הרצח של אחרוני המתיישבים בבני יהודה, האלמנה פרומה ובנה אברהם, סימן את סוף ההתיישבות היהודית בגולן. המאבק על בני יהודה ואדמות ביר א-שגום נמשך עד החלטת האו”ם על הקמת המדינה
באביב 1920, ז’ באייר, תקופת מאורעות תר”פ הסוערים בגליל, נרצחו אחרוני מתיישבי בני יהודה, האלמנה פרומה ובנה אברהם. בכך בא סוף ל-37 שנות התיישבות יהודית בגולן. בני יהודה נעזבה, אך ראשי היישוב בארץ ישראל מיאנו לוותר על האדמות ועל האחיזה בגולן.
מי שהבינו את החשיבות המדינית-אסטרטגית של בני יהודה, מעבר לירדן, בדרך לשטחי החורן, לא חסכו במאמצים להבטיח את הבעלות על האדמות וליישבן מחדש.
ראשון היה מ’ פלקיסזון, ממייסדי האגודה. ער לעובדה שיש להוציא קושאנים על שתי תשיעיות מהשטח שלא הוסדרו בטאבו, הוא פנה לראשי היישוב, שיפנו לנציב העליון בירושלים, על מנת להבטיח את זכות היהודים על הקרקע ולהעמיד לדין את רוצח האם ובנה.
פקידי הטאבו הסוריים, שישבו בכפר פיק, הודיעו במקביל לשרידי המתיישבים שעליהם להגיע לפיק לרשום אדמותיהם בטאבו, שאם לא כן יאבדו את זכותם על האדמות, אך דרשו סכום של 50 לירות, שלא היה ברשות המתיישבים. הפנייה הועברה מיד ליד והגיעה עד לחברת יק”א, שבאותו זמן הייתה עסוקה במאמצים לרכוש מאה אלף דונמים, בנוסף על מאה וחמישים אלף אדמות החורן, בין החורן לבני יהודה, על מנת להבטיח את רציפות השטח.
באותה עת, השתלטו תושבי ביר שגום הערביים על אדמות בני יהודה והכחישו מכל וכל את חזקת היהודים על אדמותיהם.
באותן שנים, חל מעבר השלטון בסוריה מידי האמיר פייצל למנדט צרפת ועם השלמתו השתייכו אדמות בני יהודה והחורן לישות מדינית שונה מזו שבארץ ישראל, דבר שיצר קושי מיוחד, עקב התנגדות סורית-צרפתית להתיישבות יהודית בתחומם, מגמה לה נאלצו להסכים חלק מראשי היישוב.
צבי אילן, בספרו “הכמיהה להתיישבות יהודית בעבר הירדן”, מתאר את הניסיונות והתכניות לשיקום המושבה. הוא מזכיר רעיונות לשלוח למקום צעירים מהשומר הצעיר בביתניה עלית, ניסיונות לחילופי קרקעות וניסיונות להסדיר את רישום הקרקעות.
בסוף 1923, נרתמו לנושא יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל ויוסף נחמני, לימים מנהל משרד הגליל של הקק”ל. מאבקם, שאליו הצטרפה גם רחל ינאית-בן צבי, היה המשמעותי ביותר להצלת בני יהודה. פעולתם נבעה מהעיקרון שאין להפקיר שום מקום יישוב יהודי וכן הבנת הערך האסטרטגי של בני יהודה בעורף הכנרת וכעמדה בדרך לחורן.
בן צבי פנה לנחמני להסדיר את מצב הקרקעות וכעבור שלוש שנים כתב נחמני לבן צבי כי רישומי הטאבו הועברו מפיק לקוניטרה. נחמני יצא לקוניטרה, מצא שספרי הטאבו אבדו, אך הפקידים אמרו לו כי תמורת תשלום יוכל לחזור ולרשום את האדמה.
בינתיים, החלו המתיישבים בפעולות למכירת אדמותיהם לערבים תושבי ביר שגום. בן צבי סירב להשלים עם הפעולה וקבע שחובה לגאול את אדמת בני יהודה מידי בעליה היהודים ולכבוש אותה למען היישוב העובד. הוא תבע מנחמני להשיג את האדמה בשביל הקק”ל, הצליח להפסיק את המשא ומתן שניהלו המשפחות למכירת הקרקע וקנה מאחדות מהן את תעודות הבעלות. בד בבד, הצליח להשיג הצהרה מערביי שגום, שהם מכירים בזכות היהודים על שליש מאדמות הכפר והחכיר אותה זמנית לערבים.
בשנת 1928, הוציא נחמני תזכיר אודות חשיבות בני יהודה. לדבריו, הגבולות המדיניים שנקבעו (בין המנדט הבריטי והצרפתי – ד.ש.) אינם צריכים לשמש כגבולות ההתיישבות היהודית. “אין לוותר על עבר הירדן ועל החורן”, אמר. “אמנם מוקדם לדבר על התיישבות בבני יהודה, אך חטא הוא אם יינתן לנקודה יהודית זאת להישמט ולעבור לערבים. גאולת בני יהודה תביא לכך שפיק”א תתחיל בפעולות התיישבות בחורן”.
