“פתאום נולדה” הוא שם ספרה החדש של אפרת בדיחי המתאר את הקמתה של קשת, יישוב שהתחיל את דרכו כהפגנה נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. לאפרת, הייתה זו לידה שנייה, כמו לרבים נוספים מבני היישוב
“פתאום נולדה” – זאת הכותרת שבחרה אפרת בדיחי לספרה, שיצא לאחרונה לאור וכבר נחטפה המהדורה הראשונה שלו והשנייה – בדרך; ספר שכותרת המשנה שלו מתמצתת את תוכנו: “על הקמת יישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה”.
היישוב הוא קשת. “פתאום נולדה” הוא שם המיטיב לתאר את הקמתה של קשת, השונה כל כך מאופן ההקמה המקובל של יישובים, ובהם יישובי הגולן. רק לאחרונה כתבתי כאן על ועידת הקיבוץ המאוחד שהחליטה על הקמת אורטל. היה זה שנתיים לפני העלייה לקרקע; בהחלטה של תנועה מיישבת, עם קיבוצים מלווים, עם תנועת נוער שהקימה גרעינים, ומאחורי אלה עמדו מוסדות מיישבים, ממשלת ישראל וכו’; שנתיים של הכשרת חבורות וגרעינים והקמת תשתית פיסית לקליטת המתיישבים.
סיפורו של כל יישוב מעניין אך הסיפור של קשת ייחודי ואחר. קשת, באמת ובתמים, פתאום נולדה. היא החלה כהפגנה שיזמו יישובי הגולן בעת המאבק נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא קמה בעיצומה של מלחמת התשה עזה שליוותה מו”מ עיקש על תנאי ההסדר. המפגינים התמקמו בבונקר בקונייטרה. ההפגנה משכה צעירים ממקומות שונים, חילונים ודתיים תחילה, אך במהרה עוצב האופי הדתי. וכך, בלי כל הכנות, ללא תנועה, ללא גרעין, באופן ספונטני, האנשים התאהבו במקום וברעיון וההפגנה הייתה ליישוב פורח, שהיום הוא כבר בעשור החמישי לקיומו. “פשוט נגמר להם הזמן שהיו יכולים להקדיש להפגנה, שמבלי משים הפכה ליישוב; יישוב שנולד בלי היריון; בלי ‘גרעין יעד’ שהתגבש ויועד להקים את היישוב ולאכלס אותו, כמו שמקובל בהקמת יישובים ‘נורמליים’; בלי משבצת קרקע שתוכננה להקים את היישוב עליה. פשוט נולד. בלי הרבה שאלות” [ההדגשות שלי א.ה.].
אפרת אינה מוותיקי היישוב. היא הגיע באיחור של ששה ימים… היא לקחה חופשה של עשרה ימים ממקום עבודתה כמדריכה במכון גולד בירושלים, נטלה שק”ש של אחת מחניכותיה ועלתה ערב שבת בטרמפים לגולן, השרוי בקרבות ההתשה, כאשר הפגזים התעופפו סביבה. עשרת הימים הללו נמשכים כבר 42 שנים. אך כפי שאפרת מתארת בספר, היא לא הייתה זקוקה לעשרת הימים כדי לקבל את ההחלטה. בעצם, היא לא ממש קיבלה החלטה. היא נסחפה לוודאות שכאן ביתה. הוודאות הזו הכתה בה ברגע שהגיעה לבונקר בקונייטרה. “השתהיתי על הפתח, מרגילה את עיניי להבדל בין אור היום לבין האפלולית; מסגלת את גופי לפער בין חום הקיץ שבחוץ – לקרירות של בטן האדמה בפנים. אבל אולי גם נותנת לעצמי רגע של שהות להבדיל בין שני העולמות: זה המוכר, שממנו אני באה, וזה החדש, הלא נודע, שאליו אני נכנסת. בחשיבה לאחור – נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי”.
“פתאום נולדה” הכתירה אפרת את ספרה; את סיפורה של קשת, שנולדה פתאום. אך גם אפרת, בת העשרים, פתאום נולדה מחדש. “נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי; שאני הולכת לקראת לידתי השנייה. במובן הזה היה קצת משעשע להיוולד פנימה, אל תוך הבונקר, כאילו חזרתי אל תוך הרחם; של אמא אדמה, אם לא של האמא הפרטית שלי”.
אפרת מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אך בענווה רבה. היא משתדלת לצמצם את מקומה בסיפור, ולהעניק מקום לחבריה ליישוב; למנהיגי היישוב אך גם לחברים מן השורה. מוטיב הלידה מחדש, חוזר שוב ושוב, לא רק בסיפורה של אפרת, אלא גם בסיפורי חבריה.
כך למשל בסיפור הזוג הראשון בקשת, ישי ורבקה. אפרת מתארת את חגיגת האירוסין, ומספרת על ישי: “כל החיים עד כה, סיפרה רינה, אם החתן, ישי לא מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית משעממת; אין כבר מה לעשות בה, רטן תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר יבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה כבר הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד-נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.
