גלית כהן, מאניעם, לא יכולה הייתה לנחש איזו אהבה מטורפת מקננת בתוכה – לאפייה. מיום כיף בעיצוב עוגות, שחברה סחבה אותה אליו, היא צמחה לאימפריה צפונית מתוקה. למישהו יש להלוות לה שעה?
זהב אין, פחם אין, היי-טק ומפעל דגל – אין, גם נפט… בינתיים, אין.
כאשר דור ההורים גם הוא לא עשה מיליונים, ממה בכל זאת אפשר להתחיל כאן חיים? כנראה מרצון מטורף, אומץ, פינוק במצב של מינוס קבוע, קיצוץ כואב בשנות השינה, ראש ענק, חיידק שבוער בגוף ונושא אחד משותף: גולן. סיפור הצלחה של יגיעה צפונית.
שלושה צעירים – גלית כהן, מאניעם, 17 שנים בגולן, האחים איתמר ואלדד דהאן, בוגרי “נופי גולן”, בעבר במושב רמות והיום בכורזים, נפגשו באמצע דרך החיים והיום מנהלים ומפעילים רשת מצליחה, ומתוקה בוודאי, של בתי ספר לקונדיטוריה בצפון.
ובבקשה – רק אל תגעו להם בחלום.
חיידק בוער
גלית כהן, 42, נשואה לרונן ואם לשלוש בנות, כלל לא ידעה איזו אהבה מטורפת עומדת להתפרץ מתוכה יום אחד, כל כך מטורפת, עד שלא תוכל לחיות כלל בלי להרוות את הצימאון שיצרה.
חייה בגולן התחילו בקצרין ובשבע שנות עבודה רגועות בחברת הבנייה “דקל א.ח.ר”, עד שיום אחד, חברה הזמינה אותה להצטרף ליום כיף בעיצוב עוגות. “הייתי נגד, אבל שיהיה, ויצאה עוגה מהממת. חזרתי הביתה והתחלתי להכין עוגות לכל מי שחגג מסביב”.
מאותו רגע, העולם התהפך ולא חזר עוד למקומו. מכיוון שלא כולם אהבו את עוגות הסוכר, היא יצאה לסדנאות נוספות – מוסים, טארטים, פחזניות, שוקולד, כל סדנה עוררה רצון לדעת יותר, עד ליציאה מסודרת ללימוד בבית הספר הגבוה לקונדיטוריה של אסטלה, בתל אביב.
היא הצליחה לפתוח קונדיטוריה בראש פינה ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה. העולם שוב התהפך. כי הכול ביחד – לא הולך. הבעל, אלוף משנה בפיקוד העורף, לא בבית, היריון מפתיע, עשר שנים לאחר הולדת הבכורה שני ושנה לאחר מכן, היריון נוסף, שתי תינוקות בבית והיא נאלצה לסגור.
“אני אומרת לעצמי: תירדמי! צריך לקום בשש בבוקר… יש עליי עומס מטורף ובכל זה, אני מצליחה לנווט ולא מוותרת על הדבר הזה. אני לא מוכנה שייגעו לי בזה, זה נעלם לי פעם אחת והחיים שלי נהיו כבויים. כשזה חזר וגדל בצורה כזאת, אני באמת שומרת על זה בשתי ידיים”
“הבנתי שאני שמה את החלום בצד, אין לי סיכוי להיכנס למרתון הזה, להיות בראש פינה מארבע בבוקר עד 11 בלילה, אין אבא בבית, מישהו צריך לוותר. קיפלתי הכול, מצאתי עבודה במחלקת התיירות במועצה האזורית ואחר כך בחברה הכלכלית. עבדתי שם ארבע שנים, אך החיידק בער בי. החלטתי שבמקום צימר שכולם בונים, אני אבנה חדר סדנאות. בתחילה, רק אפיתי. לאחר שאנשים התעניינו, התחלתי ללמד קורסים ולקיים סדנאות אפייה ואז יצר אתי קשר בחור בשם איתמר, מחנות כלי הבית ‘כפיות’, בראש פינה”.
