בימים אלה ראה אור בהוצאת “עם עובד” ספר מיוחד במינו – “בקרב ובשבי – רומן גרפי” על זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום הכיפורים. תיקון מאוחר לנגרקר, הטנקיסט שהציל 30 איש כשהתנדב ליפול בשבי הסורי, אך הוכרז כבוגד בשובו הביתה
21.11.14
20 ביוני 1974,
שמונה חודשים ו-14 ימים אחרי.
חוקר: שם, דרגה, מספר אישי.
פדוי מהשבי הסורי: יצחק נגרקר, רב”ט. 2130721,
חוקר: יחידה?
פדוי שבי: חטיבה 188 של השריון.
חוקר: נגרקר… אתה יודע שאתה בוגד, נכון?
פדוי שבי: בוגד?
חוקר: בדיוק. בוגד ובושה לעם ישראל. במקום להילחם – נכנעת. חייל אמיתי היה הורג או נהרג. תסביר לי: איך זה שטנקיסט יוצא החוצה בידיים מורמות?
פדוי שבי: סיפרתי על המלחמה שתפסה אותנו לא מוכנים, על התחמושת שנגמרה, על המוות של יואב. על הרימון בבונקר וצעקות הפצועים, על המגבות המסריחות בכלא אל-מזה, על ההקלה שבשחרור.
ואז סיפרתי שוב, ופעם נוספת, כך יום-יום במשך שבועיים. בכל פעם שסיפרתי, הם קראו לי בוגד ופחדן. בכל יום מחדש ניסיתי לשכנע אותם ואת עצמי שעשיתי את מה שהייתי צריך לעשות, ששילמתי מחיר על ההחלטות שלי. שאני עדיין משלם את המחיר הזה… מישהו צריך לעשות את זה.
חוקר: נגרקר, זה הכל, אתה משוחרר.
איננו מצפים משום סיפור מורשת קרב, מיתוס ואתוס ציוני, שסיומם יהיה כזה, בדיוק כזה.
כפי שאיננו מצפים משום ספר, בז’אנר המדמם של מלחמות ישראל, שישתמש בשפת הקומיקס ורק בה. לא כאיור פה ושם, אלא כ-180 עמודים שעליהם למעלה מ-1000 סצינות בכתמי דיו מונוכרומטיים.
הספר “בקרב ובשבי – רומן גרפי – זיכרונותיו של יצחק נגרקר ממלחמת יום הכיפורים”, שראה אור לאחרונה בהוצאת “עם עובד”, מכה את הקורא היישר בפניו. הרישומים המעולים של דותן גולדווסר, המלווים ב”בלונים” ובהם טקסטים כחושים שכתב אלעד שובל, אינם מניחים לקורא, ממש אוחזים בגרונו עד אפס נשימה, עד שיעבור את כולם בזה אחר זה, גם אם יארך הדבר על פני הלילה כולו.
נגרקר, השכן שלי ושלך בקצרין, היה רב”ט סדיר בשריון בגולן, עת הושלך באותו יום כיפור מתופת אחת אל הבאה אחריה, עושה כל שביכולתו ואף מתנדב ליפול בשבי או להיות מטרה חיה על מנת להציל חברים ומפקדים; עשרות חבים לו את חייהם ואחרים את החסד של רגעיהם האחרונים; בשובו הביתה הוא מוכרז כבוגד, כי לא יישם את האתוס הצברי-ציוני האורי-אילני ולא התאבד בתא שביו.
כבר 40 שנה לא מניח לו המסע שעבר מאימי הקרבות בדרום הגולן, הגבורה העילאית ומסירות נפש בתל סאקי אל חשכת לילות הכלא הסורי. הכווייה שהותירו בו הקרב, השבי וקצין חקירות צה”לי ערל לב, ממשיכה לצרוח מכאב.
ועדיין נותר גם לסגור את עלבונה של חטיבה 188, שלא ידעה לעשות לעצמה די יחסי ציבור בעיתוי הנכון לאחר המלחמה ורק עכשיו זכתה לתיקון בידי אבירם ברקאי בספרו “על בלימה”, מאוחר, מאוחר מדי.