– והנה… פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: ‘עכשיו כבר היה שווה להיוולד’, אמר בעיניים נוצצות.
כולנו צחקנו ורינה חשפה עוגת קרם ענקית, שהביאה אתה בזהירות כל הדרך ממרכז שפירא שבדרום, לכבוד הלידה השנייה של ישי בנה, שרק נולד – ומיד התארס”.
בין הקשתים יש חוזרים בתשובה לא מעטים, ואף כמה גֵּרִים – הגיור והחזרה בתשובה נתפסים אף הם, בעיני אפרת ובעיני האנשים עצמם, כלידה מחדש, המשתלבת עם הלידה מחדש שבהצטרפות לקשת.
מקום מרכזי בספר הקדישה אפרת לבית ספר שדה “קשת יהונתן”, שהיא הייתה ממייסדיו וחברה בצוות הראשון שבו. גם “קשת יהונתן” נולד פתאום. “עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה שלנו… הוא נולד אצלנו במחנה חושניה, במבנים סוריים נטושים, חסרי תואר והדר… מחושניה עבר בית ספר שדה שלנו למשכן שנבנה עבורו ביישוב הקבע בתל טליה, ועם השנים הלך וגדל, צמח והשתדרג. הוא קיבל את השם ‘קשת יהונתן’, וההקמה שלו – כמו גם השם שלו – היו חלק מסיפור הלידה המופלא של קשת עצמה: לידה בלי הריון“.
****
ארבעים יום וארבעים לילה ישבו ראשוני קשת בבונקר בקונייטרה, ולאחר מכן – ארבעה חודשים במשתלה בצפון הגולן. משם עברו למרכז הגולן – מושב קשת הוא בכור יישובי מרכז הגולן, וישבו ארבע שנים במחנה חושניה, עד שעברו לנקודת הקבע של היישוב בתל טליה.
סיפור ההקמה ההרואי מלהיב, אך מבחנה של כל מהפכה הוא היום שאחרי המהפכה, יום קטנות אפור. האם ניתן לשמור על רוח המהפכה ולא להתברגן?
אפרת מספרת על אסיפת חברים שדנה בשאלה האם להקים גגות רעפים אדומים ביישוב הקבע, או לשמור על מראה המתאים יותר ליופיו הטבעי, הפראי, הבזלתי של הגולן. “הורס לגמרי, טענו בכאב כאלה שבאו כמוני מסביבה עירונית, וכל העבר ההתיישבותי שלהם היה ההווה שלהם בקשת. היינו קנאים לכל מה שהזכיר בעינינו את נוף הגולן, שבו נולדנו בשֵּׁנִית“.
אפרת מכירה בכך שהמבחן האמתי הוא בבוקר שלמחרת המהפכה. “חס וחלילה, הוכיח אותנו חזי, ‘זקן’ חברי קשת. זה סתם מחשבה של ילדים. נראה לכם שהעיקר הוא להמציא את היישוב? הגבורה הגדולה היא להתמיד בו; לשמור על הקיים ולא להפסיק להתפתח.
בכל זאת פשטה בלבבות תחושה של חיים של שגרה. המבוגרים שבינינו דאגו תמיד להוסיף – ‘שגרה ברוכה’. בימים שבאו בהמשך, לאורך ארבעים שנותיה של קשת, אפשר היה לצפות דרך קבע בתופעה משעשעת: בחגיגות יום קשת, שמוביל באופן מסורתי השבט של השישיסטים, תופסת ההופעה העוסקת בפרקי הבונקר, המשתלה וחושניה – את רוב זמן ההצגה, המצגת או הסרטונים. ‘ו- – – ואחר כך באו עוד ארבעים שנה משעממות…”
אולם רוחה הסוערת של אפרת לא התברגנה. אפרת נמצאת תמיד בתנועה, בתנועה מתמדת; היא תמיד היכן שצריך. כשהגולן במאבק – היא רתומה למאבק. כאשר בשיא המאבק מתקיימת שביתת רעב בגמלא, אפרת מצטרפת לשביתה. היא יורדת לימית להיאבק נגד הנסיגה, ויורדת לשנה בגוש קטיף להיאבק נגד ההתנתקות, ויורדת לאשקלון להתנדב ולסייע במבצעי “עופרת יצוקה”, “עמוד ענן” ו”צוק איתן”. “עד הסוף הטוב” נקרא פרק הסיום, שאותו כותבת אפרת באשקלון, בעיצומו של “צוק איתן”. היא לעולם אינה מאבדת את האופטימיות והאמונה.
“שגרה ברוכה” אינה ברכה שגרתית לאדם כאפרת. נייחל שלא יהיו עוד עקירות ולא מלחמות, אך חזקה על אפרת שתמצא תמיד את המאבקים שבהם היא נחוצה.
