בל”ג בעומר חל יום הולדתו ה-35 של מושב אלוני הבשן. בבוקר אותו יום הרסו פקחים וטרקטורים של רשות הטבע והגנים את פינת החמדה – בריכה עתיקה ששיפצו בני היישוב לזכר גבריאל חוטר הי”ד שנרצח בפיגוע בעתניאל. האב שהגיע למחות – הוכה
על “מתנה” כל כך מפתיעה ליום הולדתו ה-35 של היישוב שחל בדיוק בל”ג בעומר בשבוע שעבר, לא יכלו חברי מושב אלוני הבשן אפילו לחלום.
בקרבת המושב, בשמורת יער בשנית המופלאה, מפכפכים פלגים אל תוך מקומות מסתור ובוסתנים עתיקים. באחד מהם, בין שרידי הכפר הצ’רקסי ג’ואייזה, שיפצו בני הנוער מהיישוב בריכה ויצרו פינת חמדה, שמעלה גם את זכרו של בן המקום גבריאל חוטר הי”ד שנרצח בפיגוע בעתניאל עם שלושה תלמידי ישיבה נוספים בשנת 2002.
שיפוץ המעיין, תוך התחשבות מלאה בטבע והקפדה שהמים ימשיכו לזרום באפיקם, נועד לטובת הציבור הרחב של המטיילים במקום; הצועדים בשביל הגולן נהנו להגיע למקום המוצל, אפוף השלווה, שתוחזק ונוקה תמידית, לפני שיחזרו להמשך ההליכה.
היום לא נותר מכל זה דבר, זולת הרס נורא, ופינת גן העדן התמה הפכה למנוחתה עדן.
בבוקר יום רביעי שעבר הזעיקה תושבת היישוב את חיים חוטר, אביו של גבריאל: יש טרקטור בשטח, המון רכבי רשות ופקחים, גש לראות.
לאחר אירועי אותו יום פונה חיים חוטר לחדר המיון בבית החולים. בראיון נרחב איתו הוא מספר ל״שישי בגולן״ את גרסתו על מה שקרה, בבוקר צלול, טרם יום הולדת לישובו.
“אשמח שאנשים ידעו על זה”, פותח חיים חוטר, 64, מורה דרך ותיק ומראשוני אלוני הבשן. “אבל נתחיל מהתחלה. לפני שלושה שבועות באו אלינו אנשי רשות הטבע והגנים, אמרו שהם עשו ישיבה עם הילדים על כך שהם הולכים להרוס את המעיין, כי הם כבר הרסו כמה פעמים והנוער תמיד משפץ. מדובר כאן בבריכת איגום עתיקה מאד, עוד לפני תקופת הצ’רקסים, שיוצאת מנביעה קטנה. לאחר שבני נרצח לפני 13 שנה, החליטו בני הנוער לעשות עבודה חברתית כדי שמשהו יהיה לזכרו של גבריאל. הבריכה היתה כמעט קיימת, הם שיפצו אותה ועשו פינת חמד שאין כמוה בארץ – עצי צפצפה, אלון, אקליפטוס, פטל ותאנה מרובת גזעים שכמו נופלת למים. אנשים רבים הגיעו לשם ואז אנחנו, בני המשפחה, החלטנו שאם זה כל כך יפה – נשים איזה מין שלט כזה צנוע, יתד מעץ ועליו מדף עם מגירה ודפים לדמותו של גבריאל. הצבנו מעין שובך קטן ותיבה שבה אנחנו משאירים קפה, תה, עוגיות – שיהיה למי שמגיע מה לאכול. כתבנו ‘תעבירו הלאה – מי שיש לו משהו מיותר שישאיר’. המקום היה כל כך מטופח, אנשים שהגיעו ניקו ושמרו עליו מכל משמר. להבנתנו, גם הרשות המליצה על עין ג’ואייזה באמצע השביל. אמרנו לעצמנו, יופי, אנשים ייהנו עכשיו, גם הם, הרשות, מקבלים שזה מעיין מיוחד להולכי שביל הגולן, ובאמת הגיעו המון, באלפים.
“ואז הילדים באים אלינו, ואמרו שהחליטו להרוס את המעיין. שמונה שנים זה היה טוב, ופתאום טוענים שזה מפריע לטבע, שזה מקור מים יחיד לבעלי חיים וכשאנשים באים החיות לא מגיעות לשתות. אמרנו שהם טועים, שיש מקור יותר גדול, מעיין שבני גבריאל היה הולך כל יום שישי לטבול בו, גם בשלגים. אחרי שנרצח המשיכו חבריו לטבול בעקבותיו, אבל לא עבר זמן רב, ואנשי הרשות הביאו בולדרים ענקים וכיסו אותו. הוספנו שיש עוד כמה מעיינות, בהם המעיין הגדול שסתמתם לפני 13 שנה והחיות שותות ממנו, למה להרוס את הקטן הזה? ואז הם טענו שבאים יותר מדי אנשים והם לא רוצים אנשים בשמורה בלילה. ביקשנו שישימו שלט למנוע זאת, כנהוג.