מכפית לקערה
“שלום גלית, מדבר איתמר מ’כפיות'”, הפתיע אותה הקול מעבר לקו. “קודם כול, אני רוצה להודות לך, על הלקוחות שהפנית אלינו. אנחנו לא מכירים, אבל רציתי קודם כול לומר תודה על שאת נותנת פרנסה. רגע, מה את עושה?”
היא ענתה שיש לה סטודיו לסדנאות אפייה והוסיפה שבמקום לשלוח את תלמידיה לקנות ציוד במרכז, היא מכוונת אותם לקנות בצפון, מצב של Win-Win, כולם מנצחים. הוא ביקש להכיר אותה, היא כמעט שכחה מכל השיחה.
עברו שבועיים, הוא שוב בטלפון: “מה דעתך שנעשה סדנה ביחד?”, היא השיבה שאין לה זמן, הוא התחנן ממש: “רק אחת…”, היא השיבה “יללה, אבל לא נראה לי שנצליח למלא קבוצה”. ארבע ימים לפני המועד, הוא שוב בטלפון: “יש כבר עשרה נרשמים, את מוכנה?”
גלית ממשיכה בסיפור שהוביל להתחלה של אימפריה צפונית קטנה: “הגעתי, אמרתי שלום, אני לסדנה. ‘הגעת מוקדם מדי’, הוא השיב, חושב שאני אחת התלמידות. הוא היה בהלם נוכח מה שהוצאתי מהמכונית: עוגות מוכנות לעיצוב, חותכנים, כלי פיסול… הסדנה הצליחה, הוא פתח יומן ותבע עוד אחת, התחמקתי והוא התחנן… כך עשינו כמה סדנאות נוספות של בצק סוכר, היה לי מאוד כיף לא לעסוק בשיווק – הגעתי, הדרכתי, הלכתי הביתה.
“מה את יודעת עוד לעשות? הוא שאל, השבתי – הכול באפייה. כך עברנו להמון סדנאות נוספות, של לחמים, פחזניות, פסטות. הוא ביקש להעתיק את הקורס שהעברתי בגולן גם לראש פינה ואני הבנתי שהגיע הזמן לעזוב את המועצה ולהשקיע בעצמי. התחלנו בסדנאות וקורסים בבקרים בחאן, בקריית שמונה, אני העברתי סדנאות וקורסים כפרילנסרית, שני האחים דאגו לשיווק ולגבייה, ההתנהלות בינינו נוחה לכולם, כל אחד יודע מהם תחומי האחריות שלו.
“העסק תפס תאוצה והחלטנו שאנחנו רוצים מקום משלנו. האחים פתחו חדר סדנאות בחאן בראש פינה וכך עבדנו ארבע שנים. הביקוש עלה, החלטנו לפתוח מרכז נוסף בכרמיאל, אבל אני לא רציתי להמשיך לגדול בצורה כזו והם חששו לפתוח לבדם משהו שעוד חודשיים אולי אגיד – ‘די, אין לי כוח’ ואז הם תקועים.
“כולנו הבנו, שאם אנחנו גדלים אנחנו חייבים לשלב ידיים ולעבוד ביחד כשותפים. המון זמן עסקנו במשא ומתן, כאשר כולנו מראש נגד שותפויות, אך ההתאמה בינינו הייתה כל כך טובה, שלא רצינו לוותר עליה. נכנסנו לשותפות, השם נשאר ‘כפיות – בית הספר לקונדיטוריה’; אני אחראית על הצד המקצועי, איתמר – שיווק, אלדד – ניהול ותקצוב. סגרנו את הסניף בקריית שמונה והיום יש לנו שלושה סניפים: 150 מטר רבוע בכרמיאל, 90 בחאן ראש פינה והסדנה באניעם.
“על מנת להרחיב את חדר הסדנאות בראש פינה, סגרנו את חנות כלי הבית, גם כי קשה להחזיק חנות בשכירות המטורפת בראש פינה וגם נוכח התחרות בעידן ה’אי-ביי’ וחנויות ה’זול-שוק’ למיניהן. החלטנו להתרכז רק בנישה של בית הספר ובסדנאות מאובזרות, ברמה שלא נופלת משום מקום בארץ ובעולם.
אני הרי מכירה את המציאות – למדתי גם בצרפת אצל ביז’אר, כל חודשיים-שלושה אני יוצאת להשתלמויות בחו”ל ומתעדכנת, כי זהו תחום מאוד אופנתי, משתנה במהירות, חומרים חדשים נכנסים.
