קואליציה של עסקני קיפוח מזרחיים, מקצוענים בפוליטיקה ובשירה, התכנסה כדי לתקוף ולהשמיץ את קברניטי מדינת ישראל בראשית שנותיה. פייק-היסטורי

קואליציה מוזרה חברה להשמיץ את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות, על העוול הנורא שישראל עשתה לעולי ארצות ערב – העוול, האפליה, הקיפוח, הזדון, ההתנשאות וכמובן, איך אפשר בלי מילת הקסם – הגזענות.

קואליציה של עסקני קיפוח מזרחיים, מקצוענים בפוליטיקה ובשירה, אנשי ימין המשמיצים את מפא”י השנואה, אנשי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, המשמיצים את הציונות שרמסה ודרסה את הערבים ואת “הערבים-היהודים”, כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי ארצות ערב, ליברטיאנים, שיוצאים נגד השלטון הסוציאליסטי שהנהיג משטר צנע ומרקסיסטים, שמאשימים את מפא”י ובן גוריון, שניהלו “מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון” וכו’ וכו’.

בעידן הפוסט מודרניסטי, שבו אין אמת אלא נרטיבים, כל פייק-היסטוריה מתקבל כ”סִיפֵּר” לגיטימי. אך מה לעשות, אני תקוע במודרניזם וחותר לאמת. לכן, עם כל חוסר הכבוד שלי לנרטיבים הללו, ואין כבוד, אני מבכר את העובדות ההיסטוריות.

העובדות ההיסטוריות הפוכות לסיפורים הנ”ל. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בהיסטוריה, אלא היא גם אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה האנושית. חלום שנראה כדמיוני, בעל אפס סיכוי היתכנות,  הפך להצלחה אדירה – מדינת ישראל המשגשגת והפורחת. מכל ההצלחות של הציונות, ההצלחה הגדולה ביותר, המדהימה ביותר, המרשימה ביותר, היא קליטת העלייה ההמונית, של שורדי השואה באירופה ושל יהודי ארצות ערב, עם הקמת המדינה.

מדינה קטנה, ענייה – קופתה ריקה כמעט לחלוטין, מבודדת, נאלצה ביום הקמתה להתגונן מול כל צבאות ערב, שפלשו אליה, כדי לחסלה בטרם קמה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. המלחמה הייתה לחיים ולמוות, במובן המילולי של המושג. המלחמה הייתה בכל רחבי הארץ, על כל בית, אפילו בת”א. 6,000 ישראלים נהרגו במלחמה הזאת. בפרופורציות של ישראל בימינו, מדובר ב-85,000 הרוגים ועוד עשרות אלפי פצועים.

בקצב שאי אפשר לדמיין היום, בנתה המדינה בנייה ציבורית והקימה מפעלי תעשיה רבים. המדינה סיפקה עבודות ציבוריות לעולים, כדי להבטיח את כבודם האנושי ואת פרנסתם. בתוך 15 שנים, לא נותרה עוד אפילו מעברה אחת בישראל

בתוך אותה מלחמה קשה, מיד לאחריה, בתנאים כלכליים נוראיים ובבידוד מדיני קשה, בחורף אחד של שיטפונות אדירים בכל רחבי הארץ וחורף שני של שלג בכל רחבי הארץ – תוך כדי כל זה, קלטה מדינת ישראל מאות אלפי עולים והכפילה את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות. מדינת ישראל, שהבריטים הורישו לה אנרכיה כמעט נטולת תשתיות, נטלה על עצמה משימה שעל פי כל קנה מידה אובייקטיבי, הייתה למעלה מכוחותיה ועמדה בה בהצלחה מעוררת השתאות.

