מתוך: עבודת תואר שני של אביחי גולן, קצרין
המאבק המדיני על הגולן והחורן בשנים 1937-1930
כניסתו של יהושע חנקין
מאביב 1930, גורם חדש, כבד משקל והשפעה, נכנס לתמונה – מנהל חברת “הכשרת היישוב”, יהושע חנקין. הוא מנהל משא ומתן עם שלושת בני עבדול רחמאן, על רכישת אדמותיהם בגולן ובבטיחה. הם טוענים שברשותם 700 אלף דונם ואילו לדעת חנקין, היה ברשות פחות ממחצית משטח זה (320 אלף דונם).
מכאן והלאה, הקדיש את כל מרצו להשגת האדמה ומדגיש שאדמות בני עבדול רחמאן אינן רחוקות מקרקעות הברון בחורן ורכישתן תאפשר יצירת גוש רציף אחד.
הניסיון לרכוש 700,000 דונם במרכז הגולן, כולל הבטיחה וקצרין
אל ויצמן ובן גוריון, שדנים בינתיים בפריס עם אנשי משרד החוץ הצרפתי, על אפשרות רכישת קרקעות והתיישבות בגולן, מגיע מכתב מאוסישקין, על הזדמנות לרכישת 700 אלף דונם אדמות מצפון-מזרח לכנרת, בעמק הבטיחה ובגולן, עד קוניטרה, תמורת מיליון ליש”ט, מיורשי עבדול רחמאן. השניים מתלהבים, משערים שהצרפתים יברכו היאחזות יהודית בשטחי הגולן וצריך רק להשיג את הסכמתו של הנציב הצרפתי בסוריה. בן גוריון מספר ביומנו שלדעתו “אפשר יהיה להתחיל בקניית קרקע בסוריה – בצפון או במזרח. יש הצעה של 700,000 דונם בגולן, בשביל הקק”ל”. בניגוד לדו”ח שהגישו שני מומחי הקק”ל, לבדיקת קרקעות הגולן, מציין בן גוריון ביומנו שאכן “האדמה גרועה, מלבד שטח של 40,000 דונם” (בבטיחה), אך בכל זאת, לדעתו “יש אפשרות של רכישת שטח של 600,000 דונם בעבר הירדן הצרפתי, ממזרח כנרת עד צפון גולן”.בשל התנגדות מחודשת של הנציב העליון הצרפתי בסוריה, הוחלט שלא לרכוש לפי שעה את האדמות. התלבטות המוסדות המיישבים הייתה היכן להשקיע את המשאבים המצומצמים – באדמה משובחת בתחום סוריה, בלי ודאות של יכולת התיישבות, או ממערב לירדן. ההחלטה שנפלה הייתה להשקיע כעת ממערב.
ב-7 ליוני, 1933, כותב אליהו אילת, מן המחלקה המדינית בסוכנות, לידידו משה שרת, שהתמנה באותה שנה לראש המחלקה המדינית בסוכנות, על אפשרות לרכישת קרקעות בגולן. מדובר על משפחה מכובדת מדמשק המעוניינת למכור לתנועה הציונית “שטח אדמה של 450,000 דונם הנמצאים מהצד המזרחי בכנרת, וחלקם גם בגולן. 170,000 דונם נמצאים על יד ים כנרת וגובלים עם ארץ ישראל על יד חמת גדר. שאר האדמה נמצא בהמשך השטח לגולן. האדמה היא אדמת מישור ובעלת מים. המחירים זולים מאוד”. במכתב נוסף, שנשלח לשרת ע”י ראש המחלקה הגרמנית בסוכנות, ד”ר לנדואר, עולה כי ישנה אופציה לרכישת שטח גדול בסוריה (בגולן) של 300,000 דונם.
רכישת אדמות הבטיחה ונוקייב, להושבת פליטים מגרמניה
בעקבות ההצעות לקניית אדמות בבטיחה ובגולן, בשנת 1930 ומיוני 1933, ובשל הלחץ ליישב עולים רבים שהגיעו אז ארצה, בעיקר מגרמניה של היטלר, נענו ראשי היישוב להצעת חנקין מ-1930, לגשת לקניית אדמה בבטיחה ובגולן. באותו זמן, רוכשת חברת “קדמת כנרת” את אדמות נוקייב (עין גב של היום), למורדות הגולן במנדט הצרפתי, בעיקר להתיישבות פרטית של יהודי גרמניה. הצורך בהתיישבות יהודית בבטיחה ובמורדות הגולן, כתקדים להתיישבות רחבה בסוריה ולבנון, נבע ממצבם הקשה של יהודי גרמניה ואי יכולתם של רבים מהם להיכנס לארץ, בשל כמות הסרטיפיקאטים הקטנה שהקצו הבריטים.