****
שיבצתי במאמר ציטוטים מן הספר, כיוון שהמלצתי החמה לקרוא אותו כמעט מתייתרת כשנחשפים לעברית היפה והמדויקת ולכתיבה הקולחת של אפרת. הספר מעניין, בראש ובראשונה כי הסיפור מעניין, אך לא פחות מכך כיוון שאפרת מיטיבה לספר את הסיפור, ובאיזו שפה יפה ועשירה.
לכאורה, זהו ספר לגיל הנעורים, אך כשקראתי אותו שמחתי למצוא עצמי כבן גיל הנעורים, כיוון שהספר דיבר אליי, וממש ממש לא חשתי שאני נדרש, כקורא, להתאים את עצמי לגיל כלשהו. אני בטוח שבני נעורים ימצאו בו עניין רב, אך הנעורים הללו יכולים בהחלט להימשך עד 120.
ברצוני להתעכב על שתי נקודות למחשבה שהספר עורר בי. האחת, היא צביונה הדתי של קשת. כולנו יודעים, שקשת שונה משאר היישובים הדתיים. חבריו מגדירים אותו יישוב תורני. בחלוקות הסוציולוגיות היום מקובל להגדירו כחרד”לי (חרדי לאומי). הוא מזוהה עם “ישיבות הקו”.
מבחינה זו רב המרחק בין קשת לביני בתפיסת היהדות, ורבות המחלוקות שלי עם חבריו; כך בתקופה שניהלתי את מתנ”ס הגולן, וכך עד היום. הספר מוקדש לזכר חברתה של אפרת רונית לוינשטיין ז”ל, שבימים האחרונים בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, היה בלב הסערה. דבריו הקשים נגד ההומואים ונגד הרפורמים מרתיחים את דמי, ואף כתבתי בגנותם מילים חריפות. אני יודע, שהקו של קשת הוא הקו שמייצג הרב לוינשטיין, ולא קל לי עם זה.
עם זאת, לאורך השנים דווקא בקשת תמיד חשתי בבית, ורכשתי חברים, יותר מביישובים אחרים. משהו ברוח של קשת מדבר אליי מאוד – הממלכתיות, האידיאליזם, הפשטות, הצניעות, הדבקות וכמובן – אהבת הארץ ואהבת הגולן. אין בכך כדי לצמצם את המחלוקת העמוקה, אך יש בכך כדי לא לתת בשום פנים ואופן למחלוקת להפוך לקרע.
כשקראתי את הספר, הייתה לי גם תחושת מסוימת של החמצה. מתארת אפרת את הימים הראשונים בקונייטרה: “בחדרים אחדים… גיליתי שמתאכסנים יחדיו גם בנים וגם בנות. האחרונות היו לבושות במכנסיים קצרים וגופיות… הרגשתי שמחה למחזה הלא רגיל הזה בארץ: אנשים מהשקפות עולם שונות, מאורח חיים שונה למדי, כאלה עם וכאלה בלי כיפות וסממנים אחרים של תורה ומצוות עליהם – שוהים באותו מקום, שמחים אלה באלה, מלוכדים סביב מטרה יקרה אחת”. קשת יכולה הייתה להיות חלוצת היישובים המשולבים, שדתיים וחילונים חיים בהם יחד, בצוותא. חבל שזה לא קרה.
הנקודה השנייה למחשבה, היא מיעוט התיעוד של מפעל חיינו בגולן.
במלאת שבע שנים להקמת הפלמ”ח ציין אלתרמן את האירוע בשירו “מסביב למדורה”. וכך הוא כתב בין השאר:
“מה נשיר עליהם, מה נשיר,
הם עושים זאת יפה מאתנו.
בעצמם הם כותבים להם שיר
ואפילו ספרים כבר נתנו.
זהו טיב הפלמ”ח הוא איננו משאיר
כל מלאכה לשלא משלנו”.
כך לוחמי הפלמ”ח וכך חלוצי העליה השנייה והשלישית – הייתה להם תודעה היסטורית מפותחת והם ידעו לטפח אותה ולהנחיל לסביבתם ולממשיכיהם את האתוס הגדול שלהם ואת גאוות היחידה.
משום מה, בגולן זה ממש לא קרה. מתיישבי הגולן לא סיפרו את סיפורם – לא הסיפור האישי, לא הסיפור היישובי, לא הסיפור הכלל גולני. אין מחקר אמתי על ראשית ההתיישבות בגולן, אין ספרי זיכרונות של החלוצים, וחבל.
אנו נמצאים בעיצומה של שנת היובל להתיישבות בגולן, והגיעה השעה לשנות את המגמה. אני מקווה מאוד שספרה של אפרת, “פתאום נולדה”, הוא סנונית ראשונה המבשרת גל של תיעוד וכתיבה.
אפרת בדיחי, “פתאום נולדה”, תשע”ו 2016. 302 עמ’.
גילוי נאות – אני מצוטט ומצולם בפרק על שביתת הרעב בגמלא.