“למחרת אשתי ד”ר איליין חוטר, מרצה במוסדות אקדמיים מחיפה ועד אוהלו, מתקשרת לשאול גולדשטין מנכ”ל הרשות ומבקשת ממנו שיסייע אישית, כי לא יתכן להרוס מקום שאינו אתר הנצחה אבל נותן משהו מדמותו של בננו למטיילים. הוא אמר לאשתי שלא יהרסו לפני שידברו אתנו. לתומנו אמרנו יופי, לא יהרסו.”
לא דיי שבני נרצח, אתם רוצים לרצוח אותי כאן?
“עבר שבוע, ובבוקר יום רביעי שכנה מתקשרת בתשע ואומרת שיש טרקטור בשטח והמון רכבי רשות. קפצתי לשם ואני רואה את כל הרכבים והפקחים וישר רץ פנימה למעין ולא מאמין! אני רואה שהם כרתו את עץ התאנה בן מאות השנים, את כל גזעיו, כדי לפתוח מעבר לכניסת הטרקטור. אמרתי ‘לא חבל להרוס בשם החוק את היופי ואת העצים העתיקים האלה?׳
“איך שאני לוקח את המצלמה לצלם הם מתנפלים עלי מאחורה, תופסים אותי בחניקה, יושבים עליי איזה שישה אנשים ‘ג’אבארים’ כבדים מאוד, אולי הכינו אותם כי חשבו שכל היישוב יגיע? ואני קטנצ’יק, יושבים עליי, דוחפים את פניי באדמה, דם יצא מפי ואני צועק: אין לי אוויר! ואז מגיעים עוד שניים קורעים את ידיי עם אזיקים, עדיין יושבים עליי מעל חצי שעה ולא נותנים לי לזוז ובינתיים הטרקטור הורס את המעיין.
“עיזבו אותי! אני צורח, תזמינו אמבולנס, משטרה! לא דיי שבני נרצח, אתם רוצים לרצוח אותי כאן!? יהודי כך יעשה ליהודים?
ואז העמידו אותי, ידיי מדממות בגלל האזיקים, רבע שעה מחפשים מפתח עד שמישהו הצליח לשחרר אותי. ביקשתי את הטלפון, רציתי ללכת הביתה והם עונים: אתה מעוכב, נשאר כאן, אם תלך נאזוק אותך, יש לנו זכות לעצור אותך. לבסוף קיבלתי את הטלפון, יצאתי למרכז הרפואי ומשם להגיש תלונה במשטרה.
“בערב נבדקתי בחדר המיון, לא נשבר כלום ברוך השם אבל עדיין יש לי כאבים איומים, כתף, עמוד שדרה, רגל, בעוד יומיים אלך לאורתופד, לא יאומן. מה בסך הכל עשיתי? באתי למחות ששוברים פינה כל כך יפה, מקום ארכיאולוגי.
״כן, הילדים כבר ניקו אחריהם, אמרתי חבל, רציתי שאנשים יראו את הוונדליזם בשם החוק. ואני הרי נתתי להם פתרון: אפשר לקחת את המים מהבריכה באמה, מאה מטרים, לשים בריכת איגום קטנה מרוחקת יותר שאליה יבואו בעלי חיים.
מישהו מתכוון לבוא לדבר אתכם עכשיו?
“אף אחד. גולדשטיין אמר שיגיע לתאם לנסות לראות מה אפשר לעזור, לדבר, לבדוק מה קרה. לא שמענו מתי הוא מתכוון להגיע. אני מאוד מקוה שאלי מלכה יעשה משהו ושהרשות תשקם.”
ואנשי המושב?
“הם היו בהלם, ממש, כל אחד היה מוכן להגיש לנו עזרה. הם רצו לבנות ולשקם את זה מיד ועצרנו את זה. החבר’ה שבנו את זה היום בצבא, בישיבות, והם סוערים על כך ממש. אני רוצה שאנשים יראו את הרוע, הברוטליות, הוונדליזם של רשות הטבע, זו ההוכחה הכי גדולה”.
