אגדה לראש השנה בסגנון רמת הגולן. רחל רזילוב שהתחילה מאפס. מסיימת דוקטורט בבר אילן עם לימודי טורקית ממקור ראשון ב… איסטנבול
דניאלה שאול 11.9.15
רשמו נא לפניכם: רחל רזילוב, כמטר ושישים של אומץ, ביטחון, סינדרלה מודרנית, אשה/נערה בת 43 שעדיין נראית כמו הבנות שלנו לאחר הצבא.
היא החלה את חייה בישראל בניקוי רחובות חדרה, כרגע כבר נגעה בידיו של הנסיך שלה, תואר הדוקטורט. הפיות הטובות של ימינו היו פרופסורים ואנשי שיווק, מרכבת הזהב שהציעו לה היו רק שתי מילים: אמון ביכולותיה. הסוסים שנרתמו לפני העגלה פתחו לפניה דלתות אקדמיות וכאשר הגיע כבר הרגע המאושר להמשיך באושר ועושר, היא אמרה לנסיך: רגע, יש לי עדיין משהו חשוב לעשות והלכה ללמוד חודש שלם עם סורים, עיראקים, פלשתינאים, אפגניסטנים, אנשי נסיכויות ואינדונזים, לא בסורבון או בקיימברידג’, אלא בשלוחת אוניברסיטת אנקרה, ברחוב הראשי של איסטנבול, דווקא.
בלילה חלקה שנתה בהוסטל עם בני דודים נוספים ממזרח לירדן ומצפונו, והקפידה להזכיר לכל איסטנבול ואחותה: שמי רחל, לא ראצ’ל, ואני מישראל, כן, יהודייה.
את החודש המטורף הזה היא מכנה: החופשה היפה בחיי. אבל אגדה צריך להתחיל מהתחלה, כי היא תמיד שיעור לחיים.
רחל הגיעה בעליית שנות ה-90 עם שני ילדים רכים, נחושה להמשיך בספורט כדרך חיים. השיעור הראשון של חייה היה היכרות עם מדרגות, שמהן מגלגלים אותה תמיד בכיוון ההפוך – חזרה לרחוב. התלמידה המצטיינת בת ליהודי ההרים בקווקאז בסך הכל רצתה כאן ללמוד, להתקדם, לא להישאר מטאטאת רחובות. אבל לא נתנו.
הראשונה שגילתה לה שאפשר להפוך את כיוון המדרגות – דווקא למעלה היתה חגית הראל, אז ב”אוהלו”, היכרות מקרית שהביאה לארוז את הילדים חזי-יחזקאל וטניה-תהילה, פעוטות בני ארבע ושש, היא אז בגיל 26, להגיע לקצרין ולא להאמין כמה חיבוקים ותקווה מקום אחד יכול להעניק.
ארבע שנים של חריקת שיניים “באוהלו”, לימוד שפה בלילות וניקיון בתים אחר הצהרים, הסתיימו עם תואר ראשון בחינוך גופני ומשרת הוראה בבית הספר “בדרכי נועם” בקצרין.
לאחר שנים ספורות בפגישה מקרית עם פרופ’ לב פוסטלניק, המרצה שלה ב”אוהלו”, נחתה עליה הוראתו להמשיך מיד – לתואר שני. סבב באוניברסיטת חיפה הסתיים במחלקה לגיאוגרפיה במסלול פיתוח משאבי תיירות. לא בדיוק החלום, אבל היא לחשה לעצמה שרחל לא עוצרת בעליה. בשנה וחצי סיימה את התואר, לא לפני שהורידה עליו ים של דמעות. על מרצים עם יחס נוקשה, על שפה בלתי אפשרית, נושאים כמו יהדות, היסטוריה וגיאוגרפיה שלא אמרו לה דבר, קימה בארבע בבוקר, טרמפיאדות אינסופיות, פעמיים בשבוע, ב-12 בצהרים נרדמת בשיעורים ואחר כך – השלמות וסמינריונים אינסופיים. המכה האחרונה הייתה סירוב לרעיון התיזה בנושא יין ותיירות בגולן. “העיקר שעשית תואר שני, תסתפקי בעבודת גמר”, אמרו והיא נשארה בתחושה של טמטום מוחלט. הסביבה כולה הציעה לוותר ודיי, מי יכול לראות צעירה עם מראה של תינוקת בוכה בלי סוף בטרמפיאדות? בתגובה נוסח רחל היא יצאה להשלים רקע במסלול תעודת מורה דרך במכללת כנרת, “לא רציתי להישאר עם קופסה ריקה”, היא אומרת תוך הצבעה לעבר ראשה. עבודת הגמר היתה על שמות הרחובות בקצרין, הציונים בסיום התואר לא ירדו מסף ה-90.