חמשת המ”מים וההתיישבות

המדינה הקטנה והענייה הזאת הצליחה לספק לכל העולים, עד האחרון שבהם, את חמשת המ”מים של ז’בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. כל העולים, ללא יוצא מן הכלל, מצאו קורת גג. לעתים היה זה אוהל, בדון, פחון, או חדרון רעוע בכפר ערבי שננטש. אבל הכול קיבלו קורת גג. המדינה דאגה למזון בכמות מספקת ובאיכות סבירה לכול. כל העולים טופלו בקופות החולים ובבתי החולים. כל הילדים למדו בבתי ספר. בנוסף לחמשת המ”מים האלה, המדינה הבטיחה תעסוקה לכול ומנעה חרפת רעב. בקצב שאי אפשר לדמיין היום, בנתה המדינה בנייה ציבורית בערי הפיתוח ובמושבי העולים והקימה מפעלי תעשיה רבים. המדינה סיפקה עבודות ציבוריות לעולים, כדי להבטיח את כבודם האנושי ואת פרנסתם.

בתוך 15 שנים, לא נותרה עוד אפילו מעברה אחת בישראל. מדינת ישראל החזקה והעשירה היום, עדיין לא מצאה פתרון ל-8,000 עקורי גוש קטיף, לאחר 12 שנים. איזו השוואה.

המפעל הציוני האדיר של קליטת העלייה, לא היה מפעל של עלייה בלבד, אלא גם של התיישבות. בכל תולדות הציונות, לא הייתה תנופת התיישבות כזו ברחבי ארץ ישראל – מאות יישובים, בעיקר מושבים, ערי פיתוח ומעט קיבוצים, הוקמו מקום המדינה עד אמצע שנות ה-50′. לא היה כדבר הזה לפני כן ולא אחרי כן. ההתיישבות הזאת, היא ורק היא, הבטיחה שהגליל והנגב נשארו בידינו. בלעדי ההתיישבות הזאת, הגליל והנגב היו נופלים וספק אם מדינת ישראל הייתה קיימת.

 חזון, מעוף וכושר עשייה

כל זאת, בראש ובראשונה, בזכות מנהיגות ציונית מרחיקת ראות, בעלת חזון, מעוף וכושר עשייה בלתי רגיל; בראש ובראשונה, דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל ולצדו, לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר וחבריהם.

היו בהם האומץ והמנהיגות ליזום מדיניות צנע קשה, שהקשתה מאוד על חייו של הציבור הוותיק, כדי להצליח במשימה הלאומית הכבירה.

אך יש לציין לא רק את המנהיגים, אלא גם את המונהגים. הציבור הישראלי שקיבל על עצמו את הצמצום והצנע, מתוך הבנת ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה – היותה בית לאומי לכל היהודים ובעיקר, ליהודים הנרדפים והסובלים.

נכון, היו גם כאלה שהתבכיינו “תנו לחיות בארץ הזאת”. נכון, היו פוליטיקאים ועסקנים שנבנו מהנימה הזאת, אבל הציבור בכללו נרתם למפעל הלאומי. אלפי מורים, רופאים, אחיות, מדריכים חקלאיים ומהנדסים נענו לקריאת ההנהגה, ירדו למושבי העולים בנגב ועלו ליישובים בגליל, נרתמו והשקיעו את נשמתם בקליטת העלייה. צה”ל נרתם למשימה ועסק בה לא פחות מאשר בהגנת המדינה. תעשיינים נקראו לדגל והקימו מפעלים, נכון, בעידוד ממשלתי, באזורי הפיתוח.

ההורים שלי הכירו בנגב, אליו ירדו לסייע בקליטת העלייה. הורי אשתי הכירו בגליל, אליו עלו לאותה מטרה. ומי היו הוריי? אבי עלה לארץ 7 שנים טרם ירידתו לנגב. אמי עלתה לארץ 5 שנים קודם לכן, בעלייה מאירופה, לאחר הקמת המדינה. היא עצמה הייתה במעברת “שער עלייה”. הם היו “הוותיקים” שנרתמו לסייע לקליטת העלייה וכמוהם צברים, כהורי אשתי.

