בימים אלה הוזמן אריה רוטמן מסדנת “ארט רוטמן” בקצרין, להיות אחד מ-50 נפחים שיקימו בסנט פטרבורג אנדרטת ענק לזכרם של 224 הנספים בהתרסקות האיירבוס באירוע טרור ב-31 אוקטובר 2015. האם המזמינים מבינים שאתה ישראלי?
עמדתי בפתח הסדנה שלהם וביקשתי את נפשי להתעלף.
על המשקוף מימין שלוש דמויות מתכת של כליזמרים, בעיצוב שנמזגו בו בעדינות החמלה האוהבת של מארק שאגאל עם הקווים האלגנטיים של סגנון העיצוב “ארט-נובו”. למעלה היו דוגמאות פרחים מגולפים בעץ כבד, שכמו נלקחו מאחרונת העיירות היהודיות שחרבו, היו גם מחיצות ויטראז’ מרהיבות, ארונות קודש שהעוקב אחר הפיתוחים שלהם עלול ללכת לאיבוד, זרימה נהדרת של קוים בברזל, בפח ובעץ. איזה יופי. כאן, בקצרין, רחוב 11 בפאתי אזור התעשיה.
איך לא ידענו.
גם בסנט פטרבורג התרגשו, לא התעלפו, אלא התעשתו ובחרו בבעל הסדנה, אריה רוטמן, להיות אחד מ-50 נפחים שיקימו בבירת האמנות של העולם אנדרטת ענק לזכרם של 224 הנספים במטוס האיירבוס של חברת התעופה הרוסית “קוגלימביה” שהתרסק באירוע טרור בבוקר ה-31 אוקטובר 2015.
מה שעושים כאן לא סתם יפה, אלא נושא זיכרון של אוטנטיות מעיירות אוקראיניות, מכפרים שאינם עוד, וללא שמץ של תחושת חיקוי. אמנות שדוברת אמת, כל כך נדיר שקשה להאמין שעדיין קיים. איזה יופי. כאן, בקצרין, רחוב 11 בפאתי אזור התעשיה
אריה רוטמן, 48, ואייל בנו, פתחו את סדנתם “ארט רוטמן – נגרות ומסגרות אמנותית” לפני חמש שנים. הם החלו בהפקת אמנות נטו בתחום הוויטראז’ים, עבודות עץ, נפחות, עיצוב והעברה לחיתוך בלייזר, ולאט לאט העבודה החלה לזרום גם לכיוונים אחרים כמו מסגרות מעקים, ייצור מדרגות עץ מלא עם אלמנטים של אמנות מתכת, פיסול חזיתות של ארונות קודש, עיצוב חלונות ושערים.
“טוב, מה שאת רואה הן קצת דוגמאות”, צוחק רוטמן ופותח אלבום עם צילומי עבודותיהם. הנשימה נעתקת ואת הלב המשתוקק צריך להרגיע: יש שם ארונות קודש נפלאים, אלמנטים דקורטיביים לבתי כנסת עבור מפעל קיבוץ לביא, מחיצות יפהפיות עם אמירה אמנותית מאוד נקייה, גדרות ושערים מעוצבים בתנופה ענוגה של פרזול, שולחנות מעץ כבד, נגרות דקורטיבית שעדיין לא נראתה כדוגמתה כאן, רק לפתוח איזו תכנית חסכון ולהזמין מיד, לפני שיתר העולם יגלה אותם.
רוטמן צוחק בחום נוכח התלהבותי, דמותו מזכירה את דברי ז’אן קוקטו על אמן בעל גוף: לקחו את מידותיו לדור יבוא.
מה שעושים כאן לא סתם יפה, אלא נושא זיכרון של אוטנטיות מעיירות אוקראיניות, מכפרים שאינם עוד, וללא שמץ של תחושת חיקוי. אמנות שדוברת אמת, כל כך נדיר שקשה להאמין שעדיין קיים.
