זהו מכתב גלוי לתושבי קצרין ולמתמודדים (הרבים מידי) בעיר. חלקכם מכירים אותי היטב, ולכן אני סמוכה ובטוחה שלא יקשה עליכם, בסופו, להבין מדוע אני פונה אליכם מעל דפי העיתון. ולמי שלא מכיר, אני מקווה שיוכל להבין את כוונותיי ואולי, למצוא במכתב, בסופו של דבר את התבונה לדעת מדוע כתבתי אותו
חגית הראל
חשוב לי לציין שכתיבת מכתב גלוי זה אינה יכולה להיות אובייקטיבית. היא משקפת נטיות לב ,מוח, ודעות פוליטיות, כי הרי אדם אובייקטיבי רק בשני רגעים בחייו, ברגע לידתו וברגע מותו.
לאחר שלושה עשורים בהן קצרין הייתה ביתי, (גם בשנים בהם נאלצתי לגור מחוץ לגולן- קצרין תמיד הייתה ה-בית) ולאחר אין ספור ימים ולילות של עשייה (בהתנדבות מלאה!) למען הגולן בכלל וקצרין בפרט, גם עבור תושביה וגם עבור מי שעמד בראשה במשך 36 שנים ובעיקר לאחר התלבטויות ועם לא מעט “כאב בטן” החלטתי לכתוב מכתב גלוי זה.
בתרבות הסקרים (השקרים) וההפחדה, אפילו בנימין זאב הרצל לא היה עובר בקצרין את אחוז החסימה.
בתרבות שבה מנסים “פוליטיקאים” לרצות כל הזמן את בוחריהם, ה”חוזה” הישיר והמזוקן היה מוקצה מחמת מיאוס.
אין זה הוגן ואף לא מעשי לשפוט ולהוכיח את בנימין זאב הרצל וכמוהו אף פוליטיקאי אחר, מזווית הראייה שלאחר מעשה, אלא רק להצביע על העובדה שבדרך כלל, רוב ייסורי ההווה נובעים מקוצר ראייה וממחדלי העבר. האחרונים כמובן מובנים ואפילו צפויים ומוצדקים, לאור העובדה שאיש אינו יכול לחזות באמת כיצד ולאן יתגלגלו הדברים. אולי משום כך צריכות להיות שאיפותיהם של המתמודדים, אנשי חזון למיניהם – צנועות ומעוגנות יותר במציאות. ככל שהאמירות והכתבים יהיו יומרניים יותר וחובקי יעדים יותר, כך יהיו אי הדיוקים העתידיים גדולים יותר וזרעי הפורענות הרסניים יותר.
זה לא שלא צריך חזון (או חלומות כסיסמת אחד המתמודדים) או מבט רחוק קדימה. ראוי שיהיה עמוד אש או עשן שילך לפני המחנה ויספק השראה ובעיקר תקווה. ללא תקווה וללא תסריט של עתיד טוב יותר בהמשך, קשה לסחוב הלאה ולהזיז קבוצות גדולות של אנשים להישגים ולשיפור מצבם. אבל אסור לרכב על עמוד האש הזה;
קירבה גדולה מדי אליו שורפת. החזון צריך להוליך מרחוק, בגדול, במאקרו, ואילו ההתקדמות מיום ליום חייבת להיות איטית, שקולה, הדרגתית. החזון צריך להיות גמיש ולשפץ את עצמו מדי פעם, בהתאם להתפתחויות בשטח. גודל האכזבה הוא תמיד כגודל הציפיות, וחזונות גדולים מעודדים ציפיות גדולות. הפער בין ציפיות החזון לבין שיגרתם וקטנותם של החיים האמתיים הוא הנתיב לאכזבה ולייאוש. מבחינה זו, החוזה וההוזה עושים את אותן הטעויות. ההבדל ביניהם הוא מרחק הביטחון בין החזון למציאות: חוזה שוכח מקיומו, וההוזה דואג להשכיח את קיומו. חוזה (הרצל) היה רק אחד; בבחירות האחרונות פגשתם הרבה מהסוג השני. זוהי בדיוק הסיבה לכך שהיום, אילו בנימין זאב הרצל, היה רץ לבחירות, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה. ייצוגו היחיד בבניין המועצה היה אולי דיוקנו התלוי על אחד הקירות.
