שבועיים לאחר שחיים אדרי הוכשר כלוחם שריון, שמונה חודשים מהגיוס, פרצה מלחמת יום הכיפורים. בגיל 18 ועשרה חודשים, הוא מצא את עצמו באחד מ-36 הטנקים של אביגדור קהלני, למול מאות טנקים סוריים. גם לאחר 40 שנה, הוא זוכר כל שנייה
“כשנגמרה המלחמה, שאלו אותנו אם למישהו יש סיפור מיוחד מהקרב, משהו שעבורו אפשר לקבל את ‘אות המופת’.
“התביישנו לבקש, התביישנו בכלל שנשארנו בחיים כשכל כך הרבה נפלו ונפגעו סביב לנו. אני חושב שהאות היה צריך להיות גדודי, לכל היחידה, כל אחד עשה שם דברים מעבר ליכולות שאנחנו מכירים”, חיים אדרי, מספר אישי 2176726.
רק בן 18 ועשרה חדשים היה הטען-קשר אדרי כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, שמונה חודשים בצה”ל, רק שבועיים חלפו מאז סיים קורס צמ”פ להכשרה כלוחם בשריון.
בארבעת ימי הלחימה למרגלות החרמונית, במקום שכונה לאחר מכן “עמק הבכא”, נפגע הטנק שלו וכך גם הוא וכל הצוות. הטנק הוחלף, הוא התאושש, חזר למערכה הכבדה והמשיך עם המ”מ בטנק השלישי בעקבות קהלני עד לפאתי דמשק.
ב-40 השנים שחלפו הוא חזר שוב ושוב לשדה הקרב, לספר לדורות שעדיין לא נולדו אז על עמידת הגבורה ומסירות הנפש של הלוחמים שעצרו את מאות הטנקים והנגמ”שים הסוריים ששעטו אל צפון הגולן; על מפקד אוגדה 36 דאז, רפול, שאמר להם כששככה האש: “אתם הצלתם את עם ישראל”.
מאות פעמים תיאר את מערך הכוחות, שלבי הלחימה, סיפר על החברים שנפלו. רק השנה, לראשונה, הוא חוזר גם אל עצמו, אל מה שקרה ללוחם, אל מה שעבר בנפשו ונותר שם כזיכרון אצור, אף לא שנייה הולכת לאיבוד, כבר 40 שנה.
הכוח הסורי העצום נגלה רק מהרמפה בחרמונית
חיים אדרי, 58, היום תושב קצרין, נשוי ליוספה ואב לאלעד, אייל, אורטל ואורנית, פותח לראשונה כאן את סיפור יום הכיפורים הפרטי שלו: “יצאנו לחופשה רגילה, ועמדנו לחזור לטקס סיום הקורס שאחריו היינו אמורים להתפזר, חלקנו ליחידות המבצעיות וחלקנו לקורס מפקדי טנקים.
ארבעה ימים לפני המלחמה הוזעקנו למחנה היחידה “עוז 77”, מדרום לרפידים בסיני. זה היה שמו של גדוד 77 בחטיבה שבע של השריון, המלה ‘עוז’ הנה הגימטריה של מספר 77.
“משדה התעופה ברפידים יצאנו באמצעות ארבעה מטוסי תובלה ‘נורד’ למחניים. קיבלנו טנקים ממחסני החירום ב’פילון’, עלינו למחנה ‘ירדן’ שבגולן לטיפולים אחרונים והכנת הכלים והתמקמנו מול מפקדת האוגדה בכפר נאפח.
המתח הורגש באוויר, אך כולם סברו, כי עומד להיות איזשהו מחטף שטח של הסורים או יום קרב, בוודאי לא מלחמה כוללת.
“בשעה 12:00 בצהריים התכנסנו לשיחה עם המג”ד אביגדור קהלני. קיבלנו עדכון מצב והתפזרנו לכלים שהיו מכוסים ברשתות הסוואה.
בשעה 14:00 עברו מעל ראשינו שלושה מטוסי סוחוי סוריים, מטילים פצצות ללא אבחנה, ארטילריה נחתה על תל ‘שיפון’ שמולנו. הבנו שפרצה המלחמה.
עם הפקודה להשליך את רשתות ההסוואה, התחלנו לנוע עם הטנקים על הכביש צפונה אל ‘עמק הבכא’ כפי שכונה יותר מאוחר ונכנסנו למגע עם האויב.
“הכוח הסורי העצום, שנע לקראתנו נחשולים נחשולים, נגלה לעינינו רק כאשר תפסנו עמדות על הרמפה למרגלות הר חרמונית. כל מה שהיה לנו מול מאות הטנקים הסוריים היה הגדוד; 36 טנקים, מתוכם 14 על הרמפה, בהם גם הטנק של קהלני.
