שלוש שנים ארכה הפקת ספרה השני של עינת שמשוני “איזה יום”, אח לספרה הראשון “מסרגות הפלא של סבתא”. על הבדידות שביצירה, ועל כוחו של מימון ההמונים שפירושו שיתוף הקהל, וקבלת משוב כשתהליך היצירה נמצא עדיין בעיצומו
איזה יום! אומר לעיתים אדם לעצמו ואף מהדר: איזה נאחס.
לעינת שמשוני, 34, דווקא מיום כזה יוצא… ספר.
ומדובר ביום גרוע במיוחד.
אילן, הבעל, עובר תאונה ומאושפז לניתוח, עינת ממהרת לבית החולים, המכונית מתחממת והמנוע מסיים חייו. השמרטפית לילדים מבטלת ברגע האחרון, במוסך מזהים שעינת לא בדיוק מבינה משמאלה ומימינה ותובעים ממנה מחיר דמיוני על התיקון. כאשר סוף סוף היא מגיעה לבית החולים היא נזכרת שהחלב לתינוקת נשאר במכונית במקום במקרר הביתי ועכשיו אין לקטנה מה לאכול.
היא שבה הביתה לעת ערב ומגלה בית הפוך, זוועת עולם וכל מה שעובר לה בראש הוא איזה יום גרוע… זה נדפק וזה נדפק וגם זה…
ואז היא נזכרת בדברי האם שלימדה אותה שכאשר קשה, בדיוק אז צריך לחפש את אותה הנקודה, שעליה אפשר לומר: תודה.
שמשוני: “אמרתי לעצמי: על מה אני יכולה לומר עכשיו תודה? על כך שבעלי שבר את הרגל והוא אחרי ניתוח עכשיו?
ואז אמרתי: רגע, מדובר בשבר די מסובך, הרופא אמר שתוך חודש וחצי יחזור ללכת, לפני חמישים שנה לא היו ניתוחים כאלה! הנה: תודה שהוא יצא מזה והוא יהיה בסדר, תודה על כך שכאשר נפל עם אופניו על הכביש אף מכונית לא עברה, איזה נס מטורף! וזה ש’נדפקה’ לי המכונית? קודם כל תודה שיש לי מכונית, זה לא מובן מאליו, תודה גם על האיש הנחמד שבא ונסע אחריי עד למוסך לראות שהגעתי, תודה לנהג המונית שלקח אותי מהמוסך לבית החולים וסירב לקחת תשלום. תודה לשכנה שלקחה את ילדיי אליה ותודה לחברה אחרת שדאגה למצוא מטרנה לילדתי. פתאום ראיתי שביום הזה הייתי עטופה בהרבה אנשים שהיו שם בשבילי לעזור לי! אז נכון, היה לי יום נורא, אבל יכולתי ללכת לישון בתחושה שגם היו הרבה דברים טובים”.
כמה שבועות לאחר מכן היא כתבה בנשימה אחת את הסיפור “איזה יום” ואמרה לעצמה “‘או קיי’, זה מתכתב עם מה שקרה לי לפני כמה שבועות, הרגשתי שיש כאן משהו שהוא טוב”.
שמשוני: “יש כאן כוח אדיר, 140 איש אמרו לי: אנחנו מאמינים ביצירתך ומוכנים ללכת איתה, אנחנו רוצים לראות את היצירה שלך. זו רוח גבית מאוד חזקה. זה השיקול המרכזי ולא דווקא הענין הכספי. כמובן של”מסרגות הפלא של סבתא” היה חלק בסלילת הדרך”
שלוש שנים ארכה הפקתו של הספר “איזה יום”, אח לספרה הראשון של שמשוני “מסרגות הפלא של סבתא”. שלוש שנים של עבודת נמלים על טקסט מוקפד, בהיר ומחייך, שאיוריו המופלאים של שמעון אנגל זורמים בשקט בין דפיו. כאשר הוא מגיע אל סיומו, נותרת רק משאלה אחת: לחזור לאחור אל היופי הזה.
שמשוני: “בספר שני שכנים: מר בוים ויו-יו הילד. שניהם מתעוררים לבוקר שקורים בו דברים כמעט זהים, אך כל אחד חווה אותם בדרך שונה. ליו-יו יש יום נפלא, ואילו למר בוים – יום גרוע; שום דבר לא הולך, הכל מסתבך ומתעקם, יום שרק מחכים שיסתיים כבר. התפנית בסיפור מתחוללת עת השניים נפגשים בנקודת השפל של מר בוים, כאשר הוא יושב בתוך שלולית וכל המצרכים מהמכולת מפוזרים סביבו. יו-יו נחלץ לעזרתו ואז מר בוים מסוגל לסיים את היום עם חיוך. היום לא משתנה אך האפשרות להסתכל עליו משתנה.”
אולי פעם אלמד ממך: כיצד נולדים ובאים סיפורים לעולם?
“התשובה הקצרה: מלמעלה. אני מרגישה שהטקסט פשוט עובר דרכי, שאני סוג של צינור, שפתאום משהו הבריק ונכתב אינסטינקטיבית. אחר כך אני צריכה לעשות עוד עבודה פנימית ולזהות מאיזה מקום זה יצא.
