בערב יום השואה וביום השואה יושמעו ב”רדיו קול הכנרת” שני תשדירי רדיו שכותרתם: “ילדים מראיינים ניצולי שואה שהיו ילדים בגילם בתקופת השואה; השואה מנקודת מבטו של ילד.” על יוזמי הפרויקט, הילדים וניצולי השואה המשתתפים בתוכנית
“הייתי ילדה יהודייה קטנה בת שבע, כבר לא עם הוריי, כי היה מסוכן. כבר לא צילה היהודייה, אלא ידז’ה הנוצרייה. אין יותר צילה. ‘צריך לזכור שאת יהודייה’, אמרתי רק לעצמי, ‘אבל מעכשיו את ידז’ה. ההורים שלך נוצרים, אנשים טובים, נחמדים, ואל תספרי מה שהיה בעבר’. ככה התחלתי את חיי. היה קשה לי כאשר באו ‘בנדיטים’ (פורעי חוק) בלילה, לחפש יהודים ולהרוג ואני ישנה על התנור. ‘בבקשה, אתם יכולים להסתכל, אין יהודים אצלנו’ – ענו בני הבית. כאשר הם צעקו: ‘מי ישן פה?’ מהר מהר עמדתי על הברכיים, הצטלבתי ובכיתי: ‘למה אתם לא נותנים לילדה קטנה לישון?’ – צעקתי אליהם, נשכבתי על הכרית ועשיתי עצמי ישנה. לא אשכח עת אבא’לה שלי, שהיה ביער עם הפרטיזנים, הגיע לעיתים לראות אותי. ‘אבא’לה’, אמרתי לו: ‘אסור לדבר יידיש, בוא נדבר פולנית, מפני שפה יש ילד שלא אוהב יהודים’. אבא רק רצה לדעת שטוב לי. לא רציתי להקשות עליו ואמרתי: ‘אבא’לה הכל בסדר, הם אנשים טובים, מתנהגים אליי טוב, רק יש כאן שור שאני מפחדת ממנו, יש לו קרניים גדולות, מסוכן להיפגש איתו’. למרות שלפני השינה הצטלבתי, והתנהגתי כמו פולניה, נבהלתי כאשר רועה הפרות אמר לי: ‘נדמה לי שאת יהודייה, מפני ששמעתי אותך מדברת שפה שאני לא מבין, אבל אני יודע שזה יהודית’. כשאבא הלך, הרועה התחיל לאיים: ‘אגיד לכולם שאת יהודייה, אין לך מקום יותר כאן, ואת תהיי עם כל היהודים שהרגו’. כאשר היה בדרכו החוצה עם הפרות נדמה היה לי שהשור עומד ושומע כל מלה שאמרתי לו. ואז השור הרג אותו! לקח אותו על הקרניים והרג, שהוא לא יוכל יותר לומר אף מלה למישהו ואני נשארתי”.
1.2 מיליון ילדים יהודיים נרצחו בשואה. רק אלפים בודדים ניצלו וזהו לכאורה, סיפורו של נס נוסף. לכאורה בלבד, כי עד כה לא הועלו סיפורים כאלה לשידור רדיו, כאשר המראיינים הינם ילדים בני 12 בלבד ותהום של שלושה וארבעה דורות פעורה בין שני עבריו של המיקרופון.
זוהי עדותה של צילה שבין, אחת משמונה עדויות שקובצו לשני תשדירי רדיו, שכותרתם: “ילדים מראיינים ניצולי שואה שהיו ילדים בגילם בתקופת השואה; השואה מנקודת מבטו של ילד”, והם יושמעו ב”רדיו קול הכנרת” בערב יום השואה ויום השואה עצמו.
שמונה ילדים ושמונה מבוגרים בני 70-80, עמלו על התשדיר כאן בקצרין, במסגרת תכנית “חינוך לפסגות”, כאשר הצעירים עומסים על כתפיהם ונפשם עדויות קשות, ללא סינון והקלה.
“ביקשתי מהילדים: תקשיבו, מה שאתם שומעים עכשיו זו היסטוריה. יותר מזה בקטע כזה לא תשמעו. אולי תשמעו סיפורים על האירועים, תקראו, תראו בטלוויזיה, אבל כאן יש לכם את זה חי, אמיתי, נושם, קחו את זה אתכם, זה פעם בחיים”, כך פותח בני בר יהודה, איש רדיו מזה 21 שנים ב”קול הכנרת” ו”קול ישראל בעמק הירדן”, את הסיפור על התכנית שהנחה מזה כחודשיים. “הצלחנו להעניק לילדים האלה פיסת היסטוריה אבל לא בצורה של ‘נספר לכם’, אלא ממש לראות את האנשים.”
