אמיל כהן, תושב אניעם, יוצא מעת לעת לשליחויות מטעם האו”ם למדינות מתפתחות ברחבי העולם, כדי לקדם פרויקטים בתחום איכות הסביבה. הוא כבר היה בקונגו, קניה ובאיים הקריביים וממש בקרוב, יוצא למרוקו לפרויקט נוסף
בדרום הגולן, סמוך לקיבוץ מיצר, פועל כיום מתקן הביו-גז לטיפול בפסולת חקלאית. המתקן קולט זבל ושפכים מרפתות ולולים, והופך אותם לקומפוסט, דשן נוזלי וגז מתאן, המשמש לייצור אנרגיה חשמלית.
את הקמת המתקן הוביל בזמנו אמיל כהן, תושב אניעם, בעת שהיה מנהל הוועדה החקלאית של יישובי הגולן. כהן, כיום בן 68, ממשיך לפעול בתחום איכות הסביבה ובשנים האחרונות, הוא יוצא מעת לעת לשליחויות מטעם ארגון האומות המאוחדות למדינות מתפתחות, כיועץ לפרויקטים בתחום.
במשך שנים עבד כהן, אגרונום בהכשרתו המקצועית, כמדריך חקלאי וכמזכיר ביישובים שונים. אחת הבעיות הקשות שעמדו על הפרק בזמן שניהל את הוועדה החקלאית הייתה נושא הפסולת החקלאית. המשרד להגנת הסביבה הקשיח את מדיניותו ביחס לזבל ולשפכים וחקלאים החלו לשלם קנסות על כך שהזבל מהרפתות והלולים לא מטופל וגורם לזיהום הסביבה ומי התהום.
ב-2002, יצא כהן לגרמניה כדי להשתלם בתחום הטיפול בפסולת חקלאית וללמוד כיצד ניתן להקים מתקנים מודרניים ויעילים. לאחר מכן, הוביל כהן את התהליך להקמת המתקן שליד מיצר, שהחל לפעול בשנת 2010.
כהן: “מתקן הביו-גז ממחיש כיצד ניתן להפוך מפגע תברואתי, כמו זבל, למוצרים בעלי ערך כלכלי. החזון שלי הוא שאת אותה תפיסה ניישם גם בתחום של הפסולת הביתית. כיום היא מועברת כמעט כולה להטמנה. זה בעייתי מבחינה סביבתית וגם לא יעיל מבחינה כלכלית. את המציאות הזאת אנחנו חייבים לשנות”
כהן: “מתקן הביו-גז ממחיש כיצד ניתן להפוך מפגע תברואתי, כמו זבל, למוצרים בעלי ערך כלכלי. החזון שלי הוא שאת אותה תפיסה ניישם גם בתחום של הפסולת הביתית. כיום היא מועברת כמעט כולה להטמנה. זה בעייתי מבחינה סביבתית וגם לא יעיל מבחינה כלכלית. את המציאות הזאת אנחנו חייבים לשנות”.
הקמת המתקן במיצר היוותה נקודת מפנה עבור כהן. הוא החל ללמוד ולהתמקצע בתחום איכות הסביבה, וכשפרש מתפקיד מנהל הוועדה החקלאית, התקבל לעבודה בחברה פרטית שעסקה בתחום איכות הסביבה במדינות שונות. במסגרת אותה חברה, יצא כהן לקונגו ושם, בלב הג’ונגלים של אפריקה המשוונית, פעל להקמת מתקן לטיפול בפסולת ביתית.
“נתקלנו שם במציאות בעייתית”, הוא מספר. “את הפסולת הביתית הם היו פשוט שורפים וזה גרם לזיהום אוויר קשה.
במקום זה הקמנו מרכז לוגיסטי שמבצע תהליך מיון של הפסולת. התהליך מתבצע ידנית, משום שכוח העבודה שם זול מאוד ויש חשיבות להעסקה של עובדים מקומיים. אחרי שהפסולת ממוינת, החומר האורגני מעובד ומייצרים ממנו ביו-גז, שהמקומיים משתמשים בו לבישול וגם לתאורה”.
המפגש אם המציאות בלב אפריקה לא היה קל עבור כהן: “אתה רואה שם אנשים שחיים על סף ההישרדות. התחושה היא של חוסר תקווה והיעדר יוזמה לעתיד טוב יותר. אנחנו תרמנו את תרומתנו והקמנו מתקן יפה, אבל אינני יודע אם זה יחזיק מעמד ואם יהיה לזה המשך”.
ביניים: פנייה מהאו”ם
בהמשך, פרסם כהן סדרה של מאמרים באינטרנט, באתרים העוסקים בנושא איכות הסביבה, בהם תיאר את הפרויקטים בהם פעל. בעקבות הפרסום, הגיעה אליו הצעה מהאו”ם, להיות יועץ לפרויקטים בתחום איכות הסביבה אותם מוביל האו”ם בארצות מתפתחות.
במסגרת זו, הספיק כהן להיות בשליחות בקניה ובשלוש שליחויות לאיים הקריביים. אחת הבעיות בהן נתקל הייתה מכלי הפלסטיק של חומרי הדברה. “במדינות העולם השלישי, מכלים עלולים להגיע בסופו של דבר לאנשים חסרי כול, שישתמשו בהם כמכלים לנשיאת מים לשתייה ופה טמונה סכנה גדולה”, מסביר כהן. “בניתי שם תכנית לגריסה של הפלסטיק ומכירתו לחברות המייצרות פלסטיק וכך נעשה בו שימוש חוזר”.
במהלך אוקטובר הקרוב, עתיד כהן לצאת שוב לשליחות, הפעם למרוקו. שם הוא אמור לייעץ ולסייע בהקמתם של מתקנים לטיפול בפסולת באתרי הטמנה בעיר הבירה רבאט ובעיר החוף עסוואירה. יחד עם הסיפוק מכך שהוא מצליח לקדם פרויקטים ולשפר את איכות הסביבה במקומות אליהם הוא נשלח, מודע כהן לכך שמדובר במאבק ארוך וסיזיפי.
“גם בארץ, למרות ההתקדמות הרבה שנעשתה, אנחנו עדיין מפגרים ביחס למדינות המפותחות”, הוא אומר. “אנחנו חיים במדינה קטנה וצפופה. כל פעולה של פיתוח יש בה פוטנציאל לפגיעה בסביבה, כל הזנחה עלולה לגרום לנזק קשה. לכן הנושא הסביבתי צריך, לדעתי, לקבל עדיפות גדולה יותר מזו לה הוא זוכה כיום”.