בתרבות פוליטית שבה מנסים מתמודדים לרַצות כל הזמן את בוחריהם הפוטנציאליים ולשאת חן בעיני בוחריהם, הרצל לא היה מוצא את עצמו. הוא היה אומר לדתיים את מה שהוא חושב, לתושבים את מה שהוא מאמין ולפופוליסטים את מה שהוא לא סובל. עם אמת וישירות אמיצים ובלתי מתפשרים, אין סיכוי היום לצלוח את רף הכניסה למועצה לא כל שכן לראשות העיר. הנחמדות הגורפת, ההסתגלות הסחבקית והגמישות הרעיונית, מסתבר שהן הנתיב לבניין המועצה. האמת הבוטה לפעמים וה”הרצליאניות” היו הופכים אותו למוקצה.
לכן, במצב עניינים שכזה, תעמולת הבחירות בקצרין הייתה מיותרת לחלוטין. עשרות אלפיי השקלים שהושקעו בקמפיינים הפכו מבחינתי לבזבוז משווע, למיותרים. אף אחד לא מחליט על הצבעתו על פי שלט זה או אחר, אפילו לא לפי מצע שהמתמודד מפרסם. הקמפיינים הפכו מזמן למופע בידור ביזארי משהו. התעמולה שהיא בדרך כלל ניסיון שכנוע, פריסת אפשרויות ופנייה אל שיקול דעתו של הבוחר. מרכיבים אלה, הסתבר לי, מתבטלים, בפני הפחדנים.
הפוליטיקה הישראלית בעיקרה היא פוליטיקה של סמלים, דימויים ותוויות, ואלה באים על חשבונם של תכנים ואידיאולוגיות. מכיוון שכך, אנשי המפתח בה והמנווטים המרכזיים שלה הם הפרסומאים והיח”צנים, ולא הוגי הדעות.
בפרמטרים כאלה, הבחירה בין מועמדים לראשות העיר היא כמו בחירה בין זוגות נעליים: איזה זוג לוחץ פחות, איזה זוג יותר זול ועם איזה זוג נצעד הכי רחוק. באווירה כזאת. סקרים, לייקים בפייסבוק ופחדים הם הקטליזטורים במערכת הבחירות והם מזינים ומנציחים האחד את השני: סקרים ולייקים יוצרים פחדים ופחדים מעצבים סקרים ותגובות לפייסבוק או לאתר האינטרנט או אפילו לתליית שלט על גדר. ומכיוון שהבחירות הללו נשענות על סקרים ופחדים, הם שהכריעו אותן לבסוף .
ההתפשרות שלכם, היא שמדאיגה, מכעיסה ומעליבה אותי, במיוחד לאור תוצאות הבחירות. הסופר ויקטור הוגו אמר “רק השור עקבי”. ואני אומרת, יש רגעים בהם אדם צריך לוותר קצת על האגו, ו”להסתכן” למען הכלל. מתמודדים הנהנים מ”פירות העץ המורעל” אינם ראויים בעיניי.
אני כותבת לכם דברים אלה, כי אכפת לי מקצרין, אכפת לי ממפעל ההתיישבות המפואר הזה, נטלתי חלק בניסיון להביא מנהיגות חדשה לקצרין, מנהיגות צעירה. בשלושת החודשים האחרונים נתקלתי בקצרין באנשים מפוחדים. תושבים שמפחדים לענות לסוקרים, מפחדים ללחוץ לייק בעמוד פייסבוק, מפחדים לתלות שלט על ביתם, פוחדים להזדהות פומבית והגרוע מכל- אנשים שאינם מאמינים שיש פוליטיקה חדשה ואפשר גם אחרת.
למרות שאני בטוחה, שרבים אינם שבעי-רצון (יעידו על כך תוצאות הבחירות של “רסיסי מפלגות”) אתם בחרתם במקרה הטוב “ברע במיעוטו” ובמקרה הרע כלל לא הצבעתם ובכך הנצחתם את הכיסאולוגיה במקום את האידאולוגיה והובלתם את קצרין למקום שאינכם רוצים לגור בו.
אני מאחלת לאבירם עם המנדט שלו הצלחה בכל דרך בה יחליט לבחור.