זו השנה ה-13 בה פועלת בקצרין תכנית “חינוך לפסגות”, אשר במסגרתה יש פרויקט העצמה כיתתי של התנדבות לקהילה. בפני כיתות ז’-ח’ מוצבת משימה של נתינה לאחר, ומנהל התכנית, תומר אנג’ל, הציע השנה ליצור קשר עם קבוצת ניצולי השואה בארגונה של טניה איתן. לפתיחת המשימה בנו הילדים ערב ט”ו בשבט עבור הניצולים ולאחר שמצאו שעדיין לא תועדו סיפורי הישרדותם של הניצולים כילדים בשואה, החליטו לעשות זאת במסגרת קורס הרדיו שהם עוברים.
“השילוב עשה להם טוב” אומר תומר, “בנינו את הקורס יחד עם בני, טניה ועם סתיו שבתאי, מדריכת ההעצמה שלנו. בני לקח הכל לידיו, הרים את התכנית, מעגל הקסמים הזה יצא ממש טוב והניב שידורים למופת. אנחנו נמשיך לעבוד עם הניצולים, שיתוף הפעולה בהחלט פורה ופורח לממדים ממש טובים”.
אחד התלמידים אמר: התחלתי להסתכל על החיים אחרת
אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים מגיע איש הרדיו הוותיק להעביר קורס רדיו ותקשורת לקבוצה בת 12 תלמידי “חינוך לפסגות”.
“ילדים בגיל זה אינם יודעים מה זה רדיו”, אומר בר יהודה. “הודות ללימוד הנושא אם יש לילד מה להגיד, הוא אומר זו בצורה מוכוונת ומקשיב למה שאמר, וכשזה עובד עליו הוא שואל: מה, זה הייתי אני?
“העבודה לקראת הראיונות עם הניצולים נמשכה כחודשיים, בהם הייתי צריך לעשות המון עבודת הכנה: לקיים שיחות הכנה על השואה, מתוך הידע וההבנה שלי. לקחת כל מיני מצבים שעליהם ידבר הניצול. כאשר הוא מספר לילד בן 12 שהוריו נרצחו מול עיניו עלינו להיות מאוד זהירים כי אנחנו לא יודעים איך זה יעבוד על הילד. מצד שני רציתי להגיע לנקודות הכי מרגשות, כי תפקידו של ראיון כזה הוא גם לרגש. איך אתה מגיע לרגש? – כשאתה הבאת אותו למקום הכי עמוק, המקום שהוא הכי מתחבר. בראיונות שומעים את הקול השבור, את הבכי, את משיכת האף מתוך בכי.”
האם ידעת מראש מה המבוגרים עומדים לספר?
“נפגשתי עם הניצולים בערך חצי שעה ויותר לפני שהילדים הגיעו. צריך להבין שזה אדם שעבר דברים נורא קשים וכל אזכור כזה מחזיר אותו אחורה, זה קשה מאד, צריך להיות זהיר, אלה אנשים בני 70-80 שסבלו ונדרשת לכך אחריות רבה.
“לכל ילד הוכן דף סטנדרטי עם שאלות והנחיות למרואיין: הצג את עצמך, בן כמה היית, איפה היית, מתי הגעת לארץ, איך קיבלו אותך בארץ. השתדלנו שהראיון יארך 12-15 דקות כדי לבנות שעה של תכנית. היו מקרים שעצרתי את הראיון והנחיתי את המרואיין: בוא נאמר את זה אחרת, זה כבד מדי, קשה מדי כי ראיתי מה זה עושה לילדים. חלקם נאלמו בתוך עצמם, חלקם אמרו שלא רוצים לשאול, לעיתים צפיתי כישלון, כי ברגע שילד נסגר מאוד קשה לפתוח אותו. מצד אחד לקחתי אותם בחיבוק גדול, מצד שני אמרתי זוהי ההיסטוריה, אי אפשר לברוח מזה וזה עבד כי נוצר כאן אמון. כאשר ילדה החלה לבכות לאחר ששמעה שהורי המרואיינת נרצחו לנגד עיניה, עצרתי את השידור. אני צריך שהיא תלך לישון בלילה ותקום בבוקר, זו המון אחריות. אבל אני חייב לומר שלמעט ראיון בודד שממנו הסרתי כמה קטעים קטנטנים, לא נגעתי בשום קטע. כל מה ששומעים זה אמיתי, לא ערוך, עם כל הרעשים ברקע. הילדים התנהגו למופת.”