ואז שוב עמד בדרך ד”ר לב פוסטילניק, מודיע לה שהיא נחה די צרכה וצריך להמשיך לתואר שלישי. שנת שבתון עמדה בפתח והיא, שתמיד רצתה להיות דוקטור למשהו, הגיעה לבר אילן. “לא לוקחים אותך” – השיבו, אינך יודעת ערבית. “תנו לי רק לדבר עם ראש מחלקת ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואחר כך אלך הביתה”, התחננה. השיחה התמשכה בלי סוף והוא פתח לפניה את השער בהצעה לחקור כיצד ארגונים איסלמיסטיים מייצגים את עצמם בתקשורת בימינו. היא לחשה לעצמה: “וואווו, לכתוב על טרור – איזה כיף!”
ושוב חזרה לאוטובוסים וטרמפיאדות לארבע שנים של השלמות… לימודי ערבית ספרותית ומדוברת, לימודי פרסית, טורקית. כתיבת הפרק הראשון של הדוקטורט שהוא תזה לכשעצמו, שפות ועוד שפות… ולא להרים ידיים. צריך לחיות עם משמעות, לא רק לבשל, לאכול, עבודה… כדי שמחר אגיד שלא חייתי סתם, שעשיתי משהו נוסף לחיים הרגילים.
התזה אושרה ועד רגע זה היא מודה לברוריה פרידמן על העזרה העצומה בשכתוב ועריכה, הציון: 90. הרי היא לא יורדת מזה. ושוב הגיע מישהו להוציא את הרוח מהמפרשים כי קשה כל כך והיא השיבה לו ולסביבה: “עכשיו כשהילדים שלי בני 20, עכשיו אאכזב אותם? בזמן שכולם בים ובסרטים, אני לומדת, עכשיו אאכזב ואגיד שנגמר?” הוא הנהן והמסלול לתואר מתקדם אושר.
“וכל הזמן הזה אני ממשיכה ב’דרכי נועם’, למרות שחלמתי להיות עיתונאית כמוך… אבל זכיתי להיות מורה לחינוך גופני” היא אומרת. “אני עוסקת בגוף האדם, ודרכו מחזקת את נפש האדם. אני נותנת לילדיי ותלמידיי אמונה דרך הגוף”.
באיסטנבול, עם סורים, פלשתינאים, עיראקים, איראנים, פליטים
במהלך שנת הלימוד הגיעה לסטודנטים יהודים וערבים הצעה ממרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, ללמוד טורקית ממקור ראשון – באיסטנבול. היה ברור לה שזה שלה, היא חזרה אליהם עמוסת המלצות: משני מרצים, ממקום העבודה, מצבי בודנהיים מנהל מחלקת החינוך בקצרין, מפרופ’ לב וד”ר לפילוסופיה זינה אילטוב, מהמכון לחקר הגולן. קיבלה תשובה חיובית, והייתה בעננים. כרטיס טיסה על חשבונם, מעט כסף למגורים וגם הלימודים.
בזמן הטיסה, פרץ מבצע צוק איתן, הטיסה נדחתה. בתום שנה, כמעט בלי לספר לאיש, היא נחתה באיסטנבול בחודש יוני בקיץ זה. קורס יש, עיר יפהפיה יש, קבוצת לימודים מבהילה במקצת עם כל “דורשי שלומנו” שהם פליטים מהסביבה – סורים, פלשתינים, עיראקים, איראנים. מקום לישון? אין.
