג לו בשטח. אבל כשנגמרו לי התירוצים, חבשתי קסדה, השגתי אפוד רציני, חיבקתי אותו מאחורה חזק בכל הכוח כדי להגן עליו ויצאנו לשטח.
בחמש הדקות הראשונות, רק צרחתי מהפחד. נסעתי כבר על טרקטורונים בחיי ואני לא טיפוס פחדן, אבל משהו בידיעה שהילד הקטן שלי נוהג בטרקטורון הלחיץ אותי. נסענו לנו בשטח, הרוח ליטפה אותי, מסביב פרות ומטעים וטבע גולני, הילד התחשב בי ונסע לאט, אפילו קצת בהגזמה, כדי שלא אדאג והאמת, כל הדרך התפללתי, אבל נרגעתי עם הזמן, ראיתי שהוא זהיר, מסתכל לצדדים, לא ממהר.
הגענו חזרה הביתה בשלום. הוא היה כל כך מאושר ומרוצה, ואני…? בכל פעם שהוא יוצא עם הטרקטורון, אני מתחננת שלא ישכח את הקסדה וינהג לאט ואני שולחת לו ברכות ואור שיחזור בשלום. אנחנו חושבים שכשהם קטנים יש דאגות, אבל אנחנו מגלים, איזו הפתעה, שככל שהם גדלים, הדאגות גדלות אתם.
אבל אני מסתכלת עליו, ככה, יושב על הטרקטורון שלו ואני לא יכולה שלא להיות גאה בו, על הנחישות שלו, על המטרות שהוא מציב לעצמו, בלימודים, בהדרכה, בעבודה בבית וביום-יום שלו. אני מתפעלת מהבגרות והרצינות שלו, כשהוא מבטיח לי להיות זהיר ומזכיר לי שלא אשכח כי בעוד שנה, יהיה לו גם רישיון לאוטו שלי. אז אני דואגת בשקט ומתקשה להאמין שהם גדלים כל כך מהר ויחד עם זה, אני גם סומכת עליו כשהוא מבטיח לי לעשות רק דברים שמותר ובשיקול דעת, מה שלא לגמרי מובן מאליו בגיל ההתבגרות. מה שנותר לי לעשות זה לחשוב חיובי וטוב ושה’ ישמור לנו עליהם בריאים ושמחים.
