יעקב קפלן, תושב תל אביב, שקרא ב”שישי בגולן” את הכתבות האחרונות על האדמות בחורן, הגיב במכתב וצירף כתבה מפברואר 68′, שהתפרסמה ב”טבע וארץ”. בכתבה מספר אהרון אילת, שהיה חבר במשלחת שביקרה בחורן בשנת 1935, על אובדן האדמות בחורן
אילת: “מר ג’יימס דה-רוטשילד, בשיחה עמי, הביע את צערו העמוק על סיומה המר של הפרשה הדרמטית. לדבריו, הן אביו והן הוא בעצמו דאגו תמיד שהאדמה תישמר בבעלות יהודית, על אף העובדה שכל הניסיונות להקים שם יישובים יהודיים לא הצליחו”
הכתבות שפורסמו בגיליונות האחרונים של “שישי בגולן” אודות פרשת ההתיישבות בחורן וסיפורם של מאות אלפי הדונמים בבעלות יהודית באזור, עוררו הדים רבים גם מחוץ לגולן. בין התגובות שנשלחו מרחבי הארץ, גם מכתבו של יעקב קפלן, תושב תל אביב, שאליו צורף צילום כתבה מגיליון “טבע וארץ”, מחורף 1968. חומר זה, כמו גם מחקר שהתפרסם החודש, שופכים מעט אור נוסף על אחריתן של אדמות החורן.
כזכור, הברון רוטשילד היה בעל נכסים קרקעיים רחבי ידיים בחורן, עליהם הוקמו למעלה מעשר מושבות, בתוך חבל התיישבות מאורגן ומשגשג, שמאות תושביו נאלצו להתפנות, לאחר שסבלו מהתנכלויות שכניהם. את נכסיו בחורן ובלבנון העביר הברון לחברת יק”א, בשנת 1900 ואחר כך בשנת 1924, לחברת פיק”א. ממשלת סוריה הלאימה את האדמות, עם קבלת העצמאות הסורית.
חודשים ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם אהרון אילת, שהיה חבר במשלחת שביקרה בחורן בשנת 1935, את נושא החורן לראשונה בכתבה שפורסמה ב”טבע וארץ”, פברואר 1968.
בכתבתו, פורס אילת את המאבקים האינסופיים של התנועה הציונית והברון רוטשילד להציל את האדמות ואת סיום הפרשה שהנו מענייננו בכתבה זו.
“נשארתי שם שבועיים נוספים…”, מתאר אילת את שהותו בחורן בשנת 1935, “כדי להכיר מקרוב את התנאים המדיניים והביטחוניים בחורן גופו ובג’בל דרוז הסמוך לו. בשובי, מסרתי דו”ח מפורט למשה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית בהנהלת הסוכנות, שבה עבדתי בתורת ממונה על יחסינו עם הארצות השכנות… בינתיים, פרצה מלחמת העולם השנייה ולא ניתן לנו להמשיך בטיפול בתכנית… ובזה נסתיים הניסיון האחרון לחידוש היישוב היהודי על אדמות הברון בחורן. מיד לאחר שקמה מדינת ישראל, ביטלה ממשלת סוריה את בעלות פיק”א על האדמה בחורן, וכל הרכוש הקרקעי שלה באזור זה עבר לרשות הסורים”.
בהמשך, מזכיר אילת את ניסיונה של פיק”א להמשיך ולהתנהג כבעלי האדמות, באמצעות מעין “תרגיל” מסים פשוט ונבון: “הנהלת פיק”א לא השלימה עם גזירה זו. מצד אחד, נקטה אמצעים משפטיים נגד ממשלת סוריה ומצד אחר, המשיכה להכניס לבנק בפריס את הסכום שהייתה רגילה לשלם לשלטונות סוריה בתורת מס שנתי לקופות הווקף והממשלה. אולם ממשלת סוריה סירבה לקבל את התשלומים ואף האמצעים המשפטיים לא הצליחו למנוע את השתלטות הסורים על אדמות החברה בחורן.
“מר ג’יימס דה-רוטשילד, בשיחה עמי, הביע את צערו העמוק על סיומה המר של הפרשה הדרמטית, שהחלה בשנות התשעים של המאה שעברה. לדבריו, הן אביו והן הוא בעצמו דאגו תמיד שהאדמה תישמר בבעלות יהודית, על אף העובדה שכל הניסיונות להקים שם יישובים יהודיים לא הצליחו. ‘זה חוק בל יעבור במסורת משפחתנו’, הדגיש דה-רוטשילד בשיחתו, ‘שאין שעל אדמה, שנרכש אי פעם על ידינו, חוזר לידי זרים’. צערו גדל אפוא פי כמה על אבדן האדמה שהייתה ברשות יהודית במשך שנים כה רבות.
