קומץ סרבני התפכחות, רובם מקיבוצי הקיבוץ הארצי לשעבר, מתנגדים לקיום ועידת התנועה הקיבוצית בגולן, לרגל 50 שנה להתיישבות. יש אנשים שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה “טעיתי”
בשבוע שעבר, התפרסם בעיתונות הקיבוצית גילוי הדעת של חברים, רובם מקיבוצי הקיבוץ הארצי לשעבר, נגד קיום ועידת התנועה בגולן, לציון יובל להתיישבות. יותר מכול, נדהמתי מהאנכרוניזם, מחוסר הרלוונטיות של החותמים. הם כל כך מנותקים מן המציאות, שאין להם אפילו מודעות עצמית מינימלית להבחין עד כמה מכתבם פאתטי.
החותמים מנסים לכפות את עמדת המיעוט השמאלי הקיצוני בקבה”א על התנועה הקיבוצית כולה. את מה שהם לא הצליחו למנוע בתנועתם בזמן אמתי, הם מנסים להחיל רטרואקטיבית על התנועה הקיבוצית כולה.
במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית, שעיצבו את גבולה של ישראל
בחמישים השנים האחרונות, ההתיישבות בגולן היא מפעל ההתיישבות המרכזי של התנועה הקיבוצית. מפעל זה הוקם לאחר כמעט עשרים שנות קיפאון, שבהן התנועה הקיבוצית לא הקימה כמעט אף יישוב. מלחמת ששת הימים חוללה שינוי, שבא לידי ביטוי בהתיישבות בבקעת הירדן, צפון ים המלח ובעיקר, בגולן. נכון, יש פער גדול בין הכוונות להקמת עשרות קיבוצים גדולים לבין ההצלחה להגשימן בפועל. אולם מה שהוקם, הוא פאר ההתיישבות הקיבוצית, מאז הקמת המדינה.
ההתיישבות בגולן נועדה לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל באמצעות התיישבות, כמיטב המסורת של הציונות המעשית, שהתנועה הקיבוצית הייתה נושאת הדגל שלו. 13 יום לאחר מלחמת ששת הימים, החליטה מועצת הקיבוץ המאוחד על “ההכרח הדחוף בהקמת היאחזויות התיישבות במרחבים המוחזקים בידי צה”ל, החיוניים לביטחונה ולחיזוק מעמדה של ישראל במאבקים המדיניים הנשקפים לה”. גם איחוד הקבוצות והקיבוצים נרתם למפעל ההתיישבות. בעוד הקיבוץ המאוחד הקים גוש קיבוצים בצפון הגולן, הקים האיחוד גוש בדרום הגולן. כתב על כך מוקי צור בספרו “כאחד הדשאים, כאחד האדם”: “ההתיישבות בדרום הרמה נבעה משיקולים גאו-פוליטיים שביקשו לקבוע יתד במקום, למקרה של תביעה לפשרה טריטוריאלית עתידית”. עם איחוד התנועות, אימץ התק”ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת) את הדרך הזאת וכך החליטה מועצת התק”ם, בנצר סירני, בדצמבר 1980: “הגולן הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ריבונות ישראל בגולן היא ערובה לביטחון ושלום. …מועצת התנועה הקיבוצית המאוחדת תובעת פעילות מצד הממשלה ומוסדות התנועה הציונית להמשך הפיתוח והאכלוס של רמת הגולן… התנועה הקיבוצית המאוחדת תומכת ותפעל להחלת החוק, המנהל והמשפט הישראלי בגולן”.
והקיבוץ הארצי? גם הקיבוץ הארצי התיישב בגולן, והקים את גשור ונטור. חותמי המכתב נאחזים ב”נוסחת גשור”, על פיה “יישובינו לא יהיו מכשול לשלום”. לכאורה, ניתן להבין זאת כהקמת יישובים בגולן ובעת ובעונה אחת תמיכה בנסיגה מהגולן. אבל כל מי שמבין משהו בהתיישבות, יודע שאין לכך שחר. אף אחד לא מקים יישובים כדי לעקור אותם. עובדה, מתנגדי הקמתם של שני הקיבוצים, התנגדו להחלטה על אף אותה נוסחה. עובדה, גם תומכי הקמתם של גשור ונטור לא התיישבו ביו”ש ובבקעת הירדן. אבל הם יזמו הקמת קיבוצים בגולן, כדי לעצב באמצעותם את גבול הקבע של ישראל, שיכלול את הגולן בשטחה, בהתאם להשקפת עולמם.