הספר אמנם נכתב בבת אחת, אבל אחר כך ביצעתי הרבה מאוד הגהות ועריכה, בעיקר מחיקה, שזו העבודה הכי חשובה בספרי ילדים, עליו להיות מדויק ומתומצת. לאחר הסיום נעזרתי בעורכת הלשונית המצוינת שושנה חוטוב, במגיה ובמנקד מקצועי.
ואז חיפשתי מאייר, כי בספרים שבהם הכותב והמאייר אינו אדם אחד, התוצאה הרבה יותר פתוחה. כשמכניסים שותף הוא נותן את הפרשנות שלו ונוצר משהו הרבה יותר טוב. לא היה לי פשוט לתת למישהו נוסף להתערב ביצירה שלי, בגלל שאני בעצמי מאיירת והיו לי את הדעות שלי, אבל מאוד החזקתי את עצמי לאפשר לו מקום ופרשנות משלו.”
בסוף הספר את מודה למאות אנשים, רבים מהם תושבי הגולן, כיצד הם הפכו לשותפים בסיפור הקטן הזה?
“על מנת לגייס את המימון להפקה עצמית עשיתי פרויקט של מימון המונים, כאשר הרעיון הוא למכור את המוצר לפני הפקתו. הכוח המדהים של מימון המונים הוא בשיתוף הקהל, כי יש משהו מאוד בודד ביצירה, בלידת משהו חדש. מימון ההמונים דורש ממך לשתף את הסיפור, התהליך ולעדכן את האנשים. כאשר אנשים תומכים הם רוצים לדעת איפה הדברים עומדים. עדכנתי אותם, הראיתי סקיצות, כשהייתה התלבטות על כיוון האיורים, ביקשתי לשמוע את דעתם של התומכים וקיבלתי משוב על כל שלב בהתקדמות התהליך. יש כאן כוח אדיר, 140 איש אמרו לי: אנחנו מאמינים ביצירתך ומוכנים ללכת איתה, אנחנו שמים כסף כי אנחנו רוצים לראות את היצירה שלך. זו רוח גבית מאוד חזקה. זה השיקול המרכזי ולא דווקא הענין הכספי. כמובן של”מסרגות הפלא של סבתא” היה חלק בסלילת הדרך.”
האם לבד מהסיפור הנוגע ללב, יש כאן גם אמירה כלשהי?
“יש בו מסר אנושי – לאפשר לתודה להיות חלק מהחיים שלך, כי זה פותח את הראייה, את הלב, כי זה משפר את איכות החיים שלך. אבל לא הייתי רוצה לומר: ‘תקנו את הספר כי יש כאן מסר’. מישהי אמרה לי שהיא אוהבת את ספריי בגלל הקשר הבין-דורי בין זקנים וצעירים. בכלל לא חשבתי על כך. מישהי אחרת מאוד אהבה שלכל אדם בספר נקודת הסתכלות שונה.
“אני לא כל כך אוהבת לנפנף במסרים, אני מאוד מנסה לא להיות דידקטית. בעיניי הערך הגדול של הספר הוא בשפה שלו. לצערי אין היום הרבה ספרים לילדים שמקפידים על שפה נכונה, תקנית ומכבדת. מאוד חשוב לי שהספרות תכבד את האינטליגנציה של הילדים ואת השפה העברית.”
ילדים עדיין פותחים ספרים בימינו? אפשר בכלל להרוויח מהפקת ספר לילדים?
“שוק ספרות הילדים בארץ משגשג, אך בגלל שמופקים כאן כל כך הרבה ספרי ילדים הוא גם מאוד רוויי ותחרותי.
“אני לא כותבת כדי לעשות כסף, אבל אם לא הייתי מאמינה שיש כאן התכנות כלכלית, שאוכל גם להתפרנס ממנה, לא הייתי משקיעה מה שהשקעתי.”
כמה פרטים טכניים בבקשה?
“הספר בפורמט של 22 על 22 סנטימטרים, כריכה קשה, צבע מלא, 24 עמודים, ניתן לרכישה דרכי או דרך אתר שהקמתי עבורו, אני שולחת אותו לכל מקום בארץ. החלטתי לא למכור אותו ברשתות כי המשווקים מציעים מחיר שלא יכול לכסות את ההשקעה.”
מה אמרו על הספר הילדים הפרטיים שלך?
“הספר ראה אור שבוע לפני סיום שנת הלימודים, הם עוד הספיקו להביא אותו בשמחה אל מוסדות החינוך שלהם, במיוחד שהשם יו-יו הוא כינויו של בני יותם”.
“מסרגות הפלא של סבתא” עושות חיל
עינת שמשוני, אם לחמישה, היא ילידת רמת מגשימים, ביתם של שרה ויעקב דגן, גרה בקצרין ובעלת סטודיו לעיצוב גראפי. היא נשואה לאילן, אף הוא בן רמת מגשימים, מהנדס אלקטרוניקה באינטל חיפה.
ספרה הראשון “מסרגות הפלא של סבתא”, זכה להצלחה רבה והתקבל לתכנית “ספריית פיג’מה”, התוכנית הגדולה בישראל להנחלת אהבת הקריאה ועידוד שיח סביב ערכים בקרב ילדי גן ומשפחותיהם. באמצעות גני הילדים ספריית פיג’מה מעניקה לכ-250,000 ילדים שמונה ספרים איכותיים בכל שנה, וכך יוצרת מכנה תרבותי משותף ורחב בין ילדים ומשפחות בחברה הישראלית.
