כשאולה בוטובה, בת לאב יהודי ואם נוצריה ותלמידת י”א במולדבה, בחנה אפשרויות לימודים, היא הופתעה לגלות שאחת הדרכים הפתוחות בפניה היא הגירה לישראל. בתוך שנה הגיעה לארץ, הכירה את בעלה לעתיד, והיום שמה בישראל לאה
בלילה, הייתה אולה בוטובה הקטנה מהעיר טרספול במולדבה מסתגרת בחדרה, כורעת על ברכיה ומתפללת. בתחילה מול איקונות קטנים שמצאה בבית, אך במהרה, כבר כילדה רכה, חשה שאין זה נכון.
איך יכול להיות שאדם צבע תמונה ועכשיו אני מתפללת אליה? שאלה את עצמה, הרי אלוקים ברא את כל העולם, הוא לא יכול להיות על תמונה! האיקונות הורדו אבל הצורך ברוחניות ובכוח עליון להדברות נשארו.
היום כבר אינה אולה אלא לאה שטייגמן, 33, בקצרין, אם לחמישה – הודיה בת 11 מרים 9, אהרון 7, תפארת בת הארבע ונחמה – כמעט שנתיים. אמנם אינה בת מלך, אבל כמו רות מהמגילה, כל מסע חייה כמו כוון לא רק אל היהדות, אלא גם אל קיום מצוות כהלכה. ו… גם לה יש בועז פרטי משלה, ואפילו ממבט ראשון.
לאה: “הגענו לקצרין עם שלושה ילדים, רצינו להיות חלק מעם ישראל בחברה מאוד מגוונת. היה חשוב לנו גם קיומו של גרעין תורני כמענה להחיות את הנשמה שלנו. אנחנו מסיימים כבר שנה שביעית כאן, בועז מטפל ברפואה סינית, אני נכנסתי לחינוך”
היא נולדה לאב יהודי ואם נוצריה, אחות לאירינה הבוגרת ממנה בשש שנים, בית ללא בדל של סממני יהדות, אבל כן עם ביצי פסחא ועץ חג המולד. בסוף כתה י”א כנהוג שם, פנתה להוריה בבקשה ללמוד קולנוע ומשחק בעיר הבירה קישינייב, ונתקלה בסירוב עקב בעיות בריאות מילדות וצורך להיעזר בתרופות רבות.
“ואז פתאום, תוך בירור אפשרויות הלימוד, אימא שומעת על משרד של הסוכנות היהודית שהתמקם במפעל נטוש ועל אפשרות להגר לגרמניה ולישראל”, מספרת שייגמן. “חיפשנו מסמכים, אך את תעודת הזהות של סבתא כבר שרפו, תעודת הלידה של אבא משוחזרת ולא הוכרה. במקרה נמצא שאלון בו ציינה סבתא שהלאום שלה יהודי. ‘זה מה שיש לנו’, אמרה אמא לסוכנות והופתעה מהתשובה: עם מסמכים כאלה לא תוכלו להגר לגרמניה. יתכן שלישראל.
“סמוך לסוכנות הוקם מועדון לצעירים, יחד עם אחותי למדנו בו עברית, צפינו בסרטים על ישראל, נדלקתי מהיופי, הפאר, הרמה, איכות החיים והתרבות. עם קבלת האישור לעלייה מהשגריר בקייב נבחנתי באוגוסט לתכנית “סלע” לסטודנטים; בנובמבר אני כבר בארץ.
ההורים גם הם החליטו לעלות למקום שצפוי לנו בו עתיד טוב יותר. רציונלית קשה להבין זאת, איך בתוך שנה הכל התהפך אצלנו. למעשה אלוקים סובב אותנו ככה: הגיע הזמן שאתם תהיו פה ואתם תהיו פה. ניצלנו את ההזדמנות ועשינו זאת”.