“אנחנו משתדרגים ומתרחבים כל הזמן, מכניסים מדריכים חדשים. איתמר עבר הכשרה להדרכה, מסתבר שהוא ממש טוב במטבח ועם אנשים, לכן החלטנו להכשיר אותו כחלק מהצוות. הוא התלווה אליי במשך שנה וחצי כסו-שף, למד חומר עיוני, היום הוא מתמחה ומעביר קורסים בבצקים ועדיין אי אפשר לעמוד בעומס.
“אני עובדת כל השבוע בשלוש כפולות, רק בנס הגעתי אלייך. מאוד קשה לעמוד בביקוש והוספנו מדריך חיצוני, שיעבוד כפרילנס”.
גם לטבעונים
מה כוללת תכנית הקורסים שלכם?
גלית: “מתחילים בקורס יסודות קונדיטוריה של 12 מפגשים, שהם אבני הדרך בעולם זה – לחמים, בצקים, קרמים, שוקולד, מרנגים. הוא פתוח לכול, חובבי מטבח מאוד נהנים להתמקצע בו, לומדים לבצע תהליכים, לעבוד עם חומרי גלם משובחים ועם אביזרי אפייה מקצועיים.
“הקורס היוקרתי שלנו הוא קורס קונדיטור, בן 132 שעות, שמשתרע כמעט על פני שמונה חודשים. זהו קורס מאוד מקיף, מקצועי, גדוש בחומר עיוני וכולל גם לימודי כימיה, עם ד”ר איתמר יהודה, מרצה לביוכימיה במכללת תל-חי. הקורס מוציא בעלי מקצוע, שמבינים בתהליכים, בחומרים, בתמחור, בשיווק ובכימיה ויכולים להשתלב בעולם הקונדיטוריה, או לפתוח עסק משלהם.
“במקביל, אנחנו מקיימים המון סדנאות אפייה בנות ארבע שעות, לא בצורת פרזנטציה, אלא אקטיביות. כל משתתף יוצא עם מתכונים וארגז מהתוצרת שהכין. דגש חזק ניתן לתהליכים ולמידה, כל מתכון נפתח על הלוח כמניפת אפשרויות ולומדים כיצד להחליף טעמים, חומרים ונוזלים”.
כיצד בתקופה כזאת, בה הטרנד הטבעוני כל כך חזק, יש התעוררות כזאת לקמח וסוכר?
“אני מיחסת זאת קודם כול למדיה. ביוטיוב, אפשר לצפות בהדגמות של גדולי האמנים, אנשים רואים שהדברים אפשריים וישימים. המדיה מאוד הרימה את הקונדיטוריה, חשבי על כל תכניות ה’מאסטרשף’, ‘משחקי השף’, כל העוגות שמועלות בפייסבוק. אז מבינים שזה זמין, לא בשמים, שאפשר לגעת בכוכב הזה. כך אדם אומר לעצמו: במקום לקנות עוגת יום הולדת לבת ב-300 ש”ח, אלך לסדנה ב-350 ש”ח ואכין עוגות לכל הילדים.
“נכון, היום שמים דגש חזק על הנושא הטבעוני ואנחנו נותנים את הפתרונות לכך. אנחנו מלמדים כיצד לעבוד עם חומרים בריאים, איך לאחסן ולשמור. הרי התעשייה היום נוראית, לכן אנחנו מלמדים כיצד להכין לילדים בעצמכם את הלחם, הלחמניות והפסטה ולהמיר, למשל, לקמח מלא. יש היום פתרונות מצוינים לטבעונים, אנחנו עובדים עם קמחים מקטניות, קמח חומוס, קמח אורז, קמח עדשים, קמח דוחן, טפיוקה. אנחנו עובדים עם חומרי גלם מקצועיים ותמיד שולחים את התלמידים שלנו למקומות שנותנים מענה להשגת החומרים המעולים – בכרמיאל, במרכז בקצרין, למשל. הזמינות כאן עלתה ואני ממליצה על חנויות מהאזור שמתאימות לצרכים”.
מי הלומדים?