הקרדיט על ההצלחה הזאת נתון גם לעולים עצמם. ההפרדה בין חלוצים לפליטים, בין אלה שבחרו בעלייה ובהתיישבות לאלה שנאלצו לעלות ולהתיישב, היא פנקסנות קטנה וחסרת חשיבות, כאשר בוחנים בפרספקטיבה את המפעל ההיסטורי האדיר

הקרדיט על ההצלחה הזאת נתון גם לעולים עצמם. ההפרדה בין חלוצים לפליטים, בין אלה שבחרו בעלייה ובהתיישבות לאלה שנאלצו לעלות ולהתיישב, היא פנקסנות קטנה וחסרת חשיבות, כאשר בוחנים בפרספקטיבה את המפעל ההיסטורי האדיר. העולים בעלייה הגדולה הם חלוצים שהקימו מאות יישובים, ללא כל ידע וניסיון, הפריחו את שממות הנגב, הבטיחו את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, עיצבו את גבולות המדינה והגנו עליהם. הם שילמו מחיר כבד, גם מחיר דמים. הם ראויים לכל הכבוד והיקר.

מאבק א’ – מאבק ב’

לאחרונה, מתנהלים שני מאבקים בשם עדות המזרח. מאבק אחד הוא בשם הדרישה להכיר בתרומתם האדירה של העולים בשנות החמישים לקיומה של המדינה, לבניינה, ליישוב הארץ ולביטחון. המאבק האחר הוא בשם הדרישה להכיר בעוול הנורא שנגרם להם על ידי השלטון שהפלה אותם, הסליל אותם, דחף אותם לפריפריה הנחשלת, לקח אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכו’.

קיימת סתירה מובנית בין שני המאבקים הללו. אי אפשר להיאבק על שניהם, כי מאבק אחד מבטל את השני.

מי שדורש את ההכרה בחלוציות של הוריו וסביו, שהקימו את המדינה, בנו את הארץ ועיצבו את גבולותיה ועומד על זכותו למקומו המוצדק באתוס הציוני, אינו יכול במקביל לדרוש הכרה בכך שהוא קורבן בן קורבן, שירש את הקורבניות ונגזר עליו להיות דור שני ושלישי של מִסְכֵּנוּת ולהתבכיין שזרקו את הוריו, עשו להם, אכלו להם, שתו להם. זה לא הולך ביחד. או מאבק א’, או מאבק ב’.

מאבק א’ הוא מאבק מוצדק, בשם האמת ההיסטורית, בשם הצדק ההיסטורי. זהו מאבק של אנשים גאים, אנשי סְפָר אמתיים, אנשים הדורשים בדין את מקומם, לא רק באתוס ההיסטורי, אלא גם בחברה הישראלית העכשווית. מאבק ב’ הוא מאבק הרסני, חסר תכלית, חסר תוחלת, חסר הצדקה, שמובל בידי עסקנים שמסכנותם אומנותם, שהנצחת המסכנות היא הלחם והמים שלהם.

בשירו “שיר התעסוקה”, מעלה מאיר אריאל על נס את בני ישראל במדבר, שבנו את המשכן, בהתלהבות אין קץ, בהתנדבות כה גדולה עד שמשה נאלץ לעצור את שטפון הנדיבות. השיר שזור לכל אורכו בציטוטים מתוך הפרקים בתורה המתארים את הקמת המשכן. מאיר אריאל מציג זאת כמופת של עבודה גדולה, הנעשית מתוך הזדהות עם חזון גדול ולמען הגשמתו של חזון גדול.

בין השיטין הוא משחיל רמזים, שאין הוא מתכוון רק לעבודת המשכן של אבותינו במדבר, אלא גם לעבודת הקודש של חלוצי הציונות. חלוצי הציונות, אותם הוא מעלה על נס, הם גם חלוצי הקיבוצים, הדור של הוריו וגם חלוצי העלייה הגדולה של שנות ה-50′. כפי שהוא מבקש “קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר”, כך הוא מבקש גם:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר

לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –

במעברת העולים, שוכני האוהלים

קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים

במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי

לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא

בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי –

איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,

בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

—

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.

כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.