בן צבי המשיך לפעול נמרצות למען בני יהודה במרכז, לרכז מאמצים, מסמכים ומשאבים על מנת לשוב ולרכוש אדמות באזור.
בפנייתו להנהלת הקק”ל, בשנת 1929, אומר בן צבי: “לא התייאשתי מהתיישבות יהודית בעבר הירדן, ומובטחני ששום ציוני ושום יהודי לא יוכל להתייאש מהתיישבות זו… אם נצליח להציל את בני יהודה, נחזק את אפשרות העלייה הכיבושית לחורן. ולהפך, אם נזניח את הנקודה, הרי אנו מסכנים את העלייה לחורן”.
לא מוותרים על בני יהודה
בסוף 1930, רכשה חברת “הכשרת היישוב” 12 אלף דונמים מאדמות נוקייב, חלקם במנדט הצרפתי. היו שראו ברכישה קרש קפיצה לשיקום בני יהודה, אך עקב מאורעות דמים ב-1936, חדלה חברת “קידמת כנרת”, שאמרה ליישב אנשים באזור, לפעול. בשנת 1937, הוקם על האדמות קיבוץ עין גב, הראשונים שהתנכלו להם היו ערביי ביר שגום.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המשיך נחמני לפעול בעניין אדמות בני יהודה, נעזר בעורך הדין איבראהים דורה, יהודי מדמשק, שקיבל ממנו את תעודות בני יהודה.
המאמץ לגאולת אדמות בני יהודה התחדש בתום המלחמה, בראשותו של יוסף וייץ, מנהל מחלקת הקרקע בקק”ל, מתוך החלטה להגיש משפט נגד ערביי שגום, שתפסו חלק מהאדמות.
בסוף 1944, עמד להיפתח משפט התביעה נגד ערביי ביר שגום, שהגיש עורך דין סורי בשמו של נחמני. המשפט התקיים בפיק, ב-29.10.1944, האולם היה גדוש המון פרוע, ערבים לאומניים מדמשק ובלשים. הם הפריעו לעורך הדין שייצג את היהודים ולעדיו, שרובם פחדו למסור את עדותם. מי שכן התייצבו, העידו ההפך ממה שטענו קודם. השופט גזר כי ליהודים אין אדמה בשגום והמסמכים שהם הציגו – מזויפים. לדברי צבי אילן, אותרו זקנים בנוקייב וסקופיה, שזכרו כי יהודים עיבדו קרקע בשגום והובאו לפיק להעיד על כך. אך לאחר שאיימו לרצוח אותם, הם העידו ההפך מזה. מכיוון שזו הייתה התקופה בה סוריה החלה לפרוק את עול המנדט הצרפתי, המתח הלאומני הסורי-ערבי היה רב, והבעיה המקומית בשגום הפכה לבעיה לאומית – מניעת חדירה והשתלטות ציונית על סוריה. מיד לאחר מכן, הגיש נחמני ערעור על פסק הדין לבית הדין לערעורים בדמשק.
בתגובה על הביקורת החריפה שהתעוררה ביישוב היהודי בארץ נגד הקק”ל, שלא הצליחה להגן על הרכוש הלאומי בגולן, אמר נחמני כי השופט הצטווה על ידי הממונים עליו לשפוט לחובת היהודים וגם קיבל שוחד מערביי שגום, שטענו כי הקושאנים שבידי היהודים אינם אמיתיים.
כדי לסתור טענה זו, היה צריך לקבל העתק של הקושאנים הרשמיים שבאנקרה, תורכיה. השגרירות האמריקנית בדמשק נרתמה לסייע, נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות בתורכיה פעלו גם הם והעבירו את המסמכים הרשמיים לארץ, בינואר 1945.
באוקטובר 1945, התקיים דיון בערעור על המשפט שפסק מתוך נקודת מוצא מדינית מובהקת. הערעור נדחה בדצמבר 1946.
למרות עמדתה של ממשלת סוריה, דרש וייץ מהקק”ל להמשיך בתביעה בבתי המשפט בדרעא שבחורן ובדמשק. נחמני טען כנגדו שאין אפשרות לזכות במשפט וכדאי לבטלו, אך וייץ סירב.
באוגוסט 1947, מסכם נחמני: “עשינו הכול… לשמור על זכויות היהודים (בשגום), ולא מאשמתנו שהשלטון הסורי והשופטים נוהגים לא לפי עקרוני הצדק, החוק והמוסר אלא לפי הרגש הלאומי… אולי כשיקום בסוריה משטר צודק ותשתנה מדיניותה, יהיה אפשר לדרוש רביזיה של פסק הדין”.
חודשיים לאחר מכן, הוחלט באו”ם על הקמת מדינה יהודית ופסק הטיפול בעניין אדמות שגום.
לאחר מלחמת ששת הימים, הוקם מעל ביר שגום המושב גבעת יואב, לידו בני יהודה, המנציח את שם המושבה ההיסטורית.
משטר צודק לא קם אמנם בסוריה, אך עשרות שטרי הבעלות, הקושאנים, נמצאים בישראל ובגולן, בבעלות יורשים חוקיים, צאצאי המתיישבים בבני יהודה ההיסטורית. צילומי הקושאנים הועברו לארכיון הגולן.
