פעם, היה פה איזה פרויקט שהחזיק מעמד דיסק אחד והפגיש זמרים לפגישות שנראו בלתי אפשריות. יודית רביץ עם אהובה עוזרי, שוטי הנבואה עם רן שם-טוב וכך הלאה. קצוות. גם אביב גפן עם אביתר בנאי זה מוזר ואפילו רייכל וגפן. למה נדרשתי לכל זה? כי החיבור של קליינשטיין ופלס הוא ממש לא מוזר.
דמיינו שיש כביש שקוראים לו “מיינסטרים”. אתם הולכים עליו, מזמזמים גבעטרון בזיופים. ‘סתכלו ס”מ ימינה – הנה רמי קליינשטיין. עכשיו ס”מ שמאלה – זאת קרן פלס. המרחק הסגנוני בין שני הסטארים האלה, על כל המגה-להיטים שלהם ושל קלידיהם, הוא כעובי זרת. לא אומר שהחיבור הזה היה צפוי, אבל מוזר זה לא.
אז הנה הם ביחד, רמי וקרן, באלבום חדש, חסר שם משל עצמו. איך שהשירים רצים בנגן, דפדוֹף דפדפתי בחוברת המילים, לראות מי כתב מה ולמה. כתוב שם שכל המילים והלחנים – רמי קליינשטיין וקרן פלס. עכשיו תראו, מי שמכיר אותי יודע שכבר כתבתי פה ושם כמה שורות שיצאו בחרוזים. אני מוכרח לדעת, פעם אחת ולתמיד, איך כותבים מילים של שיר ביחד. מה, מישהו זורק מילה והשני ממשיך ושוב הראשון משלים למשפט ועוברים לפזמון?
ויותר מזה, אני ממש חייב לדעת איך מלחינים ביחד, אבל ממש.
המוזר בכל זה הוא שיש כאן עשרה שירים חדשים ולמקרא מילותיהם ולמשמע מנגינותיהם אי אפשר לזהות מי עשה מה. זה לא קרן פלס נטו וזה לא קליינשטיין טהור. יצא איזה מיזוג של שניהם, יפה לאוזן, לא מטריד מדי. כמו ילד שדומה קצת לאימא וקצת לאבא. קליינשטיין כנראה היה צריך להתרגל לשורות הארוכות של פלס והיא מצדה למדה לשיר נמוך, כי בגבוהים היא צועקת ורמי זה לא אחד שאפשר להסתיר בצעקות.
השירים שכאן הם הצנטרום-של-הפיילה-של-אמצע-הדרך ואני לא אומר את זה לגנאי. שירים נעימים ברובם, עוסקים באהבה, ביחסים, קצת במצב. לא סאטירה, לא ביקורת, בטח שלא בעיטות. איך קוראים לרצועה הרביעית? ניחשתם, “עדיף אהבה”. גם ההלחנות שואפות לאמצע ומוצאות אותו מיד. לא משהו לזמזם משמיעה ראשונה, אבל לא הרבה מאוד אחר כך. קלידים, כינורות, פה פלס באקו גבוה מעל רמי, פה רמי נותן קול שני יפה, הסולואים מחולקים בקפידה לחצי והכול מתנחמד וזורם על מי מנוחות אל עבר המאגר הגדול של שירי-אמצע-הדרך, מקום שאליו מתנקז כל מה שלא מזיק ולא מכריח אותך לחשוב.
המיטב LIVE – דניאל סלומון
מארח את דנה עדיני ועשיריית כלי מיתר
ארבעה כינורות ראשונים, שלושה כינורות שניים, שתי ויולות, צ’לו אחד, בס, תופים, דניאל סלומון על הפסנתר עם מיקרופון ודנה עדיני על הלב ועם מיקרופון – זה מה שהיה צריך כדי לתת את אחת ההופעות הטובות שנשמעו פה בשנים האחרונות. שנתיים רץ הערב הזה ואם לא הייתם, שימו לכם את דיסק המופע הזה באוזניים ותתעלפו מעונג, תאמינו לי, אני הרי מחזיק בזוג אוזניים.
בוויטרינה של סלומון נוצצים “עדיף”, “רבות הדרכים”, “הייתכן”, “בא מכאב” ו”אהבה” הגדול מכולם. קצת מאחורה עומדים “עשן בעינייך”, “אהובי”, “מיתר קרוע” ו”אין כמו האהבה שלך”. נוספים לזה “שוב” של שמוליק וג’וזי ו”לשיר אתך” של בעז שרעבי. כולם מוכרים ואת כולם שר סלומון עם הטנור השרוט והנפלא שלו ודנה עדיני, מה נאמר, אצלה באמת הלב שר ישר לתוך המיקרופון, בלי מתווכים.
כשמוזיקאי בסדר הגודל של סלומון פוגש עשיריית מיתרים רק טוב יכול לצאת מזה. העיבודים שלו מופלאים, הביצועים יוצאים מהכלל, הקהל יוצא מדעתו ואני נמסתי.