אולי אין בכוחם של צילומים וטקסטים ערוכים בעיצוב נבון להיות קולה של מלחמה וקולן של 40 שנות כאב מייסר. אולי באמת צריך את הכתמים השחורים, הדיו שניתז, המסגרות, כדי להתקרב קצת יותר אל אימתן של מלחמות ישראל.
“כבר שנים אני מנסה לכתוב את ספר זכרונותיי”, אומר נגרקר, “למעשה, הסיפור כולו כבר נכתב ונערך בידי אלעד שובל וסופרת מתל אביב, אך הדברים לא מצאו חן בעיניי ובעיני בני יוגב, בעל משרד לפיתוח אתרי אינטרנט. חיפשנו מה לעשות, עת הגיע אלינו המאייר דותן גולדווסר לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, מציע להפוך את הסיפור לז’אנר גראפי. הוא צירף דוגמאות, וערך את הספר עם יוגב, כעמוד איור מול עמוד טקסט. לאחר חשיבה נוספת הגענו למסקנה שעדיף לפרסם אותו באיורים בלבד, כאשר אנשי הוצעת ‘עם עובד’ מציעים שיהיה בשחור לבן בלבד.
הרי המאייר לא נולד עדיין בעת המלחמה, איך הופכים התיאורים לריאליסטים כל כך?
“כל שבוע נסעתי לעבוד לצידו, לתת דיבוב לאיורים ולתקן גם את הציורים לפי הכרת השטח שלי.
“הסיפור כולל את פטירת אימי, ההווי הצבאי בבסיס, בגדוד, בחניונים, אזור הלחימה, האירועים שקרו לי, על כך שניצלתי ממוות וודאי שלוש פעמים ותיאור מוראות השבי עצמו, כל מה שעברתי שם, החזרה הביתה וההשתלבות במדינה.”
הספר ראה אור בהוצאה מהחשובות בישראל, איך הגעתם אליהם?
“התייעצנו עם ג’קי לוי, חבר טוב ועיתונאי ופרשן צבאי בגל”צ. הוא התרשם מאד, הציע כמה הוצאות לאור, אחת שממש קפצה על המציאה היתה ‘עם עובד’, שהפיקו במהדורה ראשונה 3,000 עותקים, שמופצים היום ברשתות המובילות.”
הספר הזה נראה כאילו הוא מבקש לעשות תיקון?
“קודם כל רציתי להביא בפני עם ישראל את הסיפור האישי שלי, כל מה שעברתי ושיהיה גם מורשת למשפחה עצמה, מעין שורשים. אני עושה גם צדק עם המשפחה שלי, עם אחיי שסבלו לאחר שאמי נפטרה בשנת 71, בעת שהיו בגילאי בית ספר. הייתי אז חייל סדיר בגולן, ללא כסף, עברנו מצב מאוד קשה, זו מעין בקשת סליחה מהם. לכל אורך הדרך, כאשר חשבתי שחיי מגיעים לקיצם וראיתי איך חיי עוברים מול עיניי, ראיתי אותם, את אחיי. כשישבתי במרתפי העינויים של הסורים ואמרו לנו שמדינת ישראל לא קיימת עוד, כל הזמן חשבתי על אחיי.
“יש לי גם חשבון ארוך עם הצבא. עם החוקר איש המודיעין בצה”ל שאמר לי שהיינו צריכים לחזור בתוך ארונות מתים, שאנחנו השבויים בושה לעם ישראל ומדינת ישראל.
“לימים הממונה על החוקרים התנצל פומבית בפני השבויים על מה שנעשה ומה שנאמר ובהמשך קמה עמותת ‘ערים בלילה’ בשנת 1998, אשר עשתה צדק עם השבויים ומשרד הביטחון הכיר בהם כנכי צה”ל. אני חבר בעמותה, בעקבות הקמתה היחס לפדויי המלחמה השתנה, כשגלעד שליט הגיע הביתה הרמטכ”ל הצדיע לו, לנו אפילו סמל לא הצדיע.