לא ידעתי מה מחכה לי. היה הלם ראשוני, מצב שלא הכרתי, הרי עד עכשיו רק התאמנו עם טנקים, לא עם אויב או טנק שיורה בחזרה.”
סד”כ כזה, זה לא נראה אבוד מראש?
“ברושם ראשוני כן, הטנקים שלהם היו גם משוכללים יותר, אך די מהרי גילינו שאיכות הלחימה שלהם ירודה משלנו. אנחנו גלויים בעמדה, כמעט כל טנק שלנו זו מטרה, הם יורים הרבה ולא כל כך פוגעים. מעבר לכמות ולטנקים היותר משוכללים, הטנקיסטים לא היו כל כך מקצועיים אם כי בהחלט נחושים. לא היו כאן המראות של מלחמת ששת הימים, כאן לא ברחו והשאירו את הנעליים על הכנף של הטנק.
מצד שני, היינו בתא שטח יותר גבוה, בעמדת תצפית טובה יותר, מה שנותן יתרון על הטנקים שנמצאים בשטח נמוך יותר.”
לבד, בעורף האויב
איפה מתעוררות האימה, הבדידות, השאלה אם תשרוד בכלל?
“אמנם השריון נלחם במסגרות של פלוגה ומחלקה, אך הגענו למצב שכל טנק החל להילחם על החיים, תוך כדי שאנחנו משפרים עמדות.
“הטנק שלי התרחק מהכוח, אמי פלנט המ”פ שם לב שאנחנו לא לצידו, הרים את הקשר וביקש מעופר המ”מ לדעת את מיקומנו. עופר ענה: ‘אני ליד עצים’. אמי הרים משקפת, גילה שהתרחקנו, גלשנו לשטח הסורי ופלוגה של סורים חצתה אותנו. המ”מ הורה לצוות לשגר שלושה פגזים, השבנו שזו התאבדות, כל מה שנשאר לנו היו שלושה פגזים ומקלעים, בלי פגזים אתה לא יכול להילחם. זו היתה מצוקה, עוברים לצידך טנקים של אויב, אתה יודע שאי אפשר לירות בהם ובשלב מאוחר יותר הם יפגעו בך או בחברים, זו היתה תחושה מאוד מאד קשה. זה אחד המצבים שאפשר להיקלע אליהם במלחמה וזה לא לפי תכנית האימון שבה אתה לומד איך להגיב; כאן צריך להגיב לפי תחושות בטן, מהר ונכון.
“המ”פ לא באמת האמין שזה אנחנו ואמר לעופר: ‘אם זה אתם נצנץ לי לאחור’. הוא עדיין לא האמין, ביקש שני נצנוצים ואמר: ‘תזהרו, אתם בתוך שטח אויב ולבדכם. ואז נשמע שוב קול המ”פ בקשר: ‘אני מזהה כוח גדול שמתקדם לידכם, דוממו מנועים, אנחנו נעסיק אותם’. אכן, הפלוגה הסורית הושמדה. הצלחנו לשוב בחזרה לכוח, זה יכול לקרות מאוד בקלות שאתה לא יודע איפה כוח האויב ואתה מתערבב איתם.
במקום הזה נלחמנו שלושה ימים ברציפות, תנומה של שתיים שלוש דקות, אוכלים מנות קרב, שירותים מאוחר בלילה. אי אפשר היה לעזוב את העמדות, לעיתים היינו על החרמונית שניים-שלושה טנקים בלבד.”
בכמה טנקים סורים פגעת?
“אחרי המלחמה תחקרו, לפי הספירה שלנו פגענו ב- 28 טנקים, אך לטנקים הסורים היה מיסוך שלא הכרנו. לעיתים חשבנו שטנק נפגע ואז גילינו שהוא שב לנסוע, כך שיתכן שפגענו בטנק כמה פעמים.”
בשלב מסוים הפכת לזמן מה למפקד הטנק, מה קרה שם?
“אחד המ”מים שעברו אלינו במהלך הקרב שמע בקשר על חבריו שנהרגו, נכנס להלם קרב רגעי של כמה דקות, והפסיק לתת פקודות ירי. הצוות בטנק נלחץ, יורים אלינו, הטנקים הסורים כבר 50 מטרים מאיתנו, ואז תפסתי פיקוד על הטנק. אני, שרק סיימתי קורס, טענתי את התותח ונתתי פקודות לירי, השמדנו את הכוח שהתקרב, הרמתי קשר למ”פ, עדכנתי אותו במה שקורה, הוא הנחה אותי לרדת עם הטנק לשטח נמוך והמפקד הוחלף.”
פתאום הכל שקט, לא ידענו אם אנחנו חיים
וגם נפגעת?
“במהלך הקרב חטפנו שלוש פגיעות מפגזים סוריים, ופעם אחת עלינו על מוקש.
