רנ”ג שמואל ראדה, אביה של תאיר, האיש והאגדה של גדוד 53, הלך לעולמו ביום שישי שעבר לאחר שנכנע למחלת הסרטן. שמואל שירת בגדוד במשך 20 שנה, ולא ניתן היה להפריד בין השניים. חבריו ליחידה נפרדים מהדמות שהייתה כה משמעותית עבורם
יממה לאחר שחנך את בית הכנסת לזכרה של בתו בקצרין, הלך לעולמו שמואל ראדה.
מי שהיה מוכר בתשע השנים האחרונות כאביה של תאיר, אותה נערה שנרצחה באכזריות בקצרין בשירותי בית סיפרה, רץ במשך השנים האחרונות כנגד הזמן בדרך להגשמת מפעל חייו – בניית בית הכנסת בקצרין לזכרה של בתו, לצד ההתמודדות עם גורלו והמאבק בכאבים מהם סבל כתוצאה ממלחמתו במחלת הסרטן.
האדם מאחורי הסיפור שנגע בכל בית בישראל, מוכר כבר שנים רבות בקרב אגף החימוש בחטיבת השריון 188 כרנ”ג ראדה. האיש שבנה את מחלקת החימוש בגדוד “סופה” השייך לחטיבה, ומי שעד לרגע שפרש, היה מדלג על טנקים כשהוא נוגע בכל אחד ואחד מאנשי הגדוד באופן אישי בדרך המיוחדת שהייתה אופיינית רק לו. “בגדוד, ראדה היה כמו אלוהים”, פותח ואומר מנהל העבודה של חטיבת השריון 188 שגדל תחת פיקודו של ראדה, רס”ם ליאור שוקרון. “הוא היה האבא של החיילים ושל הנגדים. בתור חייל היה בינינו קשר קרוב, הוא השפיע על כולנו. הוא תמיד ידע לתת עצה טובה.” הוא מספר אודות האדם שבזכותו נשאר במערכת הצבאית. “הדבר שהכי זכור לי מראדה היה הנועם וסבר הפנים בהם היה מזיז גדוד שלם. יחסי האנוש אפיינו אותו מאוד, הוא מעולם לא צעק או כעס, השקט שלו והחוכמה היו ניבטות אלינו דרך העיניים שלו. מבט אחד, והיינו יודעים מה הוא רצה שנעשה,” נזכר שוקרון.
רנ”ג עופר וקנין, מנהל העבודה של הגדוד: “כשפגשתי אותו, הבנתי במדובר קודם כל באבא. גם כשהיה חולה, הוא תמיד שמר מקום בלב לגדוד, מעולם לא הפסקתי להתייעץ איתו. במפגשים איתו עם הגדוד, הוא תמיד היה קורן מאושר”
“לפני 27 שנה, כשהגעתי לגדוד בתור חייל, עוד לפני שרגלי דרכה בבסיס, אמרו לי ‘חכה שתפגוש את ראדה’,” מוסיף רנ”ג עופר וקנין, מנהל העבודה של הגדוד. “כשפגשתי אותו, הבנתי במדובר קודם כל באבא. לאחר 13 שנה תחת פיקודו, החלפתי אותו בתפקיד. הוא איש שגידל דורות על גבי דורות של אנשי צבא איכותיים,” מדגיש עופר בגאווה וגעגוע. “שמואל שירת בגדוד 53 במשך 20 שנה. בשלב מסוים לא ניתן היה להפריד בין השניים, שמואל הפך לגדוד והגדוד הפך לראדה. אני יכול להגיד בלב שלם שהחיים שלי לא היו נראים כפי שהם נראים היום לולא הייתי פוגש בו”.
“גם כשהיה חולה, הוא תמיד שמר מקום בלב לגדוד, מעולם לא הפסקתי להתייעץ איתו. במפגשים איתו עם הגדוד, הוא תמיד היה קורן מאושר. אלה היו הרגעים שנראה שהיו משכיחים ממנו את התלאות שעברו עליו,” מדגיש עופר.
“שמואל השאיר אחריו מורשת עצומה של ידע מקצועי. הכוח הרב שרכש היה לעולם בנועם ובשקט וללא כוחניות חיצונית,” מספר גטיה יגאל, לשעבר מנהל עבודה בחטיבה. “שמואל היה לי כאב ועזר לי להיכנס לתפקידי, שימש לי כחונך וליווה אותי גם בפן המקצועי,” מוסיף גטיה.
אין ספק שדמותו של ראדה תיזכר לנצח במחלקת החימוש בחטיבה המשוריינת. משרדי המפקדים מלאים בתמונות נוסטלגיה מהתקופה שראדה שימש דמות מרכזית במהלך שני העשורים בהם שירת בחטיבה.
“כחודש וחצי אחרי שהגעתי לגדוד, פעלנו בשטח לבנון בזמן שכוחות צה”ל עוד היו פרוסים לרוחב שטח רצועת הביטחון,” נזכר ליאור שוקרון. “היינו בעומק השטח, והמנוע הפסיק לפעול. הסמל הטכני שלנו היה בלימודים, וראדה בלי להסס, הדריך אותנו טלפונית כיצד לטפל ולצאת מהמצב הבעייתי שנקלענו אליו. הרוגע שלו והביטחון שלו בחיילים שתחתיו נתן לי את הביטחון שמאז הולך איתי לכל משימה. זה קסם שהיה רק לו. יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה”.