כיצד התבצעו הראיונות מבחינה טכנית?
“הם התקיימו בחדר הישיבות במתנ”ס, ישבנו סביב שולחן, ואני ביקשתי מהילדים שלא מראיינים שיקשיבו, כי מדובר בפיסת היסטוריה, חיה, נושמת, חוויה של פעם בחיים. הם התייחסו נורא ברצינות.
“הראיונות נעשו בזה אחר זה, בשני מפגשי הקלטה, בכל אחד ארבעה מרואיינים. בכל מפגש אמרתי מה אני רוצה להוציא מהראיון, אמרתי למרואיינים להביט בילדים ולזכור שהינם ילדים: אתם רוצים להוציא, לספר, אך עשו זאת בעדינות, יש ילד מולכם והוא צריך לישון בלילה.”
כיצד הגיבו הילדים לאחר החוויה שעברו, נוצר בהם איזשהו שינוי?
“בשיעור הראשון אחר הראיונות אספתי את הילדים ואמרתי: בואו נדבר עליכם, מה זה עשה לכם. שניים אמרו שהם מבינים עכשיו טוב יותר מה היה בשואה. נורא התרגשתי. הם לא אמרו שהאנשים מסכנים, לא דיברו על רחמים, אלא על הבנה יותר טובה של מה היה בשואה.
“אחד התלמידים אמר: התחלתי להסתכל על החיים אחרת. אני אומר לו ‘חמוד אתה רק בן 12’, והוא עונה, כן אבל אני מסתכל על החיים אחרת. לא הכל שמח ולא הכל ורוד. אני רואה שהדברים אחרת ויודע זאת.”
מאוד מכובד לקצרין שמתוכה יצא שידור כזה
“אני נורא גאה בילדים, חושב שהם עשו עבודה גדולה למענם, למען עצמם. ככיתה, או כבית ספר, יש במה להתפאר. אני חושב שזה מאוד מכובד לקצרין שמתוכה יצא שידור כזה. שאפו למקום, לעיר.
מבחינתי השגתי את מבוקשי. שאלתי המון שאלות וגם ביקשתי מהמדריכים שיעשו זאת דרך ההורים, לראות שהילדים בסדר ולא נעשה נזק. אכן לא נעשה.
מצד אחד – שיקול הדעת שהפעלנו היה טוב, במקום ובמידה הנכונה ועל מנת לא לגרום לנזק.
“מצד שני זו הפעם הראשונה בכלל, שילדים בני 12 מראיינים כך ומביאים לשידור מוצר שקוראים לו ‘תכנית רדיו לזכור ולא לשכוח’. עד היום עשו זאת רק בני נוער בגילאי 16-17, בעיקר אלה שיוצאים לפולין. רציתי להיות כאן חלוץ, אבל התייעצתי עם המון אנשים לפני כן, עם אנשי רדיו ועם מנהל התחנה שלי יצחק טוניק שהיה מפקד גל”צ. הוא מאוד התלהב מזה, אמר שיש כאן משהו חדשני, שונה. לדעתי, השגנו את המטרה במלואה.”
מתי מתקיימים השידורים ובאלו מסגרות?
“השידור הראשון התקיים ביום רביעי השבוע, השני ביום חמישי והם יוכנסו לדף הפייסבוק של קצרין להאזנה בכל עת שרוצים.
אני גם אדאג שיהיו שידורים חוזרים ברדיו 106 FM. התכנית הועברה גם לגלי צה”ל לאור התעניינותם בה, וייתכן שישמיעו קטעים ממנה. המכללה שלי רואה בה גולת כותרת ליום הזיכרון, והיא עומדת להעלות אותה על נס ולהשמיע את חלקיה בכיתות. מתכנית ‘פסגות’ הארצית התקשרו לפני שבוע להריץ את זה בכל התחנות בארץ, עצרתי אותם: בואו נעשה את זה לאט…
“אפשר לציין כי בין הראיונות הוכנסו קטעי מוסיקה מתוך המופע ‘אבק ואפר’ של יהודה פוליקר וברשותו. כמובן בסוף יש קרדיטים לכל מי שפעל ועשה, אם זה הילדים, אם זה המרואיינים, טניה, תומר והמדריכים – שליוו את התכנית כולה. לבדי לא הייתי יכול לעשות את זה.”