שתי הפגיעות הראשונות היו פגיעות קלות אם אפשר להגדיר כך. פגיעה אחת בתאי הזיווד, פגיעה שניה בבורג “ל” שתפקידו לשמור על מתח הזחל. שתי הפגיעות הללו לא גרמו לטנק לעצור והמשכנו בלחימה.
“השלישית הייתה פגיעה ישירה בצריח, בנס גדול נשארנו בחיים.
זה היה ביום השני למלחמה, קיבלנו פקודה לעלות במקביל כל המחלקה ולא במדורג כמו שמקובל. טנק סורי הצליח להתקרב מאוד אל מרגלות העמדות שלנו, מצא מסתור מאחורי סלעים, כך שלא היתה לנו הנמכה אליו. על מנת לפגוע בו היינו צריכים לעלות לעמדת “בוגי”, מצב בו הטנק חשוף ופגיע ביותר.
הטנק הסורי יצא מהמסתור, אני הייתי סקרן ולאחר שטענתי פגז בתותח משכתי את האפיסקופ לראות במה מדובר. אנחנו שהיינו יותר קרובים אליו, חטפנו פגיעה ישירה במגבה התותח, דבר שהוציא את הצריח מכלל שימוש. מעוצמת הפגיעה הועפנו בתוך הצריח והיינו במצב הלם או איבוד הכרה לזמן מסוים, עד היום זה לא הוגדר. חטפתי את כל הרשף לתוך העיניים ומעוצמת הפגיעה שכבתי עם הראש שמוט לאחור. האוזניים נאטמו, פתאום הכל היה שקט, העיניים הסתנוורו, לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו אם אנחנו חיים. בתוך הרעש של הטנקים, המנועים, הפגזים, הקשר, פתאום לא שמענו דבר, ועד היום איני שומע היטב.
לפתע אני שומע קול קורא לי: אדרי, אדרי! בשלב הזה אני פותח את העיניים ואני רואה את המט”ק, אדרי דוד – שנהרג שש שעות אחר כך, בוהה בי ושואל אותי ‘אדרי אתה חי??’ כמה שניות לא הגבתי, חשבתי: מה זו השאלה הזו? ואני ואמר לו: ‘כן.’ הוא שואל את התותחן אברהם אליהו: ‘אתה חי?’ והוא עונה ‘כן’, וכך גם הנהג.
‘תבדוק שאתה שלם שיש לך ידיים ורגליים’ אומר לי המט”ק שלא האמין.
כך, לאט לאט, אני מבין את עוצמת הפגיעה ואת המזל הגדול שהיה לנו ואני נזכר שאני שומע בקשר: ‘”2 ב'”, שם הטנק שלנו ‘תענו “2 ב”, תענו’. בקשר אני שומע את אחד מצוותי הטנקים שאומר: ‘אני חושב ש-2 ב’ הלך’. מפגיעה כזאת אנשים לא יוצאים חיים.
לאחר מכן התווכחנו בטנק, אולי היה זה צוות עיראקי או רוסי, כי לא היה מתאים לסורים להיות כל כך מתוחכמים, עד עכשיו לא נתקלנו ברוח לחימה כזאת.”
אם לא ניהרג היום, אז מחר
“לאחר שהתאוששנו, התחלנו בבדיקת מערכות לתקינות הטנק ואז הסתבר שמעוצמת המכה התותח יצא מכלל שימוש – לא ניתן לשלוט על ההגבהה וההנמכה של התותח. יצרנו קשר עם המ”פ וקיבלנו הנחיה להסיע את הטנק לנקודת ‘מלא מחדש’, לקחת מהר טנק אחר תקין, שבדרך כלל הצוות שלו נפגע ולעלות חזרה מהר, כי כל טנק חשוב. היו שלבים שנשארו שני טנקים בלבד על החרמונית מול הכוח הסורי, כאשר הטווחים ביננו לבינם כחמישים מטר בלבד. זה היה מצב לא סביר, כי טנקים נועדו להילחם לטווחים ארוכים יותר, הטווח הקרבי הוא מ-900 מטר ומעלה.
כמה טנקים סורים? לא היה מצב שאפשר היה לספור, גלים גלים הם התחילו לעלות לעבר החרמונית. השמדנו אותם בטווחים של 50 מטרים, היתה לנו עליונות של מקצוענות וגם לירות מהר ולהשמיד. מפקד הקרב, קהלני, היה נכנס לרשת הקשר כל הזמן. אם היה משהו שהרגיע אותנו זה היה הקול שלו; שלו, מרגיע, נותן ביטחון, אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליו.”
איך הרגשת מול כל האובדן הנורא מסביב, חשבת על האפשרות שלא תחזור?