ראשי היישוב בארץ החליטו על רכישת עשרים אלף דונם בבטיחה, וגוש בגולן, שגבל באדמות בטיחה ושיטחו 40 אלף דונם. ויצמן התייחס לעניין בטיחה בחיוב. סבור היה שיש להושיב בה פליטים מגרמניה. הוא פנה בנדון לראשי משרד החוץ הצרפתי ולנציב העליון לסוריה ולבנון – דה מרטל. הצרפתים בקשו לקבל את הסכמת האנגלים לדבר ואמנם ויצמן השיגה. לאחר מכן, סירבו הצרפתים לאשר את ההתיישבות. באותו זמן, התפרסמו בעיתונות הערבית בסוריה התנגדות והסתה נגד התכנית. למרות ניסיונות השכנוע של ויצמן, שנכללה בהם גם בקשה לאישור התיישבות בחורן, פרסם דה מרטל, ב- 16.1.34, הוראה שאסרה על היהודים לרכוש קרקעות בקרבת הגבול לארץ ישראל, מחשש שהיהודים ידרשו שינוי בגבולות. הוא הסכים רק לכניסת בעלי הון יהודים, אשר יתרחקו מכל רעיון ציוני.
הסכם חנקין-יורשי הבק, לרכישת 300,000 דונם במרכז הגולן
אבל חנקין המשיך לפעול, וביתר מרץ, לקניית האדמות. ב-16 למרס, 1934, נחתם בת”א חוזה התקשרות בינו לבין נציגי אחד עשר יורשי הבק (אלי יוסף), על רכישת אדמות בבטיחה ובגולן. מדובר על שטח עצום של כ-300 אלף דונם. מעולם לא רכשו יהודים חלקה גדולה כזאת בבת אחת וכולה באזור אחד, חלקה שהייתה עשויה לתת ליישוב היהודי שליטה מלאה על הכנרת מכל עבריה. זו הייתה אמורה להיות פריצת דרך חשובה לקראת מימוש התיישבות בשטחי הגולן, החורן ובטיחה. דובר באדמות בטיחה, ואדמות 47 כפרים בגולן, בהם חיספין, קצרין ועוד – מרכז הגולן, בדרומו ובדרום מזרחו, לא הרחק מן הירמוך ומנהר הרוקאד ובקרבת אדמות החורן. לא היה זה חוזה מכירה ממש, אלא חוזה-אופציה, שיוגשם רק לאחר שתתקבל הסכמתם של מנהיגי סוריה והשלטון הצרפתי להתיישבות בפועל. אולם, המוכרים קבלו מיד חלק נכבד מן הכסף. בינתיים, הסיכוי להתיישבות יהודים באדמות שנקנו נחלש, כי בסוריה פרצה התנגדות לחוזה ובעקבות כך, פנו הצרפתים לנכבדי החורן החשובים, שיפרסמו הצהרה נגד התיישבות יהודית.
החברה לפיתוח הגולן בקצרין והניסיון לשוב לחורן
כדי לעקוף את האיסור הצרפתי וההתנגדות הסורית, החליט חנקין לשוות למפעל אופי כלכלי. הראש היהודי גויס לעבוד שעות נוספות והפתרון נמצא. לא תהיה זאת רכישת קרקעות, אלא הקמת מפעל פיתוח כלכלי, שחלק ממניותיו יהיו בידי סורים. ב-24.5.35, הוקמה החברה ונקראה “החברה לפיתוח הגולן ובטיחה”. מיד לאחר מכן, החלו הקשיים: יורשי הבק לא הצליחו לפנות את האריסים מהאדמות ולהשיג את הרישיון הדרוש להעברת הקרקע, והעיתונות הערבית גילתה כי הציונים עומדים מאחורי החברה החדשה ויצאה נגד הקנייה. לבסוף, הודיעה הממשלה הסורית בפירוש, שלא תרשה התיישבות יהודית בבטיחה. כיוון שכך, שרת, שהתייחס קודם לכך בחיוב רב לרכישת גולן ובטיחה, טען שאין עוד לעשות באותו זמן שום צעד בעניין.
ביולי 1935, מסיירת המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. בדין וחשבון, בסיום הסיור, נטען שיש להבטיח מיד את הזכות היהודית על האדמה ויש להתיישב מיד. עם גידול העלייה והרחבת ההתיישבות בצפון עלתה בהרבה חשיבותן של אדמות החורן והגולן. עם רכישת עמק החולה ואל-נוקייב, והמאמצים לרכישת הבטיחה, התקרב שטח ההתיישבות היהודית לאדמות החורן, ביחד עם אדמות בני יהודה, הנמצאות אף הן בידיים יהודיות. יש להכין תכנית לאזור התיישבותי יהודי, שיקיף את הכנרת ויכלול את כל השטח, מ”בני יהודה” עד החורן ומהחולה עד הירמוך. מבחינת טיב הקרקע ומבחינה יישובית- אסטרטגית זהו אחד החשובים באזורי הארץ. לאחר סיכום התנאים החקלאיים וההתיישבותיים הטובים, מציין אברהם אילת, כותב הדו”ח, כי בגוש ג’ילין, באדמות הברון בחורן, ניתן להתיישב לאלתר מבלי לפגוע במעבדי הקרקע הערבים. אילת ראה בצעירים, בני קהילות בסוריה – דמשק, חאלב ואחרות, ההולכות ומתרוששות, את הקבוצות שיהוו את החלוצים ביישוב החורן והגולן.