האם יהיה המשך למפעל החשוב הזה שהתחלתם בו?
בר יהודה: “אמרתי לדימי אפרצב ראש המועצה ולטניה איתן, שאם יש ענין אמשיך לראיין ניצולים. אני שמח לספר שדימי אישר הקמת אולפן רדיו כאן, זה יהיה בקרוב, אפשר יהיה להביא אותם לאולפן ולראיין בצורה מסודרת, מובנית, לא פחות טוב ממה שאנחנו עשינו. אני אדאג שזה יקרה”.
מסגרת התכנית ומסר אופטימי
התכנית נערכה במסגרת לימודי רדיו ב”חינוך לפסגות” ובשיתוף מלא עם מתנ”ס קצרין וחוג הרדיו של המתנ”ס.
הילדים שהשתתפו: נוף אזולאי, חן אבוטבול, יאיר סלוק, יוחאי זפרני, נווה צדרבוים, זוהר אלמקייס, אילי אשכנזי ובניהו מזרחי.
שמות הניצולים המשתתפים בשידור: יהושע דינרמן, מיכאל פרידמן, חיים גרינברג, מרים תמיר, אברהם שרון, שאול גרשונוביץ, קרול סטולרסקי תושבי קצרין וצילה ואינה שבין מקדמת צבי.
בסוף כל ראיון ביקשו הילדים מהניצולים לנסח מסר אופטימי עבור הדורות הבאים:
יהושע דינרמן: “המסר שלי לנכדיי ולילדים שחינכתי ולילדיי: רק להסתכל קדימה, לאחורה שום דבר לא רואים, רק דברים רעים, שום דבר טוב. כשאתה מסתכל קדימה ומשתדל אתה רואה דברים טובים.”
מיכאל פרידמן: “המסר האופטימי הוא שיש לנו מדינה חזקה, צריך לשמור אותה, ויהיה טוב. זה לא יחזור יותר מה שהיה, השואה לא תחזור יותר.”
חיים גרינברג: “לדורות הבאים: שהם יזכרו שבשום מקום אחר בעולם חוץ מאשר בישראל, בכל מקום יש ריח של גז. כך או כך.”
מרים טמיר: “להעביר שבן אדם אף פעם לא ישכח שבעצם הוא ישראלי אבל גם יהודי. אבל גם שהוא צריך להתייחס לכל העמים, לסרבים, לערבים, לכל מי שאינו טרוריסט כבני אדם. כשבאתי הבנתי מה זו אהבת מולדת, לכן יום העצמאות הוא בעיניי החג הכי גדול. לאדם אסור לשכוח מאיפה הוא בא, אז אני ישראלית ולא הונגרית או רוסייה. על האדם להתנהג כבן אדם, כיהודי, כישראלי, ולא יתבייש בארצו, כי אין מה להתבייש בישראל.”
אברהם שרון: “פשוט לדבר על השואה ולא לשכוח אותה.”
צילה שבין: “שברוך השם שיש אצלנו בית, הבית זו הארץ שלנו, במקום שאתם חיים. אני מסתכלת עכשיו על הילדים שלנו, אני תמיד חושבת: חבל, מה שקרה קרה, אבל ברוך השם לא יקרה יותר דבר כזה, לא יקרה.”
קרול סטולרסקי: “אני רוצה למסור לדורות הבאים, שצריך לאהוב את המולדת, לאהוב את ישראל, להלחם על צדק, ולקבל ברצינות את מה שאתם שומעים, לא רק ממני אלא גם מאנשים אחרים ולקבל את זה ללב.”
בני בר יהודה
בר יהודה הינו חבר קיבוץ בית זרע, 21 שנה משדר ברדיו “קול הכנרת” ו”קול ישראל בעמק הירדן,” אשר שייכים למכללת כינרת. הוא בוגר לימודי תקשורת ולימודי מנהל עסקים ומגדיר את עצמו כ”זקן השדרים”. בר יהודה: “יש לי שלוש תכניות שבועיות, אבל התכנית הטובה מכולן היא ‘רגוע לסוף השבוע’, תכנית ליום שישי, בה אנשים מגיעים לאולפן לשידור חי. שאר שתי התכניות הן ‘אורחים באולפן’ שאני מקליט ומשדר ברצועות שידור שונות. היום מלמד רדיו במסגרות “חינוך לפסגות”, בקצרין ובחצור, במתנ”ס חצור ובקרוב בטבריה.