לא רק מגילת רות, גם יציאת מצרים
בהיחבא הם מכרו את כל רכושם, דירה בעיר, בית ושטח חקלאות גדול בכפר, מכונית, הכל בסוד גם לא לבני המשפחה. כמו ביציאת מצרים, רק לעת לילה, כשהמונית הגיעה, נפרדו מהקרובים, הקונים נכנסו לבית וכבר לעת לילה בוצע במקום ניסיון שוד.
מרכז הקליטה בנצרת עלית היה לביתה הראשון בישראל של אולגה. בו היא עברה לימודי עברית אינטנסיביים, פסיכומטרי וקורס למעוניינים ללמוד על ההיסטוריה של עם ישראל, התרבות והמסורת. שם גילתה לראשונה שיש כאן משמעות להיותך יהודי או שאינך. לא שהזהות אי פעם הציקה לה, הדברים הללו שם, בחו”ל, אינם מעניינו של איש; רק כאן מבררים אם אתה שייך.
ההורים הגיעו לאחר שלושה חודשים, קנו דירה בקרית שמואל ואחותה הגרושה עם בנה – לא הרחק מהם.
בהיחבא, מהפך תוך שנה, כמו יציאת מצרים פרטית משלכם?
אז אולגה, היום לאה: “לגמרי. הגעתי לארץ, כל המחלות והכאבים נטשו אותי, זרקתי את כל התרופות, הארץ פשוט ריפאה אותי לגמרי!
“אבל הבנתי שאיני יהודייה לפי החוקים כאן, לכן פניתי לאמי, קיבלתי את הסכמתה להתגייר, אם כי איש מאתנו לא ידע את המשמעות. רק בסוף הקורס נאמר לנו: אתם עומדים לעשות את הבחירה של חייכם וצריכים לדעת: להתגייר זה לכרות ברית עם בורא עולם בגיל בוגר. לבחור במודע בדרך מחייבת. בקורס, שהיה בתכניו קורס גיור, הבנתי שהנצרות שבה האמנתי יצאה מהיהדות, שהיהדות היא השורש, שהשם נגלה לעם ישראל במעמד הר סיני לפני יותר ממיליון יהודים. זאת, לעומת אדם אחד שהתחיל בנצרות. חשתי שאני רוצה לחיות חיים יותר קרובים לבורא עולם ולהיות נאמנה לו, כי הוא היה קרוב אליי עד עכשיו, עזר לי, תמך בי ושמע את תפילותיי.
“מה שהדליק אצלי את הנר היו השבתות בקיבוץ לביא. משהו נדלק בי ואחרי שבת חיפשתי את התחושה שחוויתי במהלכה כמו חיפוש של סם. את הרוגע, השלווה, השלמות, הטוב, הקסם, משם התחיל גם משהו פנימי.
“הקורס הסתיים והחלטתי לצאת לשירות לאומי כמו בנות דתיות. בבית פרץ ריב גדול והוצב אולטימטום: צבא או לימודים. ההורים ניפצו את החלומות, פניתי למכינה לתלמידי חו”ל באוניברסיטה העברית והחלטתי שאם אתגייר זה יהיה לגמרי, עם קבלת עול מלכות שמיים, לא אחיה חיי שקר. הכרתי חברים חדשים, חילוניים, היו בילויים גם בדיסקוטקים, החיים היו חווייתיים, אבל השם פשוט מוליך אותי בסבלנות בדרך הרצויה.
“מודעה ללימודי יהדות לעולים חדשים בבית הכנסת בהר הצופים, משכה את תשומת לבי. מעניין, אמרתי. ונכנסתי לפרויקט ‘חברים’, לימודים בחברותות פעמיים בשבוע: פרקי אבות, פרשת השבוע, בחן ובחיוך. נשאבתי לזה, ראיתי דתיים ואמרתי ‘וואו, לאלה אני רוצה להשתייך – ערכיים, אכפתיים’. התחלתי להתפלל, ללכת לבית כנסת, להתלבש בצניעות.
“צריך להזכיר שהגעתי בתחילת השנה, עד סילווסטר התלבטתי, בחג אמרתי שזה האחרון ומכאן – חיים חדשים. הדלקתי נרות חנוכה, שמרתי שבת, בעיני חברותיי הפכתי לדוסית.”