אין זה תפקידם להיות רגשי,
אלא צודק
ד”ר דובי הדר, בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר אילן בלימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, מדריך ברחבי הארץ, תושב אלוני הבשן, מבהיר גירסתו לכמה סוגיות שעליהן נסב האירוע.
ד”ר הדר: “לטענת הרשות זה מקור מים יחיד, אין זה נכון. המקום שנהרס הוא מקור מים קטן ודלוח. 150 מ’ מזרחה משם יש מעין שספיקתו לפחות פי 100 ממנו וגם הוא לא יחיד; חצי קילומטר דרומה ישנה נביעה נוספת ועוד עשרות בארות נטושות. אם אנשי הרשות לא יודעים זאת, זה מאוד מביך. על המעיין הגדול שזרם שם היה אותו מאבק, הם הביאו משאית עם 35 טון עפר והמים יצאו לבסוף החוצה.
המקום נבנה כפינת חמד, הילדים לקחו בריכה קיימת, הרחיבו אותה וטיפחו אותה לפני כשמונה שנים. משפחת חוטר העמידה שם מוט שעליו תיבה עם בקשה לכתוב הגיגים לזכרו של בנם שנרצח ולהשאיר את זה שם. זה קרוב מאוד לשביל הגולן, המטיילים עוצרים שם ונהנים מהמים. המועצה האזורית גולן בנתה מגרש חניה עם שלט גדול, האנשים הולכים, נכנסים לתוך המעיין ויושבים שם, הילדים דאגו לאסוף את הלכלוך ושהמקום יהיה נחמד קטן ומטופח.”
האם הוציאו התרעות לפני ההרס?
“לפני שבועיים הם נפגשו עם נוער היישוב והורי גבריאל חוטר. הודיעו שהם הולכים להרוס, אבל לא היה מישהו שיכול לתת תשובות אמיתיות, הם אמרו שיש להם מחקרים ולא שלחו, כל מי שמבין קצת לגבי טבע מגחך.”
הם יכולים סתם להרוס?
“לא יודע, זה מה שנעשה בפועל והדרך היא איומה. חשבתי שהבעיה היא שהמים עמוקים ומפחדים מטביעות, אם היו מורידים את המפלס הייתי עומד מול הנוער ומסביר. אך הם הגיעו עם טרקטור, פרצו עצים, ליטרים של שמן הידראולי נזלו וזיהמו את הנחל. כרתו עצי תאנה בני עשרות שנים כדי שהטרקטור יוכל להכנס, וזאת יותר מעשרה פקחים. כשחיים חוטר רצה לצלם, הם לא הסכימו, אם הפעולה חוקית מדוע לא נתנו לו לצלם? מדוע שכב אזוק על האדמה במשך 40 דקות? את הרציונל איני מבין, הכל רגשי, זה לא התפקיד שלהם להיות רגשי, תפקידם להיות צודקים, הם רשות”.
תגובת רשות הטבע והגנים
צר לנו על האירוע ועל פציעתו של אב המשפחה. האירוע מתוחקר והתמונה שונה מהמתואר. לכשיסתיים התחקיר נציג אותו בפני המשפחה.
מדובר בבנייה לא חוקית על גבי מקור המים היחיד בשמורת הטבע המשתרעת על פני 11 אלף דונם ובה חיות בר רבות המסתמכות על מקור מים זה.
על פי החלטת החוק וגם על פי נהלי רשות הטבע והגנים, אין אפשרות לבנות אתרי הנצחה בשמורות טבע והרשות דואגת למינימום התערבות ידי אדם (פיתוח) בשמורות על מנת לאפשר לבעלי החיים השונים לחיות בסביבתם הטבעית. בנייה בלתי חוקית זו נהרסה כבר פעמיים בין השנים 2005-2008 וצר לנו שנאלצנו לבצע את ההריסה בפעם השלישית. ברור לנו כי הפיתוח שבוצע על ידי המשפחה והחברים בוצע מכל הסיבות הכי טובות: לזכר בחור יקר שנפל ועל ידי חבריו ומשפחתו הקשורים מאוד לטבע ולמקום. אין לנו ספק שכוונתם טהורה אך המעשה אינו חוקי ואינו נכון במקום הזה, ואנו מקווים שיימצא מקום אחר נכון וחוקי להנצחת גבריאל חוטר יהי זכרו ברוך.
תהליך ההריסה לווה בהכנה פסיכולוגית לפקחים ואין אנו שופטים אדם בשעת צערו. מנכ”ל רשות הטבע והגנים שאול גולדשטיין שוחח עם בני המשפחה ויעדכן אותם בהמשך בתוצאות התחקיר.