“אך בינתיים הילדים שלנו גדלו, תחת הפוסט-טראומה שלנו, כי לא ידענו מה לעשות, כי היו עצבנות, התפרצויות… כאשר הייתי צריך את עזרת משרד הביטחון בטיפולים על מנת להתגבר על הטראומה, הם פשוט לא היו. רק ב-1998 כשהתחילו להכיר בנו, רק לאחר שחלק מחברינו כבר התמוטטו, רק אז התחילו לטפל בנו נפשית. דוגמה? אגף השיקום בטבריה לא ידע בכלל שאני קיים, ואני תושב קצרין מאז שנת 1981.”
יש לך גם חשבון עם מורשת הקרב של חטיבות השריון בגולן?
“שנים אני עומד להסביר את מורשת הקרב של חטיבה 188. פעם הגיעו שני אוטובוסים מאשדוד, שהיו צריכים לקבל מורשת קרב של החטיבה באנדרטת החטיבה בסלוקיה. ואז אני שומע את הסמ”ר הממונה על חדר המורשת מספר לתלמידים שלפני מלחמת יום הכיפורים רק חטיבה שבע היתה בגולן. נפגעתי מאד, מיד קפצתי ואמרתי שהיתה עוד חטיבה – 188, שהיתה בקו הבלימה הראשון, מפוזרת לכל אורך הקו. חטיבה שבע היתה בפילון והועלתה למעלה בפיקוד יאנוש בן גל ופנתה לעמק הבכא בלבד. אבל לאורך כל הקו בגולן היו שני גדודי הטנקים של 188. לאחר הבלימה פרצו הטנקים של 188 בצירי המרכז למובלעת הסורית וחברו לחטיבה שבע בצפון.
“לאחר שסיפרתי את סיפורי, מה עשיתי במלחמה ומה היה התפקיד של 188, היה אותו הסמ”ר בהלם. הוא ניגש אליי ואומר לי: שמע, אם אני הייתי מספר שגם אתם הייתם כאן היו תולים אותי על העץ הכי גבוה. אני אוהב אותך, אך לא סיפרתי לתלמידים כי זה מה שביקשו ממני לספר. זה היה לפני כשש שנים, לאחר מכן לקחתי על עצמי כפרויקט לספר מה היה עם חטיבה 188.
“ממש עכשיו שלחתי מכתב לשר האוצר ולשר הביטחון. ביקשו ממני לפני שנתיים לבוא לתל סאקי לתת סיפור על מורשת הקרב במסגרת ‘בעקבות לוחמים’. אני מחכה עם מפקד הטנק שלי, מגיעים כ-100 תלמידים ומתוך שני האוטובוסים בסך הכל נכנסו לאוהל ארבעה תלמידים. כל היתר חמקו ועלו לתעלות של המוצב והתפרפרו, המורים לא הצליחו להשתלט. המתנתי חצי שעה, לא נכנסו, הרגשתי נבוך, מבויש, הרי התנדבתי, עליתי למכונית ונסעתי הביתה. גם הפעם ביקשו ממני להגיע – כבר לא הסכמתי.”
הספר עושה צדק עם 188?
“אני בסך הכל מספר מה יכול לעשות חייל בודד. עשיתי דברים בניגוד להוראות המט”ק. גם היציאה שלי מהבונקר של תל סאקי להודיע שכולם שם מתים הייתה בניגוד להוראות המפקד.”
הצלת 30 איש, קיבלת צל”ש?
“לא, כי לא נותנים צל”ש לשבויי מלחמה.
מה אתה עושה היום?
“בן 62, נשוי לאילנה, הורים ליואב, יוגב, תומר ושגיב. גמלאי של התעשייה האווירית, מתגוררים בקצרין. מטפל בגינה, מטפח מפלי מים כתחביב ובנוסף מתכנן לעצמי טיולים בעולם ומדריך קבוצת חברים”.