כשראיתי אותו אמרה לי בת קול: זה הולך להיות בעלך
ואז, בתחילת ינואר, התפללתי לבורא עולם שישלח מישהו שיעזור לי בדרך. חשתי בודדה, ההורים שלי לא איתי, אני עדיין לא יהודיה, אבל מקיימת מצוות, עוף זר. בשבת לפני פורים, בבית כנסת חב”די שמוקם במקלט במעונות, פגשתי את בעלי. הוא, בן אילניה בגליל, היה בדרך לחזרה בתשובה, דתי-טרי. כשראיתי אותו אמרה לי בת קול: זה הולך להיות בעלך. לא ידעתי את שמו, מיהו, אמרתי לעצמי מעניין איך זה יקרה. הכרנו לאט לאט, והקשר ביני – אולה, לבינו – בועז עמנואל, נוצר. כשהבאתי אותו לבית הוריי הם הבינו כבר שצריך להשלים עם המציאות, זו דרכי. לאחר פסח הוא הציע לי נישואין, בצום גדליה נסענו לבית הדין במרכז שפירא, שם בחנו אם אנחנו רציניים. בפתח בית הדין התפללתי ואמרתי להשם: אם אתה רוצה שאני אהיה חלק מהעם הזה, עשה שיהיה בקלות, אני סומכת עליך ומה שיקרה אני יודעת שיהיה לטובה. אם לא – אני מקבלת את זה באהבה. נכנסתי נקייה בלי שום אינטרסים, מה שהשם נותן כך יהיה. התקבלתי, בערב יום כיפור טבלתי, באוגוסט התחתנו. שנינו המשכנו בלימודים, אני סיימתי היסטוריה כללית ושל עם ישראל, חינוך ותעודת הוראה, בועז פנה ללימודי המזרח והמשיך בלימוד רפואה סינית ב’רידמן’. שנינו אומרים שהאוניברסיטה היתה רק טריגר להפגיש בינינו. עם תום הלימודים נאלצנו לעבור לאילניה לסעוד את אמו של בועז, שלוש שנים נוספות עברו בהדרכת קבוצת נעלה ב’ימין אורד’ ואז – פרשת דרכים.
“החלטנו על הגולן, הגענו לקצרין עם שלושה ילדים, רצינו להיות חלק מעם ישראל בחברה מאוד מגוונת. היה חשוב לנו גם קיומו של גרעין תורני כמענה להחיות את הנשמה שלנו. אנחנו מסיימים כבר שנה שביעית כאן, הורים לחמישה, בועז מטפל ברפואה סינית, אני נכנסתי לחינוך. התחלתי ב’איילת השחר’ ביונתן, אני מסיימת שנה רביעית בבית הספר ‘ואהבת’ בקשת, שיניתי מקצוע להוראת חשבון, ואני גם מלמדת ב’שיר חדש’, בית ספר יהודי אנתרופוסופי דתי שמסיים את שנתו החמישית בנטור. כל מקום מאוד מזין אותי, מעשיר ומלמד אותי.”
וההורים?
“עד שאמי הגיעה לכאן לאחר לידת תפארת, הם חשבו שאני מאוד מסכנה. זה היה בפורים, כשנסעה היא ספרה עד כמה היא מאושרת לראות: בעל זהב שיודע לבשל, לכבס, לטפל בילדים; קהילה שמביאה אוכל, הדלת לא נסגרת עם משלוחי המנות… זה היה קידוש השם גדול. אבי מתוודה שגם הוא פונה בתפילה כשצריך. כאשר הגיעו פיטורין פתאומיים אמרתי לו: אבא, אל תדאג, תן צדקה והכל יסתדר. באותו יום התקשרו אליו עם עבודה חדשה. דברים קטנים כאלה מאוד מחזקים אצל אנשים אמונה שיש מישהו שרואה, שומע, מקשיב, דואג והכל מושגח”.