כי דווקא השנה, האירוח במשפחות שהיה נהוג בפרויקט, נפסק, חפשי בעצמך מקום לישון במשך חודש עם 400 אירו למזון ולינה.
בשיעור הראשון היתה המומה: “השיטה כאן מעולה, הם מתחילים מאפס, מכריחים אותך להגות כל מלה, שיעורי בית ללא ויתורים, ואין לאן לברוח. מדברים רק בטורקית, עושים סבב של כל השמות, ואז הבנתי עם מי אני לומדת… בלי להסס כשהגיעו לשמי אמרתי: רחל! בסיבוב השלישי שואלים מאיפה אתה. אחד עונה: אני מתימן, השני – אני מסוריה, מעיראק, מפלשתין, מאיראן, מיפן. אמרתי לעצמי זה בסדר, גם בישראל למדתי עם ערבים.
הם מגיעים אלי: מאיפה את? זה היה התור שלי להתגאות: אני ישראלית. פתאום החיוך של כל הכיתה נעלם, הם ממש לא אהבו אותי. רגע, מי רוצה בכלל את האהבה שלהם? לא איכפת לי! אבל מהר מאוד הבנתי שכולם נגדי, עשו קבוצת ווצאפ ולא שיתפו אותי, לקחו מכולם טלפונים, ממני לא. כל אחד הביא כיבוד לכיתה, בכיבוד שהבאתי לא נגעו.”
איפה גרת בכל אותו זמן?
“כבר מהארץ ניסיתי לחפש מקום לינה ולא מצאתי. לבסוף הגעתי למתווך מאזרביג’ן שמשכיר חדרים באיסטנבול לסטודנטים ופליטים. נחתתי במרכז איסטנבול, הרי לא יכולתי להישאר בחוץ, התקשרתי אליו, הסוללה בסלולרי כמעט נגמרה, עוד רגע אני פורצת בבכי ופתאום הבחור כאן. הוא לוקח אותי למקום שגורם לי שוב לבכות. בדירה אחת מתגוררים שם שמונה קזחיים, בשניה שני סורים, שלבסוף דווקא היו נחמדים… אמרתי לעצמי: רחל אין לך לאן ללכת, את כאן לבד ואל תהיי מפונקת. שילמתי לו, היתה מיטה אבל מצב השירותים המשותפים הביא אותי לבכי נוסף, במטבח לא השתמשתי כלל. שמתי מצרכים במקרר ולבסוף הורדתי איזה ארבע קילו ואיבדתי הרבה מלחים. חשבתי להיות שם לילה אחד, אבל זכרתי שחייתי בתנאים הרבה יותר קשים בקווקז, ‘ששה אנשים בשני חדרים עם חתולים וזיקיות, עכשיו את מתפנקת? תתמודדי כמו גדולה’. נשארתי שם חודש ורכשתי גם חברים.
“יום אחד גיליתי שהפלשתינאי מצלם אותי בכיתה, חשתי כאילו שפכו עליי מים חמים או קרים, אבל שתקתי. בסיום הלימודים שאלתי על כך את המנחה, היא השיבה שזוממים נגדי, אבל הוסיפה: ‘אני אתך עד הסוף, אל תדאגי’. למחרת היו כולם בהלם כאשר פניתי אל הפלשתינאי: ‘תגיד לי, נתתי לך רשות לצלם אותי? כדי ללגלג עליי בווצאפ? לשאלתו אם אולי ארצה עכשיו להצטרף לקבוצתם השבתי שאין לי צורך עוד בכך וגם לא בהם.
המורה נתנה לי בוקר אחד את הכתובת של בית הכנסת והמוזיאון היהודי, פניתי לשם, הכל סגור. אבל השומר בכניסה חיפש מישהו לדבר אתו וכך נכנסנו לשיחה שחיש מהר הצטרפו אליה גם שכנים. נוצר מעגל, הרגשתי כמו בחברותא בקצרין.
“מה את עושה מחר בערב?, שאל השומר – אולי ניפגש לקפה או תה?