“בשלב מסוים, כשראינו שאנחנו שניים שלושה טנקים, אמרנו שאם אנחנו לא נהרגים היום אז ניהרג מחר. מילואימניק הגיע והציע לכתוב מכתב לארץ, כתבתי מכתב פרידה להורים והוא לקח אותו, הוא הגיע אליהם, יתכן שתוך כדי מלחמה.
זה היה סוג של דבקות במטרה. 30 שנה עסקתי בשכול עם משפחות שכולות. אך ברגע הקרב, המלחמה, לא חושבים על החיים, אלא להילחם ולהציל חברים, ערך החיים הפרטיים לא עומד באותו רגע בשורה הראשונה. המחשבות הולכות לכיוונים של איך לנצח, אתה מפסיק לחשוב על החיים שלך.
“את שואלת האם בכינו? לא ראינו את הדבר הזה, גם כאשר נפגשנו עם חברים ושמענו על אנשים שנהרגו, לא היה בכי, לא התפרצות, כמו שאפשר לראות היום בפיגועים או במקרים כאלה.”
שלב הפריצה: לא חשבנו שנגיע כל כך רחוק
“לאחר שהשגנו שליטה בשטח עברנו לשלב הפריצה לסוריה בציר הצפוני. הטנק הראשון היה של המג”ד אביגדור קהלני ובטנק השני המ”פ אמי פלנט ואנחנו אחריהם בפיקוד המ”מ החדש ישי זרחי. גדוד 77, שמנה בערך 30 טנקים, קיבל את הפקודה לפרוץ בציר הצפוני.
בשלב הפריצה כמעט ולא היה מגע עם טנקים סורים, לא נשאר להם כנראה כוח להגיב, הרוב הגדול נפגע. המשכנו כל הזמן, עד היום האחרון של המלחמה. כאשר התקבלה החלטה על הפסקת אש, כי הסורים פחדו שאנחנו כבר בדמשק, היינו בתל שמס, 40 ק”מ בעומק האויב וכ-15 ק”מ מדמשק.
מה קרה בעת הפריצה, האם המשכתם בלחימה, מה ראיתם בדרך?
“היו קרבות פה ושם, אך לא בסדר הגודל של הבלימה. ההתנגדות היתה מאוד חלשה, כמעט ולא נתקלנו בכוחות, באמת לא חשבנו שנגיע כל כך רחוק. חצינו כפרים סורים, ההלם הראשוני היה שראינו אנשים עם חמור, הולכים להביא מים מהבאר, בקושי חשמל, חיים עשרות שנים אחרינו. אך רוב האוכלוסייה ברחה משם, נכנסנו לכפרים נטושים לגמרי ובדרך חצינו כל מיני שיירות פגועות, טנקים סורים פגועים, המון חיילים מתים.
אני נזכר בסיפור משם, עת בשלב מסוים חיכינו לחוליה טכנית שתסייע בתיקון הטנק. לפתע ראיתי נגמ”ש חדש לחלוטין, מתוך סקרנות של ילד בן 18 רציתי לבדוק ולראות. איבדתי את תחושת הזמן ופתאום אני שומע בעברית: ‘יש כאן חיילים סורים!’ הסתכלתי החוצה, ראיתי שפלוגת סיור שלנו מכתרת את הנגמ”ש שבו הייתי. לא הצלחתי להוציא מלה, לצעוק שאני חייל יהודי. מצאתי סמרטוט לבן, שמעתי שצועקים: לא לירות! יצאתי החוצה וצעקתי עליהם כאילו שאני הייתי בסדר והם לא.
לאחר שבועיים ירדנו להתארגנות במחנה ‘סער’ ואז חזרנו למובלעת. ישבנו בכפרים כמו חאן ארנבה, ג’בה, איובה, תל שער, כ-8 חודשים והשתתפנו במלחמת ההתשה. לא היה שקט עד הסכם הפרדת כוחות והחזרת השבויים.”
מתי דאגתם קצת לדברים האישיים, החלפת בגדים, אולי מקלחת?
“אחרי הבלימה היה קצת יותר אוויר, היה אפשר לנמנם, לרדת מהטנק לשירותים, להיכנס לחניון לילה, אך האוכל המשיך להיות מנות קרב; לא ראינו לחם, לא ירקות, לא אוכל טרי, הכל שימורים, בוודאי לא מקלחת, לא בגדים להחלפה. זו היתה מלחמה, זה היה הדבר האחרון שהטריד אותנו. כמעט שלושה שבועות לאחר המלחמה לא יצאנו הביתה, לקח זמן לגייס מילואים, לבנות כוחות מחדש במקום האנשים שנהרגו.
“מיד לאחר המלחמה עצמה יצאתי לקורס מפקדי טנקים. נשארתי בקבע 30 שנה כרס”ג גדוד 75 במעלה גמלא, במחנה רומח שמעל כנף. עד השחרור בשנת 2002”.