ממשיכי עין גב
אז מה היא אותה נוסחה? בסך הכול גשר של מילים בין תומכים למתנגדים, כדי להשקיט רעשים ולמען שלום בית. מה אומרת הנוסחה? שום דבר. אפשר לפרש אותה כנכונות לנסיגה. אפשר לפרש אותה כהתיישבות למניעת נסיגה, למאבק נגד נסיגה, אך התחייבות לכבד כל החלטה של המדינה על נסיגה (ויש לזכור שעל פי חוק יסוד משאל עם, רק במשאל עם ניתן להחליט על נסיגה מהגולן). אני מפרש את הנוסחה, כאמירה שההתיישבות היא מעשה של שלום, בעוד עקירת יישובים היא מעשה איבה ואלימות ולכן מובן מאליו שההתיישבות אינה, ולא תהיה, מכשול לשלום.
אבל האמת היא שאין שום משמעות לאיזו נוסחה ישנה ועבשה, שכבר מזמן אבד עליה הכלח ובוודאי שאין היא עומדת מול מפעל התיישבות קיבוצי חי ותוסס, שחיים בו כבר בני שלושה דורות והוא נמצא בעשור החמישי שלו.
מאז שהקבה”א קיבל את נוסחת גשור, קרו כמה דברים במדינת ישראל. הגולן סופח לריבונות ישראל. חמישה ראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לסוריה וסוריה סירבה להצעה. סוריה התפרקה והתפוררה ואינה קיימת עוד. התרחש מאז אפילו שינוי גלובלי אסטרטגי – הקיבוץ הארצי התאחד עם התק”ם והוקמה התק”צ – התנועה הקיבוצית. ממש מגוחך לנופף היום בנוסחה הזאת.
אגב, הקיבוץ הארצי לא הקים רק את גשור ונטור, אלא גם את שניר. נכון, רמת הבניאס, עליה הוקם הקיבוץ, הייתה חלק משטח ארץ ישראל המנדטורית ולכן חלק בצד הישראלי של “הקו הירוק”, אולם הסורים השתלטו על השטח באלימות, בשנות החמישים. לאחר מלחמת ששת הימים, כבר בספטמבר 1967, הקים הקיבוץ הארצי את שניר, תחילה כהיאחזות נח”ל. נכון, בעיני הקבה”א זאת הייתה התיישבות כשרה מבחינה פוליטית, אך לא כן מבחינת הסורים. עמדתם של הסורים במו”מ הייתה נחרצת – קווי 4 ביוני 1967, כלומר עקירת שניר.
הגולן הוא ישראלי. כל מי שעיניו בראשו מבין שהעובדה הזאת היא בלתי הפיכה. יש קומץ סרבני התפכחות, או כאלה שאוצר המילים שלהם אינו כולל את המילה “טעיתי”, שעוד מתכחשים לה. חבל.
במלאת יובל להתיישבות בגולן, אך טבעי שוועידת התנועה הקיבוצית תעלה לגולן ותחגוג יובל שנות התיישבות. אני שמח במיוחד על החיבור בוועידה, בין עין גב והגולן ובין ציון 80 שנה לחומה ומגדל וחמישים שנה להתיישבות בגולן. אלה שני מפעלי התיישבות ציונית, שעיצבו את גבולה של ישראל. חלוצי עין גב הקימו את קיבוצם בקדמת כנרת, במטרה להיות חלוצי ההתיישבות בגולן, אך לאורך שנים התקיימו בבדידות מזהרת. בשנות השליטה הסורית בגולן, הם היו, כמו כל יישובי הגליל והעמקים, יעד לתוקפנות הסורית. עם שחרור הגולן, שוחררו גם עין גב ושאר יישובי העמק מאימת לועי התותחים הסוריים. היום, בהביטם מעלה, הם רואים לנגד עיניהם את אורות יישובי הגולן, ובהם הקיבוצים; הממשיכים האמתיים של מפעל חייהם.