אני הרי יודעת מה המשמעות של הדבר בישראל והשבתי: תה בלבד! למחרת יצאתי, כאשר חלפתי ליד מבנה משטרה שמעתי לפתע: עצרי! שוטר חוסם את דרכי והמדרכה מתמלאת בשוטרים: מה את עושה כאן? מה את עושה באיסטנבול, מי את? מאיזו מדינה? לאחר שהוצאתי את הדרכון הישראלי הם פנו אל התיק שלי, שלפו את תכולתו וצעקו: אין שום דבר! תיקנת: יש ספרים ללימוד טורקית! סליחה, הם השיבו, טעינו, התנצלו והוסיפו: ‘תיהני ישראלית’.
“במפגש עם שומר בית הכנסת הופתעתי כאשר הציע להציג בפניי את איסטנבול כולה במקום כוס התה. משש וחצי ועד שעה 11 בלילה עשינו סיבובים על גבי סיבובים במכוניתו ואני חשתי בהוליווד! הוא הסביר כי זה ביטוי אמתי לחברות של העם הטורקי לישראלי: אנחנו אוהבים ישראלים, אין לנו שום בעיה. אכן ראיתי זאת בכל מקום בעצמי. הוא סיפר לי שנפרד מאשתו לאחרונה ואני שאלתי במקום תשובה: אתה אוהב אותה? היא אוהבת אותך? שניכם לבדכם ואוכלים את עצמכם? חזור אליה, זו המשפחה שלך. למחרת הגיע מסרון ממנו: רחל תבורכי, חזרתי לאשתי, עשית את זה כמו גדולה. הוא קיבל את אשתו, אני קיבלתי את כל איסטנבול ביופייה.
“אולי מישהו יגיד שאני משוגעת. אני אדם חברותי, מאמינה באנשים. הרי הוא שומר על בית כנסת, שצריך לעבור אינסוף מחסומים עד שמגיעים אליו.
אני רוצה לחזור למורה הנפלאה שלי שם, שלא הרשתה שום פוליטיקה בכתתה, שרשמה על הלוח לפני כל 12 המשתתפים: רחל באה ממדינת ישראל ואף הביאה דוגמאות מהחיים בישראל. שום מרצה לפניה לא עשה זאת. הלוואי ואוכל להיות מורה כמוה.
המטלה המסכמת בקורס בטורקיה הייתה כתיבת חיבור בטורקית בנושא: ‘חבר מספר על החבר והחברים שלו’.
“יכולתי לכתוב שיש לי המון חברים, מוסלמים ונוצרים. יכולתי לכתוב על משפחתי אבל לא עשיתי זאת. כתבתי על החבר שלי שהוא השם, האלוהים. הוא שומר עליי, נותן לי כוחות לחיות ולהגיד תודה על עצם קיומי. החבר הזה אף פעם לא יגיד לי שאני יהודיה, או אני מישהו אחר, הוא יקבל אותי כמו שאני. לחבר הזה יש חבר אמתי – העם היהודי, שהוא גם חבר שלי. הארץ של העם היהודי היא מקום יחיד בעולם בו אני יכולה להסתובב בגאווה ואיש לא יגיד לי שאני יהודיה. שם זה אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, כך כתבתי.
“נכון, יש לנו עדיין מה לתקן בחברה שלנו, לא הזכרתי זאת. לא הכל חלק, הייתי רוצה שהאנשים יסתכלו פנימה ויבינו שיש דברים הרבה יותר חשובים מאשר לריב אחד עם השני.
“המנחה מעולם לא החזירה לי את החיבור שהשתרע על פני עמוד וחצי. אני עדיין לא יודעת מדוע. אולי מסרה אותו להנהלה. לכל הסגל שם לא היה אכפת מה הדת של התלמידים והלאום שלהם, המטרה הייתה ללמד ולהיות בני אדם. כך חשתי בכל טורקיה. לפעמים חששתי לומר שאני מישראל והם אמרו: אוווו, שלום! אתם כל כך חסרים לנו, מדוע אתם לא מגיעים? עזבו את הפוליטיקאים, הבאתם כל כך הרבה כסף וברכה לכאן!
לכן אני אסירת תודה, גם למרכז דין וגם לעם הטורקי שחיבק אותי ונתן לי יחס טוב, גם למורים שלמדתי מהם, מאוד נהניתי מכל רגע. כל פעם אמרתי לעצמי: לא רוצה שזה ייגמר, אני רוצה להמשיך! ב-43 שנות חיי זה החופש הכי גדול ויפה שחוויתי אי פעם.”