“הקשת מאוד רחבה. היו לי כבר בנות 12 ו-14 בכיתות עם מבוגרים, היו אנשים בני 70 שהגיעו ללמוד, יש המון צעירות שנחשפות לתחום, גם גברים! בכלל, אין טוב מכיתה עם גברים – ההומור, האיזון, זה עושה משהו מאוד טוב”.
זה כל עולמי
בואי נדבר רגע ברצינות – כל כך הרבה סוכר ובצק מסביבך, איך שומרים על משקל?
גלית: “אז קודם כול, הצטרפתי לקבוצת הריצה של דוד אמסלם, בקצרין. קודם לא יכולתי לרוץ 500 מטרים, היום, לא להאמין, אני רצה כבר שישה וחצי קילומטרים בקלות. אני ממליצה – מדריך מהמם, קבוצה נהדרת. כן, אפשר לאכול ולעסוק בספורט, פשוט לא להגזים. זה כמו יין – כוס אחת ביום טובה ללב, אם תגמור את כל הבקבוק, תתנדנד. כך גם קובייה שוקולד ביום, ביס קטן פעם ביום, בריא ללב ולאנדרופינים במוח. אם תגמור ארגז ממנו – ילך הטוסיק. מינון ואיזון זה מה שצריך בחיים”.
עם כל הפעילות הזאת, איך נשארים גם אימא?
“זה קושי. עכשיו נגעת בנקודה… בעלי מגיע פעם בשבוע הביתה, הוא קצין לוגיסטיקה פיקודי של פיקוד העורף ומשרת כרגע ברמלה, אז זה קצת קשה. שני, הגדולה, בת 18.5. אחריה הקטנות. בנות 8.5 ו-7, שצריכות אותי. שלוש פעמים בשבוע, אני לא בערב בבית, יש קושי מאוד גדול, אבל החלום הזה כבר נעלם לי פעם והבנתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. אני משתדלת לנווט, מכניסים גם מדריכים חיצוניים, גם הגברים דואגים כל הזמן למה שקורה בבית.
“אבל חוויית ההוראה כל כך חזקה, אני נכנסת לחדר, שש שעות מהרגע שנכנסתי, שמתי מתכונים על השולחן, הכול נעלם לי; לא קיים עולם, אין צבא, אני לא יודעת באיזו מדינה אני, אני לא רעבה, לא הולכת לשירותים שש שעות, אין לי כלום; יש לי כיתה, לתת את התוצרים הכי טובים, להעביר את הידע, לראות שמבינים, זה כל עולמי.
“בכרמיאל, יש שיעורים שמתחילים בחמש אחר הצהריים ונמשכים עד 11 בלילה. אני נוסעת שעה הביתה, מגיעה הביתה ב-12 לא מצליחה להירדם, כי האדרנלין ממשיך לעבוד בגוף… אני אומרת לעצמי: תירדמי! צריך לקום בשש בבוקר, להכין לבנות כל בוקר אוכל לצהריים, כי הן לא אוכלות בחדר אוכל ב’אביטל’, מתפנקות אולי… יש עליי עומס מטורף ובכל זה, אני מצליחה לנווט ואני לא מוותרת על הדבר הזה. אני לא מוכנה שייגעו לי בזה, זה נעלם לי פעם אחת והחיים שלי נהיו כבויים. כשזה חזר וגדל בצורה כזאת, אני באמת שומרת על זה בשתי ידיים.
“כל החיים שלי מתוזמנים. אם מישהו מופיע עם אירוע, אין סיכוי שאגיע, אם לא מתאמים אתי ויש לי כיתה – הכיתה שוברת הכול, אין סיכוי שאבטל, או אלך למקום אחר. המחויבות שלי לתלמידים היא טוטאלית. ביום שישי, כולן אופות, אני עונה לטלפונים כל היום ובמקביל גם לשאלות ב-68 קבוצות ווטסאפ, בכל אחת בערך 10 תלמידים שלנו וכולם שואלים. הדינמיקה מטורפת, אבל אני לא מוכנה לוותר על זה. התמיכה שלנו היא 24/7, בכל זמן נתון כל צוות ‘כפיות’ – לרשותם”.
רק לא לוותר על החלום, במיוחד לא – אם הוא מתוק כל כך.