התייחסויותיהם של משה שרת ודוד בן גוריון לתזכיר של אילת נמצאו, אם כי בעקיפין. ב-15 לאוגוסט, שולח שרת לחברת “קדמת כנרת” סקירה מפורטת של אדמות הבטיחה, שחוברה ע”י עובדי הלשכה הערבית של הסוכנות היהודית ממקורות ערביים ומקווה שימצאו עניין בקניית האדמות שם, ככל הנראה, עקב חוסר תקציב של הקק”ל. דוד בן גוריון כותב ביומנו, ב-18 לאוקטובר, 1935, על פגישה קרובה עם הנציב העליון הבריטי בקשר לתיקון הגבולות צפונית-מזרחית לים כנרת ולהסכמת הבריטים לתכנית ההתיישבות בחורן (תכנית אילת).
שנת 1936
בשיחותיו עם מנהיגי ערב וערביי ארץ ישראל, לפני ובשעת מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט, עמד דוד בן גוריון על הכללתם של אזורי עבה”י המזרחי בגבולותיה של המדינה היהודית, שתקום בעתיד.
שיחתו של בן גוריון עם ג’ורג’ אנטוניוס, ערבי-נוצרי, בעל בריתו של המופתים הירושלמי. ראשית 1936:
אנטוניוס: מה גבולות המדינה היהודית שעליה אתה מדבר? האם אתה מכניס גם את עבר הירדן?
בן גוריון: כמובן, האם הירדן הוא גבול ארץ ישראל?!, הוא נהר ארצישראלי.
אנטוניוס: זאת אומרת, שאתה רוצה יותר מהשטח המנדטורי, שניתן לכם על ידי אנגליה?
בן גוריון: מה עניין גבולות השטח שלפי המנדט, לקביעת שטחה של ארץ ישראל? חלוקה זו היא מלאכותית ולא על בסיס זה אנו דנים.
אנטוניוס: ובכן, אתה מכניס גם את החורן?
בן גוריון: איני מתכוון לחלק שהיה מחוץ לארץ ישראל. אבל, גלעד וגם בשן הם חלקי ארץ ישראל.
בישיבת הנהלת הסוכנות, מה-22 למאי, 1936, דיבר ד”ר וורנר, על זיקתו ופעילותו של דוד בן גוריון לעבר הירדן ולחורן ולהתיישבות יהודית שם. בין השאר, הגדיר את מטרתו של בן גוריון: “אנו בדעה, ואת זאת אמר בן גוריון באופן ברור לגמרי, שהכרעה תיפול בחמש השנים הקרובות, ובהקשר עם זה הוא מדבר על מטרות גבוהות – אני מכוון לשיחותיו עם אנטוניוס ועם הנציב העליון – על 8-4 מיליון יהודים בארץ ישראל, במערב הירדן ובחורן. זוהי המטרה, זוהי מטרתנו, אומר בן גוריון” .
בהמשך הישיבה, חוזר וורנר על עקרון זה של בן גוריון: “עכשיו אנחנו רוצים במדינת יהודים משני עברי הירדן. אמנם בן גוריון איננו משתמש בביטוי זה, אולם הוא אומר – מדינת יהודים בארץ ישראל – בעבר הירדן ובחורן”.
כלומר, בן גוריון רואה גם כעת את שטחי הגולן והחורן כחלקים בלתי נפרדים מארץ ישראל המערבית, ועליהם גם התיישבו יהודים בהמשך. חשיבות דבריו של וורנר הן בקביעתו שזוהי מטרתו של בן גוריון.
בינואר 1936, עורכים כל אנשי המעשה של הסוכנות והקק”ל – יוסף ויץ, נחמני, טהון וחנקין, סיור למרגלות הגולן. ויץ מתאר כ-8,000 דונם של הקרקעות במקום, הנמצאות על הרי הגולן (חלקן אדמות “בני יהודה”). הם מסיירים באדמות דרדרה ודרבשיה, אדמות שנקנו ע”י “חברת הכשרת היישוב” וגם כאן מציין ויץ על כ-1,000 דונם, הפרושים על מדרונות הגולן.
ב-2.6.36, כותב חנקין כי משה שרת תומך ברכישת אדמות בבטיחה ובגולן. לדעת חנקין, חייבים להמשיך ברכישת “אדמתנו” ללא הרף, גם אם היא נמצאת בשטח מנדט אחר (צרפתי). העתקים ממכתב זה נשלחו גם לויצמן וגם לשרת.
באוגוסט 1936, נפגשו נציגי הסוכנות היהודית בדמשק עם אישים מרכזיים בצמרת הממשל הסורי, בתקווה ליצור שיתוף פעולה בין שתי התנועות לשחרור לאומי, הסורית והציונית, ובתחושה שיש סיכוי להיענות סורית לרכישת קרקע להתיישבות בבטיחה ובגולן. מעודדים מהרגשה זו, המשיכו חנקין ואחרים בתכנון ההתיישבות היהודית באזורים אלה.