בסופו של דבר, כמה שפות את מדברת עכשיו?
“אני מדברת שוטף שלוש שפות: שפת יהודי ההרים, שדומה לפרסית, שאף למדתי אותה כולל קריאה, אני קוראת כותבת ומבינה ערבית, רוסית, עברית, אנגלית, פרסית, אמשיך ללמוד טורקית, רוצה לשפר השנה את האנגלית. בגלל ידיעת הרוסית אני מבינה גם שפות סלביות, את שפת האזרים והבוכרים וניבים שונים.”
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה סוף סוף?
“עבדתי קשה, ממש סיזיפית, תמיד הייתי צריכה להתחנן שיאמינו בי. הייתי רוצה שפעם אחת יבואו ויגידו: רחל, אנחנו מאמינים ביכולות שלך, שיתנו לי מרצונם, לא כי התחננתי. הייתי רוצה להיות שגרירה בטורקיה, באזרביג’אן. מדוע חושבים שאם אדם נראה צעיר אין לו יכולת? כשאני מתחילה לדבר כולם מתחילים ללחוש, לא מאמינים שאני בת 43. חושבים שאני בת שרות לאומי… אני רוצה לבוא ולהגיד לעולם: אנחנו כמוכם, בואו תפתחו את החיבוק לאותם 13 מיליון שרוצים רק לחיות ולתת לעולם מהיכולות שלהם. אני רוצה לסיים את הדוקטורט, כי הדרך עדיין ארוכה, אני רוצה לכתוב את הספר של חיי, שחלק גדול ממנו כבר כתוב ובעזרתך נעשה את זה כמו גדולות. הספר הזה יהיה על החיים של מדינה שלמה, החיים של עולים שבאו בשנות התשעים מכל מיני מקומות, להראות את הפן של העלייה שלנו.”
לבסוף הבאת לבסוף גם את משפחתך לקצרין?
“תכננתי לעזוב את קצרין לאחר ארבע שנות לימוד ולהיות מורה בחדרה. הילדים שמעו והשיבו: אנחנו לא חוזרים לשום מקום, אם את רוצה – חזרי לחדרה. אנחנו נשארים ברמת הגולן. כל כך שמחתי לשמוע ונשארתי. לאחר שלוש שנים נודע לי שאחותי הצעירה רוצה להגיע לקצרין. גיטה, אמרתי לה, את אישה של מועדונים, מסיבות וטיולים, מה תעשי כאן? מה שאת עושה, השיבה, לקחה את שני ילדיה ועברה. היום היא בעלת חנות בקרית שמונה. פשוט לא צריך לשבת ולבכות אלא לעשות שינוי בעצמך. שתינו תכננו ביחד את מעברה של האחות השלישית, היום היא כאן עם ארבעת ילדיה, פתחה עסק בראש פינה ורכשה כבר בית.
ואז אמא אמרה: אתם כל החיים שלי, מה, אשאר בחדרה? לכן רוב הזמן היא אתנו, גרה עם האחות הקטנה ועוזרת לה בכל. רק האח עם משפחתו נשאר באור עקיבא.”
וילדיך שבגרו?
“יחזקאל-חזי, היה במשמר הגבול ונשאר במרכז, היום איש בטחון ומאבטח בגרמניה. הבת טניה-תהילה, שירתה בפילון, עבדה בג’ילבון בהצלחה רבה והיום מחפשת את עצמה במרכז. הם לא גדלו מפונקים ומעידים על עצמם שהחיים הקשים למדו אותם להיות יותר יציבים על הקרקע. פעם חשבנו שזה חסרון, הם אמרו, היום אנחנו יודעים שזה יתרון, כי אנחנו יכולים להתמודד עם כל קושי. אני מקבלת מהם חיבוקים כל הזמן, הכי חשוב לי שיהיו בני אדם”.
והנסיך, הדוקטורט? היא כבר תטפל בו, רק תאמינו בה סוף סוף, בסדר?
דניאלה שאול