“עם כיבושה של רמת הגולן, במלחמת ששת הימים, כמעט שהוחזרה הבעלות היהודית על האדמות שנרכשו על ידי חלוציה הראשונים של התיישבות יהודית בחורן, לפני יותר מיובל שנים. מרחק קטן מפריד היום בין השטח הנמצא בידי צה”ל לבין האדמות הללו. עלינו לקוות ולשאוף ליום בו ישררו יחסי הבנה ושלום בין ישראל לשכנותיה ותימצא דרך לתיקון המעוות והתיישבות יהודית מחודשת תיכון על האדמות שבהן נאחזו אדם רוזנברג וחבריו, מארצות התפוצה השונות”.
מאבקי פיק”א לשימור האדמות
ממש בימים אלה, ראה אור ב”קתדרה”, גיליון 127, ניסן תשס”ח, מאמרו של יאיר זלטנרייך – “פעולותיה של חברת פיק”א לשימור נחלותיה בסוריה ובלבנון”.
המאמר הנו פרי מחקר שנעשה בסיוע רשות המחקר במכללה האקדמית תל-חי ועובדי ארכיון משרד החוץ הצרפתי. מחקרו של זלטנרייך מברר בחלקו הראשון כיצד הפכו אדמות שהחזיקה פיק”א בסוריה ולבנון לסוגיה עקרונית בעיני שלטונות המנדט הצרפתיים. חלקו השני מראה כיצד הפכה חברת פיק”א למוקד החשדנות שפיתחו הצרפתים כלפי המפעל הציוני בארץ ישראל וסוקר את המאבק שניהלו הצרפתים נגדה בפועל וכתוצאה מכך – את מאבקה של פיק”א לשמר את בעלותה על אדמותיה. בחלק האחרון, מציג החוקר את סיומו של התהליך, שבו הפסידה פיק”א את חזקתה על האדמות בחורן ובלבנון, למרות המאבק העיקש שניהלה.
לדבריו של החוקר סיבתו של מאבקם של הצרפתים בפיק”א הייתה הערכתם, שגורמים יהודיים ינסו להפוך את אדמות פיק”א לחוד החנית של מגמות ההתיישבות שלהם ולכן ראו באדמות הללו סכנה פוליטית.
לענייננו, יוצגו רק עיקרי חלקו האחרון של המאמר, שדן באובדן הסופי של השליטה על האדמות.
מממצאי המחקר עולה, כי בשנת 1942 הוחל בהסדרת רישום הקרקעות בגולן. לאחר שנות הזנחה רבות, היו ספקות בכל הנוגע לסימוני גבולות החלקות וחלק מהחוכרים תבעו בעלות על אדמות פיק”א. באמצע 1943, פתחה פיק”א במאבק משפטי, במטרה לאשר את חזקתה על אדמותיה בחורן, מאבק שנמשך עד תחילת 1946.
לפי מזכר שהפנתה החברה לקונסול הצרפתי בארץ ישראל, על מנת לקבל אשרות כניסה לנציגה לסוריה היו לה 73,792 דונם בחורן ו-4,531 נוספים במרג’-עיון בלבנון. את האדמות בלבנון עיבדו איכרי מטולה והאדמות בגולן הוחכרו על בסיס שנתי למקומיים, ששילמו 25 אחוזים מהיבול כדמי חכירה. פיק”א שילמה את העלויות, בכללן מיסוי, שמירה וניהול.
במשפט האחרון שניהלה פיק”א על זכויותיה הקרקעיות בגולן, חלה תפנית שלילית וברור היה שצפויה הטיית דין, בגלל גל הלאומנות שליווה את עליית המשטר העצמאי בסוריה. פיק”א נאבקה בכל דרך אפשרית, אבל למעשה כבר הפסידה את האדמות, לאחר שביולי 1945 סירבו חקלאי סח’ם אלג’ולן (שהיו אריסים על אדמות אחת ממושבות החורן – ד.ש.) להעביר לחברה את היבולים שהיה עליהם למסור לה. ב-12 בינואר 1946, ביטל השופט הסורי את בעלותה של פיק”א על אדמותיה בגולן. לדברי עורך דינה, סלומון, שייצג אותה במשפט בדמשק, הוכתב פסק הדין על ידי שר המשפטים הסורי. פיק”א ערערה באותה שנה ופנתה גם לוועדת החקירה של האו”ם, אונסקו”פ, בשנת 1947.
בסיכום מאמרו, מציין זלנטרייך את נחישותם יוצאת הדופן של אנשי פיק”א במאמציהם הבלתי פוסקים לרשום את הקרקעות ולהשיג אשרות כניסה לסוריה, תוך סיכון עצמי רב
בשנת 1957, תאריך שראוי לזכור בגולן, מציין החוקר במפורש את מקומם של שטרי הבעלות האבודים לכאורה וכותב שפיק”א העניקה לממשלת ישראל ייפוי כוח לצמיתות על אדמותיה בסוריה ובלבנון. משמע – שטרי הבעלות על שטחים נרחבים בחורן נמצאים מאז בידי מדינת ישראל.
לפחות לנו, תושבי הגולן, ראוי מפעם לפעם להזכיר ולזכור עובדה זו, כאשר מיתמם פוליטיקאי בטענה שאין לעם ישראל כל קשר היסטורי עם הגולן.
